הסרט הזה בנטפליקס הוא קיטש דוחה, עלוב ומקומם

לרגל שיאו של החמסין, הזמן שבו המזגנים שובקים חיים וגם הסרטים במצב הזה, נחגוג עם מבנה קצת אחר - הפעם נתחיל עם האזהרה, ואז נעבור להמלצה.


פעם בכמה זמן זה קורה: סרט רומנטי חדש עולה בנטפליקס ומדלג בזריזות למקום הראשון בטבלאות הצפייה. בדרך כלל הוא מבוסס על ספר שהיה להיט בעצמו, בדרך כלל הוא די עלוב - ולמרבה הצער, זה לא מפריע לו לכבוש לבבות. זוהי דרכו של עולם.

הלהיט התורן החדש צפוי להיות "השנה שלי באוקספורד", שעולה לסטרימינג מחר (שישי 1.8). בהתבסס על ספרה של ג'וליה ווילן, שככל הידוע לי לא תורגם לעברית, הוא עוסק בצעירה אמריקאית המגשימה את חלומה. רגע אחרי שסיימה לימודים פרקטיים באוניברסיטה אמריקאית ורגע לפני שתתחיל לעבוד בעבודה משרדית ומתגמלת בתאגיד ענק, היא נוסעת לאוניברסיטת אוקספורד באנגליה כדי לעשות את מה שהיא אוהבת באמת - ללמוד על שירה ועל ספרות. היא נרשמה לתוכנית הזו כדי ללמוד עo המרצה הנערצת עליה. עם בואה לאי הבריטי, מתחוור לה כי האלילה שלה לא זמינה ללמד את הקורס בגלל סיבות מנהליות, אבל יש גם חדשות טובות: המחליף שלה הוא צעיר מבריק, נאה להפליא ויורש מיליארדים.

הרוחות בין השניים מתלהטות. במהרה, וזה לא ספוילר, מתפתח ביניהם רומן, שהתסריט מתייחס אליו בשיוויון נפש, למרות שהוא לא אתי ולא חוקי. נכון, הפרש הגילאים ביניהם קטן, אבל הוא עדיין המרצה שלה על כל המשתמע מכך. זה לא מתקבל על הדעת, אבל לסרט לא אכפת. כנראה שנכנסו לעידן הפוסט MeToo.

אגב, זה גם לא הגיוני. זה לא שהמרצה ותלמידתו מנהלים רומן מאחורי הקלעים ואז נתפסים על חם בהופעה של קולדפליי. הם גלויים לחלוטין וכל הקמפוס יודע על זה - משהו שהיה אמור להוביל לסנקציות, אבל פה מקובל על כולם.

למי שלא קרא את הספר, המבנה של "השנה שלי באוקספורד" מפתיע גם מבחינות אחרות. הרומן בין השניים מתפתח ומתלהט כבר בשלב מוקדם יחסית, מה שמעלה את השאלה - אז מאיפה תבוא הדרמה? מה יהיה הקונפליקט? מה תהיה התפנית? ובכן, התשובה היא שבשלב מסוים מגיע טוויסט שמשנה את כל התמונה. לא נחשוף כמובן את טיבו. נאמר רק שהוא מעביר את הסרט לטריטוריה חדשה - מסתם קיטש מיושן, בינוני ומפוקפק, הוא הופך לעיסה דחויה, בזויה, ולא נעימה לצפייה. היא מייצגת היטב את החולי, תרתי משמע, של להיטי הפופ הרומנטיים העכשוויים.

סופיה קרסון מגלמת את הגיבורה. התסריט מדגיש לרגע שהוריה לטינים כדי לסמן וי על משבצת הגיוון האתני, אבל אין לכך כל משמעות. קורי מילכריסט, שכיכב ב"ברידג'רטון: סיפורה של המלכה שרלוט", הוא המרצה המסוקס. שניהם גנריים לחלוטין ומעלים לרגע את המחשבה - למה בעצם אנחנו כל כך מפחדים מ-AI? אם רובוטים היו מחליפים את שני השחקנים הללו, לא היינו שמים לב להבדל. שחקני המשנה אנושיים יותר - הם איומים בצורה שלאנדרואידים מתוכנתים קשה לשחזר. גם הבימוי של איאן מוריס חורק - אוקספורד היא מקום יפה, מיוחד ומלא השראה, אבל שום דבר מזה לא עובר כאן. האקדמיה גם ככה איבדה מן המוניטין שלה בשנתיים האחרונות, וסרטים כאלה בטח לא עוזרים לה.

אך יותר מכל, הסרט הזה הוא עלבון לכל המשוררים שמצוטטים בו. התסריט מצטט את מיטב השירה הקלאסית בניסיון לבדל אותו מתוצרים אחרים בז'אנר ולהוסיף לו מראית עין לירית ואינטלקטואלית. הוא גם מתיימר להשתמש בכתבים הללו כדי לומר דברים עמוקים על החיים ועל המוות, כאילו מדובר ב"ללכת שבי אחריו", אבל התוצאה מזויפת, מאולצת וחלולה. אם תמרחו ליפסטיק על חזיר הוא יישאר חזיר, ואם תמקמו קיטש מבחיל באוקספורד, קיימברידג' או ייל הוא יישאר קיטש מבחיל, ולמרבה הצער זה נכון לגבי הסרט הזה. אם למשוררים שמוזכרים יש בו נטפליקס, הם מתהפכים בקברם.

הסרט העלילתי הארוך הראשון של לואיז קורוואסר הפך לאחד הסרטים הצרפתיים המוערכים של השנה האחרונה. הוא ערך את הבכורה שלו במסגרת הבחירה הרשמית של פסטיבל קאן, ואז זכה בשני פרסי לומייר, גלובוס הזהב הצרפתי, בקטגוריות סרט הביכורים והשחקן הצעיר של השנה (קלמן פאבו). הוא גם היה מועמד לארבעה פרסי הסזאר, האוסקר הצרפתי, וזכה לביקורות מעולות. נוסף לכך הוא גם זכה להפצה מסחרית בארצות הברית, הישג לא מובן מאליו בכלל לסרט בינלאומי בימינו, ועכשיו הוא עולה אצלנו לאקרנים.

ההערכה כלפי הסרט אולי קצת מוגזמת, אבל בהחלט יש בו את כל מה שמצפים כאן למצוא בלהיט צרפתי - שחקנים צעירים מלאי חן, זירת התרחשות כפרית, קצת סקס והרבה גבינה, וכמשתמע משמו, גם פרה או שתיים.

העלילה מתרחשת במחוז ז'ורה, שבו נוף הררי, ירוק ומהמם הגובל בשוויץ. הגיבור הוא צעיר פוחז, שמתהולל בזמן שאביו מייצר גבינות. כשטרגדיה פוקדת את המשפחה, הוא נאלץ להיכנס לנעליים של האב ולהבין איך מייצרים את גבינת הקומטה הכי טובה בסביבה ולזכות בתחרות. בקיצור, דמיינו את "משפחת בלייה", עם גבינות במקום תחרות שירה. מעניין אם גם לסרט הזה יעשו ריימיק אמריקאי, שיתרחש לבטח בוויסקונסין. בכל מקרה, בינתיים "פרה פרה" על המסכים כאן, וחובבי סרטים צרפתיים מסוג זה בוודאי ייהנו ממנו, ואולי גם יקנחו את הצפייה בסעודת גבינות דשנה.

אדם סנדלר השתתף בעשרות קומדיות טובות יותר ופחות, אבל "האפי גילמור" היא כנראה אחת האהובות והפולחניות שבהן. הסרט יצא ב-1996, ונקרא בשם הדמות שהקומיקאי גילם בו - שחקן הוקי חם מזג שהופך לשחקן גולף ואז כנגד כל הסיכויים לאלוף בתחום, כשהוא גובר על יריב אליטיסט ושחצן בשם הגאוני שוטר מק'גווין וזוכה באהבת חייו.

הדמות של שחקן הגולף מסמלת היטב את האישיות הציבורית והקולנועית המורכבת של סנדלר, שהפכה אותו לכוכב כל כך גדול - קורע מצחוק אבל גם נוגע ללב; בנוי לתלפיות אבל פגיע ורך מבפנים; יהודי קצת נעבעך אבל כזה שנולד וגדל בניו המפשייר, לא בדיוק המקום הכי יהודי באמריקה, ובטח לא מעוז של פרוגרסיביים ליברלים. ב"האפי גילמור", הסרט והדמות, יש את כל מה שאמריקאים מסוג מסוים אוהבים לאהוב באמריקה ומזהים כאמריקה האמיתית - עיירות קטנות, גיבורים מן המעמד הבינוני-נמוך, קידוש ערכי הקהילה והמשפחה, סגידה להוקי ולגולף ובוז לאליטות ולממסד.

כמעט שלושים שנה עברו מאז "האפי גילמור". מוריס התנין שכיכב בו הספיק ללכת השנה לעולמו בשיבה טובה, הרבה מים זרמו בנהר, והנה מגיע סרט ההמשך, שעלה השבוע בנטפליקס. למה דווקא המשכון ל"האפי גילמור"? ולמה דווקא עכשיו? הסרט הקודם לא בהכרח השאיר קצוות פתוחים, ועם כל האהבה כלפיו העולם לא בדיוק ישב וחיכה לפרק נוסף, אבל לסנדלר יש חוזה ארוך-טווח עם נטפליקס ואנחנו חיים בעידן של המשכונים, אז כנראה שהפרויקט היה בלתי נמנע.

ב"האפי גילמור 2" יש פי מאתיים דמויות ובדיחות מאשר בסרט הקודם, וגם פי שתיים גולף - סצינות רבות מתארות באריכות ולפרטי-פרטים את המשחק. מי שלא נמנה עם חובבי הענף, אני למשל, לא ייהנה מהן.

אך בניכוי הסצינות הללו ועוד לא מעט רגעים מביכים או משמימים, הסרט בסך הכל מהנה, ובהתחשב בכך שגם הפרק הקודם לא בדיוק היה "מונטי פייתון והגביע הקדוש", הוא בטח לא מבייש את הפירמה. סנדלר כריזמטי כתמיד. בנותיו ג'קי, סיידי וסאני, שכבר הצטיינו ב"את מה זה לא מוזמנת לבת מצווה שלי", פורחות גם כאן; וכל דמויות המשנה שמקבלות מספיק לימונים יודעות לעשות מהן לימונדה. באד באני נוגע ללב כנושא כליו של גילמור, ובני ספדי ובן סטילר נפלאים כאויבים שלו. שחקן הגולף ג'ון דיילי מצוין כגרסה בדיונית של עצמו, דייר משנה החי במוסך של הגיבור ופעם אחר פעם מציג בפניו חישובים מתמטיים שגויים.

מעל כולם עומד כריסטופר מקדונלד, השב לגלם את דמותו של שוטר מקג'ווין, הנבל מהסרט הקודם, שמאז תבוסתו לגילמור מסתבר כי בילה את שנותיו במוסד לפגועי נפש, מחכה להזדמנות לנקום בשנוא נפשו. הוא מעין גרסה קומית עוד יותר של סיד-שואו בוב מ"משפחת סימפסון", אבל בשלב מסוים הדמות שלו מקבלת טוויסט מעניין. למרות הכל, התסריט פה לא תמיד עצל, ולפעמים מחפש וגם מצליח להבריק ולהפתיע.
הדמות שלו גם אחראית לכמה מן הבדיחות הטובות בסרט, למשל הרגע בו היא יושבת וקוראת את המדורה הראשונה בעותק קשיח של "הניצוץ" ולא מספיק לצחוק. "האפי גילמור 2" יורה לכל הכיוונים. לא פעם הוא מחטיא, אבל לעתים קרובות הוא פוגע. הוא נמשך כ-110 דקות, ויש בו כמאה בדיחות טובות. יחסית לסרט המשך מיותר, על ספורט לא מעניין, שעולה בנטפליקס בעיצומו של הקיץ - מאה בדיחות טובות זה המון.

מה הייתם אומרים לו היינו מספרים לכם על הסרט הבא: הוא עוסק במשפחה ישראלית שהבן שלה נחטף, והיא אפילו לא שוקלת לפנות לרשויות כדי לעזור לה בהחזרתו. למעשה, לאורך כל העלילה לא רואים ולו נציג ישראלי רשמי אחד. אין בו שום רמז שהממשלה הנוכחית יכולה להביא תועלת, אבל כן נזכרים בו בערגה בסמלי השמאל של פעם, רבין ופרס. נוסף לכך, התסריט חותר מפורשות תחת המיתוס של גיבור הקומנדו הישראלי, וזה לא רק בסאבטקסט אלא גם בסצינה בה מציגים את הגיבור הכחול-לבן כהיפוכו של רמבו. בעיקר לועגים בו לדרך שבה ישראלים מוכרים את עצמם מעבר לים, וממחישים שהם למעשה הכל חוץ מאח של ביבי ב"מבצע יונתן".

אז איזה מין סרט זה? לאור כל האמור לעיל, אולי תנחשו שמדובר בסרט שערורייתי של נדב לפיד, כזה שקרנות אנטישמיות בצרפת מימנו ועכשיו שלמה קרעי מנסה להחרים. אלא שלמעשה עסקינן ב"לשחרר את שולי סאן", הלהיט הכי מיינסטרימי שיכול להיות, שהגיע לאולמות לפני שבועיים. הוא כבר מכר מאות אלפי כרטיסים ונמצא בדרך הבטוחה להפוך לאחד הסרטים הישראלים הכי מצליחים אי פעם, אבל במובן מסוים הוא גם יותר שמאלני מ"סופרמן" החדש.

מדובר כמובן בהמשכון של "לשחרר את שולי", שעלה לפני שלוש שנים והעיר לחיים את השוק המקומי אחרי הקורונה. גם הפעם, את התסריט כתב אורי כץ ומאחורי המצלמה עמד בן בכר, שבשקט-בשקט הולך להיות חתום על שלושה מן הלהיטים המקומיים הגדולים בדורנו - נוסף לשני הסרטים במותג הזה, הוא גם ביים את "הלהקה האחרונה בלבנון".

וכמובן, שגם הפעם ניצבים מול המצלמה שלישיית מה קשור - ציון ברוך, אסי ישראלוף ושלום מיכאלשווילי, המגלמים שלושה גברים ישראלים מקשישים מרחובות (התסריט עוד לא הספיק להתייחס לאיחוד השערורייתי בין שעריים ומרמורק). דוד שאול מגלם את הבן של אחד מהם, בשמו נקרא הסרט. כמו בפרק הקודם, גם במקרה זה הוא נחטף. בסרט הראשון זה קרה לו בקולומביה, ועכשיו זה קורה לו בטוקיו, שם הוא עובד במסעדה, ומסתבך עם היקוזה בגלל השותף שלו למטבח ולדירה. נוסחה מנצחת לא מחליפים, וגם בסרט זה העלילה מתארת כיצד שלושת התימנים יוצאים להרפתקה מעבר לים כדי לחלץ אותו.

בארץ השמש העולה, השלושה פוגשים צעירה יפנית שבמפתיע מדברת עברית. מגלמת אותה אמה מדינג, דוגמנית ישראלית שאמה יפנית ואביה יהודי-אוסטרלי, וזה התפקיד הקולנועי הבולט הראשון שלה. יש לה נוכחות יוצאת דופן ועם כל הכבוד לנו, היא מתבזבזת על סינמה סיטי. אם הייתי היא, הייתי טס מחר בבוקר לניו יורק וחותם בסוכנות בינלאומית במטרה להשתתף בהקדם בפרויקט נוצץ הראוי למידותיה.

חוץ משלישיית מה קשור, דוד שאול והתגלית החדשה, אין בו למעשה אף שחקן מקומי בולט - את שאר הדמויות מגלמים שחקנים יפנים. גם זה דבר חריג: כמעט לא זכורים לי סרטים ישראלים בהם לא היו תפקידים לשחקנים ישראלים מלבד לכוכבים הראשיים, וסוכנויות המשחק המקומיות נותרו כל כך מחוסרות עבודה. מעבר לטריוויה, זו מתגלה כמעלה של "לשחרר את שולי סאן" - בניגוד לקודמו, הוא נמנע מדמויות משנה מיותרות וקווי עלילה עודפים, והוא ממוקד ומהודק לאורך תשעים דקותיו. האמת שגם בהוליווד יכולים ללמוד מן הסרט הזה - הוא עשוי לעילא.

היתה לי הרבה ביקורת על הפרק הקודם (והקהל צפצף כרגיל על מה שכתבתי), אבל הסרט הזה טוב בהרבה. התסריט נהדר, עם לא מעט פנינים: למשל, מחווה ל"מרי פופינס", או סצינה בה אחד הגיבורים מזהה נינג'ה במטבח ומתריע על כך בפני חברו, החושב שהוא מדבר על המוצר החשמלי ואומר לו "יש נינג'ה במטבח? תכין צ'יפס"; או המעמד בו הגיבורים עורכים ברית מילה לאחד מאנשי היקוזה, ועושים זאת על פי כל כללי הטקס. שלישיית מה קשור נמצאים כאן בשיאם הקומי, והרגעים הללו קרעו אותי מצחוק.

ערכי ההפקה גבוהים, הבימוי מיומן, הצילום של ליאל אוטנק מרהיב וכל העשייה מלאה באהבה לקולנוע,. והכי חשוב: עם כל הכבוד, יפן היא מדינה מעניינת יותר מקולומביה, בה התרחש הסרט הקודם. יותר מזה, היא אחת מן המדינות הכי מיוחדות בעולם והתסריט מוציא את המיטב מן העושר התרבותי והטכנולוגי שלה. בקיצור, וברוח המניירות היפניות, נותר לי רק להשתחוות.

נכון, הסרט מציג את יפן בצורה סטריאוטיפית ומלאת קלישאות, אבל צפיתי לא מזמן ב"אבודים בטוקיו" המהולל והאמינו לי, הוא עושה אותו דבר בדיוק. הקומדיה הישראלית לא פוגענית בצורה יוצאת דופן. מה שכן, חבל שבדיוק כמו הסרט הקודם, גם כאן הגיבורים הישראלים משתבללים לתוך עצמם ולא לומדים שום דבר מן הארץ המארחת שלהם. בטח יש לנו משהו ללמוד מן היפנים - אבל לא לפי מותג "לשחרר את שולי", שהולך בעקבות האימרה המפורסמת - "באתי, ראיתי, צחקתי, ניצחתי, חזרתי".

יש גם בעיות נוספות. נכון, תמיד נחמד לצאת לחופשה מן התקינות הפוליטית הצבועה והמזויפת של האמריקאים, אבל אפשר היה לוותר על שורות כמו "פריחת הדובדבנים? אני יותר בקטע של פריחת הדגדגנים" (סליחה אם זה לא ציטוט מדויק). השחקנים היפנים סימפטיים כולם, אבל הם לא טושירו מיפונה, ושמים לב לפערי האיכות ביניהם לניסיון ולתזמון הקומי של שלישית מה קשור. והבעיה הכי גדולה: הסרט מתחיל הכי חזק ואז מגביר, ואז שומר על מומנטום מרשים עד אמצע הדרך, אבל בשלב מסוים מתחילים להיגמר לו הרעיונות, והוא קצת מאבד תנופה, עד הסיום המופרך. ובכל זאת: מדובר בסרט מושקע, מיומן, מבריק ובעיקר מבדר, ולא פלא שהוא מצליח כל כך.

ההצלחה הזו מזמנת שלל ניתוחים סוציולוגיים - מה היא מלמדת על הקהל שנוהר לאולמות? אסתפק באבחנה אחת. מבט על הסרטים הישראלים המצליחים אי פעם מלמד שכמעט כולם עוסקים בחבורה, ותמיד בשלישייה. כך זה היה ב"אסקימו לימון", "אפס ביחסי אנוש" ושני סרטי "לשחרר את שולי". כך שהערכים הכי חשובים אצלנו היו ונותרו הרעות והחברותא, וכמו בצבא, הכל פה בא בשלשות - גם בקופות.

מאז הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל סאנדנס בחודש ינואר האחרון, "סורי בייבי" הפך לאחד הסרטים האמריקאים המדוברים והמוערכים של התקופה האחרונה, וכנראה שנפגוש אותו גם במצעד סרטי השנה, ואולי גם בטקס האוסקר. בינתיים, הוא עלה אצלנו השבוע לאקרנים. ההצלחה שלו מתבקשת: קודם כל, כי מדובר ביצירה קולנועית מופלאה בכל קנה מידה. חמישה כוכבים קל, מה שנקרא. מעבר לכך, יש בה גם חשיבות היסטורית: הוא לא סתם סרט מופתי, הוא עוד יותר מזה.

מאז פרוץ עידן ה-MeToo, הקולנוע האמריקאי שוב ושוב ניסה להתמודד עם השאלות שעלו ממנו, ובדרך כלל נכשל. "סורי בייבי" הוא מן הניסיונות הקולנועיים המוצלחים היחידים לעסוק בסוגיות כמו תקיפה מינית וטראומה, וזה מחזק עוד יותר את מקומו בפנתיאון.

"סורי בייבי" הוא שכיית חמדה. הוא נמשך 103 דקות ואין בו רגעים חלשים, אך יש בו הרבה רגעים מופלאים. התסריט, הבימוי, הליהוק, תצוגות המשחק והבחירות המוזיקליות - כולן מעולות ללא יוצא מן הכלל. זכרו את השם אווה ויקטור, כי עוד נשמע אותו רבות.

אם התפקיד של הקולנוע הוא לרגש, הרי ש"סורי בייבי" עומד בו על הצד הטוב ביותר. הסרט הזה והסיפור שהוא מספר מעוררים קשת כה גדולה של רגשות - צחוק ועצב, אשמה ובושה, כעס ואופטימיות, ולפחות מנקודת המבט של אוהבי קולנוע, תחושת אופוריה, כי נדיר לפגוש סרט כל כך מושלם, כה חם וחכם ומלא תושיה, ובכל פעם שעומדת בפניו מהמורה שסרטים רבים לפניו נפלו בה בעבר, הוא תמיד מוצא דרך להתעלות מחדש. "סורי בייבי" הוא ניצחון קולנועי ואנושי נדיר מהשנייה הראשונה ועד האחרונה, בה מתבררת לנו משמעות השם שלו. הסרט הזה, כך נראה, מוקדש לכל התינוקות שזה עתה נולדו, ולאלה שעוד טרם הגיעו לעולם, בתקווה שיחיו בעולם טוב יותר מזה שיש לנו עכשיו.