"רק בחו"ל אתה מבין שאפשר לחיות אחרת. המציאות הזוועתית שלנו לא נורמלית"

גידי גוב, אחד מענקי התרבות הישראלים, חוגג את יום הולדתו ה-75. גוב, אמן בכל רמ"ח איבריו, היה שותף כזמר, כשחקן וכמגיש לכמה מאבני היסוד התרבותיים הכי חשובים בתולדות מדינת ישראל - במוזיקה, בטלוויזיה, בקולנוע ובבמה - להקת הנח"ל, כוורת, דודה, גזוז, הכבש השישה עשר, זהו זה, הלהקה, דיזנגוף 99, לילה גוב - וכמובן קריירת סולו מופלאה וגדושה באינספור להיטים ושירי מופת. לרגל המאורע החגיגי הזמנו את גידי גוב לפרק מיוחד של "ועדת תרבות" שבמהלכו שוחחנו על הקריירה הארוכה, על האנשים שאיתם עבד, על הסיפורים מאחורי השירים - וכמובן על ה"מצב".

"שמע, הגיל הזה - 75 - הוא פחות טוב מ-25 אבל הוא מספר עובדתי", אומר גוב בחיוך.

ואיך אתה חי עם המספר הזה?

"אני חי עד שאמות. יש לי עוד איזה 10-15 שנים אולי".

אתה חי איתו בשלום? אתה מעכל אותו?

"אני מעכל אותו ועוד איך. זה גיל שאני מרשה לעצמי לישון, לעשות מה שאני רוצה".

אתה מתכנן משהו ליום ההולדת?

"במקרה יש לי הופעה באותו ערב, אבל בטח אשב עם הילדים, נאכל באיזו מסעדה, נעשה קעקוע".

יש לך תדמית של אדם מאוד קול, של אדם שבאים לו דברים בקלות, שלא חודרים אליו הדברים. אתה באמת כזה?

"אני לא לוקח הכל בקלות, אבל די הסתדרתי בחיים באיזו קלות מסוימת. הכרתי הרי את יאיר רוזנבלום בגיל צעיר ואז התקבלתי ללהקת הנח"ל".

וברמה הרגשית אתה באמת לוקח הכול באיזי?

"אני לא לוקח באיזי כלום, אבל אני מבין שמה שקורה קורה, לטוב ולרע".

בילדותך רצית בכלל להיות זמר?

"לא חלמתי להיות זמר. אהבתי לשיר עם בן דוד שלי ובת דודה שלי. הייתה אצלם בבית גיטרה ותמיד שרנו. בהמשך כמובן התקבלתי ללהקת הנח"ל, שרתי כנראה בסדר, וזה היה דבר נפלא וזה לימד אותנו כל מה שאנחנו יודעים - לשיר בקולות, לעבוד כלהקה".

ואלו ימים שלהקת הנח"ל מורכבת מכוכבי ענק כמו ירדנה ארזי, דני סנדרסון, מירי אלוני. הבנת בזמן אמת שאתם הולכים להפוך לדמויות מפתח בתרבות פה?

"אף אחד לא מבין שום דבר כזה בשום מצב. אתה לא מבין שאתה הולך להיות דמות מפתח בתרבות. אתה בסך הכל עושה. להקת הנח"ל תמיד הייתה קצת סנובית כזו, כי בניגוד לשאר הלהקות הצבאיות - הבחינות ללהקת הנח"ל היו נפרדות".

האזינו לריאיון עם גידי גוב בספוטיפיי

בוא נדבר קצת על השירים שלך. "אני שוב מתאהב", לדוגמא. אני כל פעם מופתע מחדש שהשיר הזה נכתב על ידי יונה וולך. רוצה לספר לי עליו?

"צוף פילוסוף בא אליי עם השיר הזה ולא היה לו טקסט ואז יום אחד הוא התקשר אליי ואמר לי 'שמע, מצאתי שיר של יונה וולך שנופל בול על המנגינה. ככה זה היה".

ומה הסיפור מאחורי "יש אי שם" שיצא ב-1983?

"ליפה ירקוני היה מרתף בבית ושכרנו אותו למשך חודש כדי לעבוד. יוני רכטר הניח את ידיו על הפסנתר שם והתחיל לשיר 'יש אי שם, מישהו חושב עליך'. ואז ענת (גוב - נ"י) הצטרפה לכותבי המילים ונולד השיר. בהמשך עלי מוהר הקליט את השיר בגרסה של 'תני לי יד' שהוא כתב לבת שלו".

"נאחז באוויר" הוא אחד הלהיטים הגדולים שלך. הוא מאלבום המופת "אין עוד יום" שיצא בשנת 1991, הגיע תוך יומיים למעמד של אלבום זהב והפך לאלבום הכי נמכר שלך. אני מנסה להבין אם היה משהו שם בשנת 91' שדווקא האלבום הזה כל כך התפוצץ.

"זו מחשבה יפה אבל זה חוסר מודעות. הגיע טקסט מחנה גולדברג, לחן מעובד אפרת, וקיבלתי את המתנה הזו. זה נכון שאני שר מתוכו הרבה מאוד שירים עד היום - 'למה ליבך כמו קרח', 'אין עוד יום', שבכלל מתחבר מבחינתי לנושא החטופים. אין עוד יום ואין עוד דקה להמתין עם החזרת החטופים. אני מדבר עם הקהל בהופעות כשאני שר אותו ואני אומר 'חבר'ה באמת אין עוד יום ואין עוד דקה ובואו נחזיר את כולם עכשיו'. זה לא שאני משפיע על ראש הממשלה".

ברור.

"אתה יודע, אנחנו נוסעים לחו"ל ורק שם אתה קולט כמה טונות אתה סוחב על עצמך מעצם זה שאתה חי פה. משקל כל כך עצום, שלא קיים בחו"ל, פשוט יורד לך. כל המשא הזה יורד ואתה מבין שאפשר לחיות אחרת. אנחנו חיים במציאות זוועתית, מציאות של מלחמה, של אש, של הרס, של הפגזות ויריות ומתים והרוגים. זה לא נורמלי. זה לא נורמלי. זה לא צריך לקרות. זה לא צריך להיות. המצב הזה נורא קשה, אי אפשר להשתחרר ממנו. רק כשאני עובד - זה האסקפיזם שלי".

היו תקופות בקריירה שלך שחששת לדבר על המצב כמו שאתה עושה בחופשיות היום?

"לא, אף פעם. שמע, גם בעבר לא היה כזה עליהום על כל מי שדיבר. וגם לא היה מצב של חטופים, הפגנות, ואני חושב שגם לא הייתה אז כל כך שנאה, שאנשים שונאים אנשים אחרים. לא היה כזה דבר. בי אין שנאה, אבל יש אנשים שיש בהם שנאה".

יש בך כעס?

"יש בי כעס גדול, בטח. תשמע, הילדים שלי שנולדו לפני שלושים-ארבעים שנה, הייתי בטוח שלא יהיה צבא. חשבתי שיהיה צבא סמלי, אבל לא צבא שמחייב גיוס חובה. הייתי אופטימי. אז על מה הכעס שלי? על זה שאנחנו כל הזמן במצב הזה, כל הזמן שם. כבשנו ויש לנו את עזה, ואת יהודה ושומרון, והכול מביא דם, הכול מביא דם. אני מסתכל על זה ואני אומר 'זה נורא, זה פשוט נורא', כי אני לא יכול לעשות שום דבר, אני לא יכול להילחם בדבר הזה. אני יכול לקשור את עצמי לשערי הכנסת ולעורר תשומת לב אבל יש פה משהו שגדול מאיתנו.

"ב-7 באוקטובר כמובן שהייתי בהלם. תפסו אותנו עם המכנסיים למטה. כל צבא הגנה לישראל המשוכלל בעולם לא היה שם בכלל. אתה חושב על 'עוטף עזה' שחטפו טילים במשך שנים, לא חשבו להציב שם טנקים שפשוט יגורו שם? לא חשבו להציב שם איזה חייל או שניים? איזה חמישה מסוקים? כל החכמים האלה פישלו בענק, שלא נדבר על 20 תצפיתניות יקרות שהתריעו. הן אמרו למפקדים שלהן 'חבר'ה, חמאס כבר חודשיים מתאמנים פה, אנחנו רואות את זה כל יום'. אלא שאיזה קצין אמר להן 'אתן מדברות שטויות' והן נרצחו ב-7 באוקטובר. הצבא של לפני 7 באוקטובר היה שחצן.

"ואז אחרי כן ישראל יצאה להגיב בעזה, אבל התגובה הזאת מאבדת פרופורציה, עם כל האסון והזוועה שקורית זה מאבד פרופורציה. אתה מרעיב בעזה עם, יש שם שני מיליון איש. ישראל הרסה את כל הרצועה, לא כל כך משדרים את זה בערוצים אצלנו אבל זה מה שקורה. אז כן, אני כועס".

הכעס הזה גם מוביל אותך לייאוש?

"לא, אפילו לא לרגע. אני רואה חיילים שנכנסים לעזה שוב ושוב וכבר אומרים 'אנחנו לא יכולים יותר להיכנס לשם'. נכנסים עכשיו לעזה בלי מטרה. אני שומע בממשלה אנשים שבכלל לא היו בצבא, שאין להם שום קשר לזה, אומרים 'כן, ניכנס לעזה, נגור שם, נחיה שם'. מה תעשו? תעיפו שני מיליון אנשים? לאן? לאוויר? גם הרעיון של לבנות גטו בתוך עזה, ונרכז אותם שם ונביא להם לשם אוכל, מים וחשמל. זה כאילו אנחנו בספר "1984". אני כועס על המוסר הקלוקל. די. די כבר. די כבר עם 'נחיה על חרבנו', די כבר עם ההרג".

יש קו ישיר לדעתי בין ההצלחה המחודשת של "זהו זה" לבין ההצלחה המחודשת של "הכבש ה-16". יש פה הרי געגוע לישראל של פעם, בטח ובטח בתקופה קשה ואיומה כזו.

"יש הרבה הצלחות שנובעות מגעגוע לארץ ישראל ולמה שהיה פעם, במיוחד שאנחנו בשנתיים מחרידות. כל דבר שתעשה - אפילו אם זה ללכת למסעדה או לסרט - זה בריחה מהמצב. עם זאת, יש הפקות שהן מצליחות כי ככה. זה פשוט טוב ועלא כיפאק. 'זהו זה' הייתה הפתעה גדולה כי הרי עשינו את התוכנית הזו מזמן וזה היה נפלא. כל פרק היה סיפור שלם. ועכשיו באו לחמשתנו - קושניר, דבל'ה, מושונוב, בראבא ואני - ואמרו לנו 'בואו תעשו הופעה'. ולא רצינו כי אנחנו הרי לא הופעה, אנחנו תוכנית טלוויזיה. אבל אז התחילה הקורונה. הציעו לנו לעשות פינה של עשר דקות בחדשות. סירבנו, אבל הצענו לחזור לעשות את 'זהו זה' כתוכנית שלמה. התחלנו עם שש תוכניות, אמרנו 'בואו נשיר גם שירים. בחרנו את 'איזה אחלה עולם' כשיר ראשון - והשאר היסטוריה.

"אנחנו כבר שנה חמישית עושים את זה, אנחנו אמורים לחזור בנובמבר לעונה חדשה. אנחנו נהנים מאוד ואוהבים מאוד לעשות את זה, וגם מקבלים הרבה אהבה. כיף לנו לעשות מערכונים, להתלבש, להתחפש לנשים, להיות ילדים, להיות סאטיריים קצת, זה מתקבל יוצא מהכלל ואנשים מאוד אוהבים את השירים שבסוף התוכנית".

אתה הופתעת מההתנפלות המטורפת על הכרטיסים לכבש ה-16?

"כן, אף פעם לא הייתי בהפקה כזו. הייתי כמובן באיחוד של כוורת ב-2013, שם הופענו בפארקים, אבל פה יש איזה אטרף - שראיתי גם באיחוד של כוורת - של שלושה דורות: ילדים, הורים וסבים. בזמנו עשינו הרי מופע של הכבש ה-16 אבל הוא לא הצליח. אתי אנטה - שגם עורכת את 'זהו זה' אגב - באה וסידרה את המופע הפעם, היא ערכה אותו שיהיה הגיוני יותר. צריך להוסיף לזה גם את הסיפור של יהודית רביץ שחזרה אחרי היעדרות לשמונה שנים מהבמות. הגענו בפעם הראשונה להיכל התרבות וההיכל רעד מרוב שמחה על החזרה של יהודית. יצאנו מההופעה הזו די בהלם, לא הבנו את האימפקט שלה. מאז אנחנו מופיעים עם הכבש בשמחה רבה, ויש תגובות מקסימות. ומדי פעם רואים גם תינוקות וילדים בקהל, וזה מסב אושר גדול".

אז אתה לא מסכים לתיאוריה שלי שזה היאחזות בישראל של פעם?

"אני חושב שיש פה היאחזות, וגעגוע, וכמובן שיהונתן גפן ויוני רכטר יצרו פה יצירה יוצאת מהכלל. אין ספק בכלל. ואנחנו עכשיו בתקופה כל כך רעה, שרק רע אופף אותנו, אז המופע הזה הוא איזשהו אור באפלה. בהחלט"

גידי, קשרי העבודה עם כל כך הרבה אנשים שעבדת איתם הפכו בחלקם גם לחברות אישית? דני סנדרסון למשל הוא חבר שלך?

"בטח, אנחנו חברים אישיים. אנחנו הולכות למסעדות יחד, קונים יחד כל מיני שטויות הביתה. מתעסקים בדברים ברומו של עולם".

אילו הייתי מאלץ אותך לבחור בין קריירת משחק לבין קריירת מוזיקה, במה היית בוחר?

"אין שאלה בכלל, ברור שמוזיקה. אני לא מדבר על 'זהו זה' שזה אמנם משחק, אבל אני מתכוון יותר לסרטים או לתיאטרון. להשתתף בסרטים למשל זה זוועה בעיניי, למרות שהשתתפתי בכמה סרטים טובים. אתה קם ב-4:00 בבוקר, אוספים אותך ב-4:30. זה סיוט. אם היום אני צריך להשתתף בסרט, אז אני אגיע ב-10:00, אצלם עד 17:00 וזהו.

"בתיאטרון שיחקתי מעט מאוד, כי זה נורא קשה לשחק מדי ערב. למזלי לא שיחקתי בהצגות מצליחות אז זה לא היה מדי ערב. אמנם שיחקתי ב'ג'יגולו מקונגו' של חנוך לוין לצד יוסי פולק ותיקי דיין, שהיה כיף גדול, אבל תיאטרון זו התחייבות אחרת לגמרי. צריך ללמוד טקסט, נראה לי שתיאטרון זה קשה. אז הבחירה היא מוזיקה בלי ספק בכלל. וצריך לזכור שהופעה שלי היא לא רק מוזיקה. אני גם מדבר הרבה, מצחיק את הקהל, ואני עושה מה שאני רוצה. שר שירים ישנים פתאום".

מה השיר שלך שאתה הכי אוהב?

"שכח מזה, אני לא אענה על זה".

ויש איזה רגע או רגעים מ'לילה גוב' שהנחית שנחרטו בך? אני למשל זוכר את הריאיון עם הנכדים של רבין יומיים-שלושה אחרי הרצח. פתאום גם ראו צד אחר שלך.

"כן, גם בי נחרט הריאיון הזה. אני זוכר גם את היום של אסון המסוקים שבמהלכו התכוננתי למונולוג שלי, ואז נודע לנו על האסון והיה ברור שאי אפשר לעשות תוכנית רגילה, אז הזמנו את שלמה ארצי, את פוליקר, ואני זוכר את זה. אני גם זוכר שראיינתי את דליה רביקוביץ' בלילה גוב. היא הגיעה עם בקבוק שמפניה ושתי כוסות. היא הייתה אישה מאוד יפה ופשוט התאהבתי בה באותו רגע. השקנו כוסות, שתינו שמפניה והיה מקסים ביותר".

היו לך החלטות בקריירה שאתה מתחרט עליהן? למשל שירים שוויתרת עליהם והפכו אחר כך ללהיטים?

"נורית גלרון לקחה את 'בנגיעה אחת רכה' אחרי שוויתרתי עליו, זו פשלה שלי, כן. וגם ויתרתי על 'השיר המטורף של הארץ' ואני מתחרט על זה. שמע, גם ניסיתי להיפגש עם כל מיני כותבים שיכתבו לי וזה לא יצא לפועל".

מי למשל?

"מיכה שטרית למשל. אני מת עליו. אבל זה חנות שאני נכנס אליה ואומר 'יאללה מיכה, תכתוב לי'. אי אפשר לכפות".

יש לך שיר שכבר נמאס לך לשיר אותו אחרי כל כך הרבה שנים?

"כן, יו-יה. אבל מצד שני יש שירים שלי שאני שומע ומתאהב בהם פתאום בחזרה, אז אני מכניס אותם להופעה".

שירי סייד-בי כאלה?

"טוב שאתה אומר, אני באמת צריך לחשוב לעשות מופע סייד-בי. אני מאוד רוצה לעשות כזה".

למה בעצם החלטת שאתה לא כותב או מלחין שירים?

"לא החלטתי. אין לי כישרון לזה. אולי יש לי כישרון לקשקש כמה מילים, אבל לשבת ולכתוב שיר בצורה מסודרת - אין לי שמץ של יכולת. אין לי כישרון. מנגינה דווקא כן, אבל למה? יש טובים ממני".

זה לא מובן מאליו הצעד הזה, בטח במדינה שכל אחד כותב ומלחין גם אם הוא לא הכי מוכשר.

"בסדר, אבל אני לא טוב בזה. יש הרבה מאוד טובים בזה שעבדתי איתם - סנדרסון, פוליקר, כל כוורת, יהודית רביץ".

מציק לך להיות אדם מפורסם?

"לא, בכלל לא".

כשאתה הולך בקניון לא מבקשים ממך תמונה?

"מבקשים, אז אני מסרב בנימוס".

למה מסרב?

"כי אני לא רוצה. אם מישהו בא להופעה ואז רוצה להצטלם, אז בשמחה. אבל באופן כללי לא דחוף לי להצטלם".

אתה כבר המון שנים על הבמות, לא נמאס קצת לפעמים?

"שמע, זו העבודה שלי".

כן, אבל לפעמים בטח אין לך כוח לנסוע לקיסריה בלחות הזו. אתה לא מעדיף לשבת במזגן בבית ולראות האח הגדול?

"לא, לא. נתת דוגמאות לא טובות. האח הגדול אני לא רואה, ולנסוע לקיסריה זו התרגשות אדירה".

איזו מוזיקה אתה שומע בבית?

"אני לא שומע".

אז איך אתה נחשף למוזיקה חדשה? הרי עבדת עם נונו, אז לא יצא לך להאזין לשירים שלה? להבין מי היא?

"את נונו הכרתי לפני כולם. היא הראשונה שאירחתי כשהגשתי תוכנית ברדיו 102FM. אני אוהב אותה מתחילת הדרך, אני זה שהכרתי אותה לנכדות שלי. אמרתי לנכדה שלי מיקה 'את מכירה את נונו?', היא ענתה 'לא', אז אמרתי לה 'אולי תקשיבי?'. היא באמת יוצרת נפלאה. אז בעצם נחשפתי למוזיקה חדשה ברדיו, שידרתי שם ברדיו שנים אז יצא לי לשמוע הרבה".

היית חבר בהרבה הרכבים, אבל גם הייתה לך קריירת סולו. מה אתה מעדיף? סולו או שחקן קבוצתי?

"תמיד אעדיף הרכבים. זה נהדר. כולנו חברים. אתה יודע מה זה להיות יחד על הבמה עם דויד ברוזה, יוני רכטר ויהודית רביץ? אנחנו כל הזמן מתחבקים, צוחקים. אני מאוד אוהב להיות יחד. גם עם הלהקה שלי".

מה הפאדיחה הכי גדולה שקרתה לך בהופעה?

"זו לא ממש פאדיחה אבל הייתי מצונן בכמה הופעות של הכבש. סיימתי את ההופעות, חזרתי הביתה והתעלפתי לשבוע".

מה המאכל הכי גרוע שאכלת בחייך?

"רגל קרושה הוא המאכל היחידי שלא הסתדרתי איתו מעולם. זה תמיד הגעיל אותי, וסבתא שלי הייתה מכינה את זה. מאכל נוסף אכלתי בסין עם אהרוני. אכלנו שם צב. הוציאו אותו מהאקווריום, הורידו לו את הראש, בישלו אותו ואז פתחו אותו. זה היה ממש מגעיל".

את מי אתה יודע לחקות הכי טוב?

"אני לא חקיין טוב. אני מעריץ את רועי בר נתן שמחקה אותי. אני בכלל מעריץ חקיינים, גם את טוביה צפיר".

מה המקום הכי מוזר שהופעת בו?

"כשהייתי צעיר והייתי צריך פרנסה, הופעתי עם פלייבק בבתי ספר. זה היה הזוי. פעם אחת הופעתי מול כיתה. זה היה נורא".

מה הסדרה האהובה עליך?

"קודם כל אני אוהב מדע בדיוני. את 'מראה שחורה' דווקא פחות אהבתי, אבל כן אהבתי את 'חולית' ואת 'משחק הדיונון'. אני אוהב סדרות על מסעות בחלל כי אני מאמין שבסופו של דבר האוכלוסייה תגדל מאוד ונצטרך להתחיל להתיישב בכוכבים. אני, לצערי, לא אהיה בחיים, אבל זה החלום שלי, להגר לכוכבים".

גידי, הייתה לך קריירה מאוד מגוונת. היו רגעים במהלכה שהרגשת שאתה צריך להמציא את עצמך מחדש איכשהו?

"לא, לשמחתי לא. התמזל מזלי לעבוד עם אנשים נפלאים שניגנו איתי. קח למשל את אלבום הג'אז שעדי רנרט הפיק לי. באתי לזה מאהבה, לא מרצון להמציא את עצמי. הייתה לי פריווילגיה לשמוע שיר ברדיו ולהגיד 'אני אוהב את זה' ולבקש שיתרגמו לי ואז לשיר".

וגם עבדת עם עמיר בניון.

"שמע, איתו עשיתי תקליט וזה היה פשוט נס. הכירו לי אותו ופגשתי אדם מוכשר, שכותב מוזיקה, מילים, מאז כרתנו ברית ואמרתי לו שבכל פעם שהוא יקרא לי - אני מגיע. אני אוהב אותו מאוד".

גידי, לקראת סיום אני רוצה לך להגיד לך, ואני חושב שאני מדבר בשם הרבה אנשים כשאני אומר את זה: תודה. תודה על השירים, על הסרטים, על הבדיחות, על תכניות הטלוויזיה, על האופן שבו כל אלה השתלבו ביחד ועל כל הקסם שיצקת לתוך החיים הישראלים לאורך עשורים ארוכים. גדלנו עליך, צחקנו איתך, בכינו איתך, בעיקר שרנו איתך בקולי קולות, למדנו ממך שלא כל כך נעים לראות גן סגור, שהעיקר זה הרומנטיקה ושאי שם תמיד מישהו חושב עלינו, שיש מחיר נורא למלחמות קדושות ושאפשר לדרוש לגדול בשקט, שמצד אחד אין עוד יום ואין עוד דקה וזהו זה ולא אחרת אבל גם שתמיד יש זמן להשתנות מן הקצה אל הקצה. תודה שעזרת לנו להבין, שהכול עניין של זמן.

"תודה רבה, יקירי. תודה".