1
יום שישי השני של חודש פברואר.
ביום הזה החלטתי לסיים את חיי הנוכחיים.
לא במקרה בחרתי לעשות זאת דווקא בסמוך לט"ו בשבט. בזמן שכולם מדברים על לבלוב ועל פריחה מחודשת, אני הרגשתי רק יובש.
החג הנורא ההוא שעברנו הפך כל תקופת חגים ומועדים חדשה, עם הכבישים הגדושים במכוניות והקניונים ההומים אדם, לסיוט. כאילו העולם כולו מתעקש לשמוח דווקא כשאני נסגרת בתוך עצמי.
כל חג, ובמיוחד אלו העליזים, מילא אותי בתיעוב עז.
אני עייפה.
כל כך עייפה.
בלילות אני שומעת את הלב שלי דופק בעוצמה.
לפעמים אני תוהה, איך לב שיכול לכאוב כל כך חזק עדיין ממשיך לפעום כסדרו?
אפילו כדורי השינה החזקים של אלון לא עזרו. הייתי שוכבת במיטה ערה, מאזינה לפעימות ליבי ומחכה לרגע שבו איכנע לשינה הטרופה - אותה שינה שהביאה איתה חלומות על האנשים שאיבדתי.
על אימי ואבי שהלכו לעולמם בסמיכות של שלושה חודשים זה מזו, כאילו לא יכלו לסבול להיות לבד בעולם הזה או בעולם הבא. על אורנה, שותפתי במשרד ההפקות, שמתה מסרטן לפני כשנה. ומעל לכול על נועה.
נועה.
אפילו עכשיו, רק לחשוב עליה מכווץ אותי.
יומיים קודם להחלטתי הסופית בהחלט, הייתי בדרך לפגישת עבודה במרכז פרס לשלום, שממוקם בחלקהּ הדרומי של שכונת ע'גמי ביפו. מעט אחרי שחלפתי על פני היכל התרבות בתל אביב, הקשתי באצבעותיי, כמעט באופן אוטומטי, את המספר של הקו לסיוע נפשי שהכרתי בעל פה, כאילו מדובר בנוסחה קסומה שאמורה להציל את נפשי המיוסרת.
המענה היה מיידי. ככה זה עם מוקדי חירום - אין בהם את ההמתנה המייגעת עם המוזיקה העולצת של מוקדי השירות בחברות המבקשות למנוע מאיתנו ניתוק ופרידה לצמיתות.
"אני לא רוצה להמשיך לחיות את החיים האלו יותר!" אמרתי תשע מילים חדות שנפלו כמו אבנים כבדות באוזני הגבר הזר שמעברו השני של הקו.
"איך קוראים לך?" שאל.
זיהיתי רעד נסער בקולו.
"איריס".
"ולמה את מרגישה ככה, איריס?" שאל הגבר עם הקול הצעיר והאמפתי.
"אני פשוט עייפה מהחיים", עניתי לאיש מעברו השני של הקו, "עייפה מהכול".
"כמה זמן את מרגישה ככה?"
"יותר מדי שנים. ארבע שנים. כמעט חמש. בערך מאז..." עצרתי לרגע, מנסה להתגבר על תחושת המחנק בגרוני, "בערך מאז גיל חמישים ואחת. אני מרגישה כמו עפיפון שלא מצליח לעוף".
ניסיתי הכול. פסיכולוגים, יועצים וקבוצות תמיכה. כל שיחה עם פסיכולוג חדש הייתה תקווה חדשה שאולי הוא יהיה זה שיבין אותי באמת ויספק לי את תרופת הפלא שתפסיק את הכאב. אבל כל פגישה כזאת נגמרה באותו ריק ובאותה תחושת אכזבה.
ניסיתי כל דרך אלטרנטיבית שנקרתה בדרכי. שקעתי באמבטיות קרח מטופשות וטרנדיות, כשהקור ננעץ בעורי ומנסה לשווא להרגיע את נפשי. רקחתי תערובות של פטריות, שהביאו עימן הזיות והקאות נוראות, וניסיתי לסחוט מהן תשובות שלא באו. פגשתי מתקשרות שטענו לקשר עם "הצד השני", מסרים שכל כך רציתי להאמין שהם אמיתיים, אך נשמעו כמו הד של תקוותיי.
אפילו כדורים ניסיתי. הם הביאו איתם את השקט הנפשי אך לרגע, אבל אז הכול חזר — אותו ריק, אותה עייפות, אותן פעימות לב שהולמות כמו תופי ענק.
אמרו לי ש"הזמן יעשה את שלו", אבל כל כך הרבה גרגירים כבר נשפכו באותו שעון חול, ומה שהזמן עשה היה רק לחזק את הכאב ולהקשות את ההתמודדות.
אז עכשיו אני מבינה שהדרך היחידה להרגיש שוב בחיים היא קצת למות וקצת לעשות שינוי אמיתי. לזכותי ייאמר שניסיתי והמתנתי זמן רב. דיברתי, איימתי, התרעתי, בכיתי, הסברתי, נימקתי, צעקתי, צרחתי, ועכשיו הגיע הזמן לעשות.
הגבר מהצד השני שאל אותי רצף שאלות שלא הבנתי את תכליתן. איפה אני גרה, כמה ילדים יש לי, במה אני עובדת, ואם מישהו נוסף יודע על המחשבות האפלות שלי.
השבתי לו בקצרנות לא אופיינית.
איריס. חמישים ושש. שותפה בכירה בחברת הפקות אירועים מצליחה. מתגוררת בשכונת וילות בראש העין. נשואה בסיפוק יחסי לאלון כמעט עשרים ושבע שנים. אמא לבנות גדולות שגרות מחוץ לבית. אחת מהן נשואה, באושר של זוגיות צעירה ונאיבית, לרופא מתמחה. היא גם זאת שהפכה אותי לסבתא של הדס, בת אחד־עשר החודשים, עם זוג העיניים הסקרניות.
הדס. הדסי. הדסון.
אני עוצרת לרגע את שטף המילים.
רואה את העיניים הקטנות והחקרניות שלה.
אולי היא תגדל להיות אישה שתמצא תשובות לכל השאלות.
אני לא מצליחה.
הוא המהם בדיוק כמו הפסיכולוג שהלכתי אליו אחרי לידתה של שקד, בתי הבכורה, שהובילה אותי לדכדוך זמני. אבל המתנדב בקו החם נשמע כמו גרסת "פסיכולוג לעניים". כזה שבמקום להיפגש עם הפציינטים שלו בקליניקה מעוצבת ברמת אביב החדשה, פוגש אותם בסניף של מקדונלד'ס במרכז מסחרי שכוח אל. אני, כמובן, מכירה היטב את הטכניקה הזאת שמטרתה לעודד את הצד השני לדבר.
"איריס, תוכלי לעצור בצד ולכתוב את מספר הטלפון שלי למקרה שנתנתק? ככה תהיה לך אפשרות לשוב אליי ישירות", הגבר מעברו השני של הקו ביקש להושיט לי חבל הצלה.
"כן. אפס, חמש, אפס... כן... אני רושמת... שתיים, תשע, שבע..." חזרתי אחריו אבל לא באמת כתבתי את המספרים. הייתי טרודה בנהיגה בנתיבי איילון ליעדי, וחוץ מזה לא הייתה לי כוונה לפתוח איתו במערכת יחסים ארוכת טווח.
"את רוצה אולי לעצור בבית קפה ולשתות משהו בזמן שאנחנו משוחחים? אני יכול להמתין על הקו בזמן שתצאי מהרכב", הציע בכנות שנראתה לי כמעט קומית באותם הרגעים. אה, כן, כי זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו, אספרסו וטראומה, תודה רבה לך יקירי.
חשבתי לעצמי שאם הייתי עוצרת בבית הקפה, אולי הייתי מזמינה דווקא שוקו חם. מין חזרה קטנה לילדות. שוקו תמיד היה מרגיע אותי, כמו סבתא שלי שהייתה מניחה כף יד חמימה על הכתף ואומרת: "יהיה בסדר, אפרוח קטן שלי". אבל באותו הרגע ידעתי שאפילו שוקו איכותי לא יציל אותי מהמחשבות הטורדניות.
"לא, תודה. אני תכף מגיעה לפגישת עבודה עם לקוח". ניסיתי להחניק את הבכי שעמד בגרון. הוא שאל אם זאת הפעם הראשונה שהתקשרתי למוקד הטלפוני של הקו לסיוע נפשי, ולא היו לי כוחות הנפש לספר לו שבחודשים האחרונים אני מתקשרת אחת לכמה ימים ומנתקת מעט לפני שעונים לי.
הוא המשיך לדבר ולומר שנשמע שהקמתי משפחה נפלאה, בעוד אני מחנה את הרכב מול שטיח המים של הים התיכון שנושק לשכונת עג'מי ביפו.
הים הזה ליווה אותי פעמים רבות במחשבותיי כתצלום שחור־לבן עתיק שמעיד על זמנים שחלפו. בשנות ילדותי הייתי מבלה קיצים שלמים עם סבתא וסבא שלי בחוף גבעת עלייה, אותו חוף שהיה צפוף בימים חמים בעולים חדשים־ישנים מרומניה ומבולגריה לצד תושבים ערבים, שנותרו בעקשנות בביתם המתפורר בשכונה המתייהדת והמתחדשת כניסיון להוכיח מי היה כאן קודם. אלו היו ימי קיץ מופלאים ותמימים בתקופה שעוד באמת קיווינו שיום אחד יהיה פה שלום, הרבה לפני שחירבנו לדור נוסף של ילדים, משני הצדדים, את האמונה ש"גר גיפלטע פיש עם מקלובה".
אני זוכרת את סבא ציון עומד על החוף, מגלגל סיגריה. הוא תמיד אמר לי: "תראי את הים, איריס, הים הוא תמיד אותו הים. לפעמים הוא סוער, אבל תמיד הוא נרגע בסופו של דבר". אז, בתור ילדה, האמנתי לו. חשבתי שכל סערה תחלוף, שכל כאב ייעלם עם הזמן. היום, כשאני מביטה באותו הים, אני תוהה אם הוא באמת צדק. אולי יש סערות שנשארות איתך גם לאחר שיצאת אל החוף.
"דרך אגב, קוראים לי ירון", הוא קטע את רצף הריחות והצלילים שהציפו אותי, והמשיך לחקור אותי על עבודתי ומעשיי, ובעיקר על מה שמטריד אותי. הקשבתי לו בחצי אוזן בזמן שבהיתי בענן שהיה תלוי מעל הים הרגוע.
לפתע ראיתי מולי שני ילדים רצים, ועפיפון ענקי וצבעוני נשרך מאחוריהם. התמונה הזאת שיקפה לרגע את מצבי: עפיפון שלא מצליח לעוף.
"אני צריכה לסיים, ירון", הקול שלי היה שבור מרוב מחנק. "תודה על הזמן שלך".
"איריס, חשוב שתדעי..."
ניתקתי את השיחה. לא באמת הייתי זקוקה לעצות מאדם צעיר שטרם פגש את החיים.
בהיתי ארוכות בים שהביט בי בזמן שברדיו התנגן שיר חדש של זמרת חדשה שצמחה לאחרונה ברשתות החברתיות ושאין לי מושג איך קוראים לה. בשנים האחרונות הפסקתי לעקוב אחרי כל הטרנדים והחידושים.
לפתע שמעתי דפיקה חדה על החלון שמשמאלי ולאחריו קול נשי עמום: "איריס אבשלום?"
מרוב בהלה לא הצלחתי לפתוח את חלון הרכב.
"את איריס אבשלום?" שוטרת חמורת סבר עמדה כנגד דלת היציאה מהרכב וחזרה על השאלה.
"כן, כן... זאת אני", עניתי בקול רם במיוחד וניסיתי שוב לפתוח את החלון ללא הצלחה.
"תרימי ידיים וצאי מהרכב!" היא קראה.
"תרימי ידיים?" חשבתי לעצמי, "זאת בטח טעות".
ניסיתי לפתוח את החלון בפעם השלישית והרכב סירב לשתף פעולה. המכונית שלי, עם כל החיישנים והפיצ'רים שקניתי ב"הנחה מטורפת לשנה החדשה", החליטה לעשות לי צרות. רציתי לומר לה, "תקשיבי, אני לא מסוכנת. הדבר הכי חד שיש עליי כרגע זה עיפרון צבעוני מהקלמר של העבודה". אבל במקום זה פשוט פתחתי את הדלת ויצאתי מהרכב כמו עבריינית מן השורה.
"יש עלייך נשק?" היא החלה להעביר ידיים על גופי בזמן ששוטר אחר שהגיע משום מקום התחיל לבחון את קרביה של מכוניתי.
"מה פתאום! למה שיהיה עליי נשק?"
השוטרת עם הפנים החמורות הייתה מרוכזת במשימה שלה, מתעלמת מהדרישה שלי לעצור את דרמת המתח, והחוותה בראשה לשוטר הצעיר שעמד מעברו השני של הרכב ונראה שפספס קריירה כדוגמן תחתונים. זה היה האות לשניים מחבריו האחרים שעמדו מרחוק להתקדם לכיוון הרכב. הם הצטרפו אליו לפשיטה, כאילו היו ארכיאולוגים במשלחת של אינדיאנה ג'ונס המחפשים אוצר, או לחלופין תרים אחר ראיית הזהב המפלילה. הם נברו בין מגבת החוף מהביקור האחרון בחוף הים עם הדס, שתי השקיות התפוחות של בגדים ישנים של אלון ושלי המיועדים לתרומה, ומחסן הניירת והקלסרים שבאחורי הרכב.
איבדתי את סבלנותי.
"אתם טועים בזיהוי", ניסיתי להבהיר, קולי חרד מתסכול. "אני לא שייכת לחמולות כאן".
"את איריס אבשלום, נכון?" השוטרת חזרה על השאלה בשלישית תוך ששינתה את טון דיבורה, כמי שמנסה לפצח חידה מורכבת.
"אני לא מבינה מה אתם רוצים ממני. מאיפה את יודעת איך קוראים לי?"
"התקשרת למוקד לסיוע נפשי ואיימת להתאבד. קיבלנו בקשה לאתר אותך ולראות שהכול בסדר", הסבירה השוטרת.
הרגשתי כאילו החיים שלי מתפוצצים ברגע, כמו בלון שמישהו דקר במחט חדה. שנים בניתי סביבי חומות של הסתרה, ניסיתי לשכנע את הסביבה שהכול בשליטה יחסית ושאני מצליחה להמשיך בחיים למרות, ועל אף, ואז בא מוקדן אחד ומוטט הכול. כעס רותח עלה בי. המוקדן, עם קולו הרך והצעיר, עשה את מה שהוא חשב לנכון, אולי את מה שהיה צריך לעשות לפי הפרוטוקול, אבל הוא חשף אותי עוד לפני שהייתי מוכנה.
"אתם יכולים להיות רגועים, אני לא באמת רוצה למות", אמרתי במתיקות מוגזמת לנציגי החוק, המילים יצאו מפי במהירות, "גם לא אמרתי לו שאני רוצה להתאבד". צחוק של מבוכה נפלט ממני. "אמרתי שאני לא רוצה להמשיך לחיות את החיים האלו. זה לא אומר שאני עומדת להתאבד. אני לא אשמה שהילדון האידיוט שענה לי דיווח לכם את מה שהוא דיווח". עכשיו כבר נשמעתי כועסת.
הם הביטו בי בהבעה סתומה שלא הצלחתי לפרש. האמת? זה נשמע רע. אישה בת חמישים פלוס מתקשרת למוקד תמיכה נפשית ואומרת שהיא מרגישה שהיא לא רוצה לחיות עוד את החיים של עצמה.
"חוץ מזה, נניח שרציתי להתאבד. אז מה?" לא הצלחתי להתאפק מלהביע מחאה, "זה לא חוקי? ממתי אוסרים על אנשים למות מבחירה?"
"אנחנו נלווה אותך הביתה", אמרה השוטרת בקול קר ומרוחק תוך כדי שהיא מתעלמת מהביקורת שלי, כאילו הייתי חבילה שהיא צריכה להעביר מנקודה א' לנקודה ב', משדרת ענייניות ללא גרם אמפתיה. קראתי פעם שכוחות ההצלה חסרי סבלנות במיוחד כלפי אנשים המאיימים להתאבד או לכאלה היוצאים לטיול במדבר בימי שיטפונות ונקלעים למצב מסכן חיים בזמן שיש פשעים אמיתיים הדורשים את עזרתם וזמנם.
"זה בסדר, אני אסתדר מכאן", ניסיתי להשתמש באסרטיביות הידועה שמכריחה את ספקי המשרד להסכים לכל דרישותיי, "אני בדרך לפרזנטציה לאירוע של ההסתדרות הציונית העולמית פה ליד".
"אנחנו צריכים לוודא שמישהו שקרוב אלייך יקבל אותך פיזית ואז נמשיך לדרכנו. יש מישהו שאת מכירה בבית?" אמרה השוטרת בטון של שופט הפוסק פסק דין ללא אפשרות עוררין.
"אולי בעלי שם עכשיו", עניתי בכעס, מבינה שהיא לא מתכוונת לוותר לי.
כל הדרך הביתה, מלוּוה בניידת משטרה מאחוריי, התמודדתי עם מחשבות סוערות על תגובתו של אלון. כיצד הוא יקבל אותי, כשאני מתקרבת לביתנו מכותרת בנציגי החוק?
אלון תמיד היה איש של שקט. פעם השקט הזה היה מקום להניח בו את הלב - עיניים טובות, נשימה עמוקה ומשפט אחד מרגיע: "נעבור את זה יחד, איריס". לא היה צריך יותר. היום השקט הזה הפך למשהו אחר - חומה. שקט שכבר לא נועד בשבילי אלא מפניי, כדי לשמור על עצמו ממני. לפעמים כל מה שאני רוצה זה איזה ריב קטן. משהו שירעיד את השתיקה הזאת. רק סימן שעדיין יש חיים מתחת לשכבת הקרח העבה שנוצרה בינינו.
כשפתחתי את הדלת, מבטו פגש אותי - מופתע, המום, שקט, עייף. באותו מבט אחד הבנתי הכול. את כל השנים שהוא נושא אותי על גבו בשתיקה, את האהבה שנשחקה מהמאמץ, את הפחד שלו ממני ומהכאב שלי. ראיתי שם גם משהו אחר: ויתור. לא עליי, אלא על התקווה שמשהו באמת ישתנה.
זה היה הרגע שבו הבנתי: אלון הצליח איכשהו למצוא דרך להמשיך הלאה, ואני? אני עדיין נלחמת בים הזה שאין לו סוף.
אבל אולי זה בדיוק מה שאני צריכה לעשות - להפסיק להיאבק, ופשוט לצוף. לתת לגלים לקחת אותי לאן שהם רוצים. יש משהו משחרר במחשבה הזאת.
כמו אותו עפיפון בחוף - אולי כל מה שאני צריכה עכשיו זה להרפות קצת מהחוט, ולתת לרוח לעשות את שלה.
"מחר יהיה אחרת" / יובל אברמוביץ'. 400 עמודים. הוצאת הרשימה.