סרטוני החטופים, עור ועצמות, הגיעו רגע לפני תשעה באב. אני הבנתי: החורבן כבר כאן

אני זוכר את ערב תשעה באב תשפ"ה ההוא. 2025. לא בגלל שקרה בו משהו יוצא דופן, אלא בדיוק להפך. שום דבר לא קרה. זה היה מוצאי שבת, אוגוסט, חם.

העיר התנהלה כאילו שום דבר לא עומד לקרות לה. בתי הקפה נסגרו מוקדם, אנשים ירדו עם פחים, מישהו בחניון קילל את האפליקציה של פנגו. בתוך הדירה השכורה שלי בתל אביב הייתה דממה של סוף שבוע רגיל מדי. אני כן זוכר דבר מה: הסרטונים של אביתר דוד ורום ברסלבסקי פורסמו ביומיים שקדמו למועד. הם הגיעו כמו אגרוף בבטן, שניים מהחטופים, עור ועצמות, מביטים למצלמה מתוך השבי בעזה. וכל מי שלב יהודי פעם בו, כל מי שגדל על "לעולם לא עוד", ידע, זה ה"עכשיו".

אני לא צמתי. לא היה לי כוח לעשות עם זה משהו. הצום התחיל, אני זוכר, והרגשתי פתטי אפילו להתלבט. הרי אם באמת היה על מה להתאבל היינו צריכים כולנו לשכב על הרצפה, לא לצום. רק לשתוק עם התמונות של רום ואביתר על המסך. בחוץ היו 50 חטופים. 50 בדיוק. 20 מהם חיים. זה לא היה בגדר ניחוש: זה היה מספר מוסכם, ברור, מוחשי. אבל הוא לא שינה כלום.

המלחמה נמשכה, והקבינט, הממשלה, הדוברים והפרשנים המשיכו לדבר על "הצורך להשלים את המהלך". כאילו מדובר בפרויקט בנייה. מה שהיה ברור באותו ערב, ולא רק לי, להרבה מאוד אנשים זה שהחורבן כבר כאן. והוא לא הגיע כתוצאה מרקטה, ולא מהחלטה בינלאומית, ולא מאיזה בג"ץ. הוא מגיע מהדחף שלא לעצור. מהאמונה הזאת, המשיחית, שאפשר לשרוף הכול בשם "תיקון". מהיכולת לראות את אביתר ורום ככה ולהמשיך הלאה, כאילו כלום.

והדבר אולי הכי מתעתע זה שבאותו רגע בדיוק התחילו לדבר על "שנאת חינם". מושג עתיק ששלפו מהמחסן, כאילו מדובר באיזו תזכורת חגיגית מסידור התפילה. אבל השנאה לא הייתה רעיון מופשט. היא הייתה כאן. בוערת.

ברשתות החברתיות, בטלוויזיה, ברחובות. היא לבשה מדים, צילמה סרטונים, הדביקה סטיקרים, חילקה תפקידים. והכי אבסורדי, אנשים שעד לפני רגע קיללו הורים של חטופים, שירבטו פתאום פוסטים שמדברים על "הסכנה שבהסתה". ועל הצורך "להתאחד נגד שנאת החינם".

אני זוכר את עצמי עומד ליד החלון עם כוס מים, שומע את השכנה מעליי מזיזה כיסאות, ורואה את ההשתקפות של עצמי בשמשה. חשבתי: יכול להיות שזה הרגע האחרון שזה עוד מרגיש כמו מדינה. לא הייתה אזעקה. לא היה עימות ברחובות. לא שרפו את הכנסת, לא ירו בשדרות. היה שקט. ודווקא השקט הזה, היה הראיה הכי ברורה שזה הסוף.

במובן הכי פשוט: הגענו לנקודה שבה יותר מדי אנשים הפסיקו להתנגד. לא הסכימו, הפסיקו להתנגד. כי נמאס. כי לא היה טעם. כי כל דבר קיבל תג מחיר. ואני, שבדרך כלל לא סומך על האינסטינקטים שלי, ישבתי שם, ולא היה לי ספק: זה לא עוד ערב. זה ערב שהדור הבא יסתכל עליו וישאל: איך לא עשיתם כלום?

והאמת היא שהרוב הרגיש את החורבן מגיע. הוא לא שתק. הוא כתב, הפגין, צעק. הוא עמד בצמתים, נשא שלטים, ישב ברחובות, דיבר בכל במה אפשרית.

אבל זה לא הספיק. כי מי שהחזיק בהגה לא היה הרוב. זה היה מיעוט. מיעוט כוחני, קנאי, משיחי, ששלט בממשלה, שלט בכוח, שלט באדישות. והוא זה שהדהיר את המדינה לעבר הסוף שלה. בלי לעצור. בלי למצמץ. מתוך אמונה עיוורת שהוא עושה את דבר השם. הוא פירק כל מה שעוד החזיק אותנו ביחד.

אז כן. אני זוכר את תשעה באב ההוא.

לא כמו תמרור. יותר כמו ריח. שאתה מריח עוד לפני שאתה יודע שיש שריפה.

והיה ריח של קץ. ישבתי מול הטלוויזיה, התמונות של רום ואביתר מילאו את המסך, והרגשתי איך הגוף שלי מתכווץ. לא רציתי להפסיק לראות. פחדתי שאם אכבה אותה, אני אשכח. אבל בסוף לקחתי את השלט ולחצתי עליו. המסך השחיר, ובחדר נשאר רק השקט. שקט שלא היה מנחם, אלא סימן מוסכם שכולנו כבר מכירים: אנחנו לפני חורבן.