מאז שראיתי את הסרטונים של רום ברסלבסקי ואביתר דוד אני לא מצליח להירדם. זה לא שהם שונים מהתמונות הקודמות שראינו, אבל הפעם היה שם משהו אחר. הפעם זה לא היה רק לדעת שהם בשבי, הפעם ראית מה השבי עושה. עור ועצמות. עיניים שאין להן כוח אפילו לשנוא אותך על שאתה חי והם לא. והכי גרוע: ההבנה שאצלנו, פה, בצד "הטוב", יש אנשים שבשבילם הם פשוט כאב ראש פוליטי. סעיף מיותר בפרוטוקול ישיבת הממשלה.
אתה פותח את הטלוויזיה ורואה את שמחה רוטמן מסביר שאין צורך לראות את הסרטונים, כאילו מדובר במשהו שאפשר לשים במגירה ולהמשיך הלאה. אורית סטרוק כבר אומרת בפה מלא שאין לה בעיה שצה"ל יפעל גם באזורים עם חטופים, גם אם זה אומר שהם ימותו. בצלאל סמוטריץ' מבהיר שחטופים זה לא הכי חשוב, ושואל למה לראות סרטונים אם אתה רוצה לישון טוב בלילה. ואני שואל, איך אנשים כאלה ישנים טוב בלילה? כנראה על כרית אורתופדית של הדחקה וחוסר בושה.
ובמרכז כל זה - נתניהו. ראש ממשלה במדינה שחצי ממנה מחזיקה את עצמה שלא להתפרק לגמרי, לא דורך אפילו פעם אחת בכיכר החטופים. משפחות יושבות שם שבועות וחודשים, עייפות, מיובשות. השיחה לא באה. אולי זה סתם חוסר זמן, אולי זה חוסר רצון. אולי, כמו שאומר אח של שרה, חגי בן ארצי, "בעיית החטופים היא לא בעיה אסטרטגית". הוא אפילו נתן מספר: אם לא נצליח להציל אותם, יהיו לנו 2,020 הרוגים במקום 2,000. כאילו זה הבדל סטטיסטי. כאילו זה הבדל במחיר מלפפונים בשוק, לא בבני אדם.
בין לבין אתה גם רואה מה קורה ברשתות החברתיות. עינב צנגאוקר, אמא של מתן, שמנסה בכל כוחה להציל את הילד שלה, סופגת תגובות מרושעות, קללות, אפילו איומים. כאילו פשע להילחם על החיים של הילד שלך. כאילו במדינה הזאת, אם אתה לא עומד בשורה עם דף המסרים של הממשלה, אז אתה איום. ואתה מבין שהרעל הזה לא בא רק מהשוליים - הוא זולג מהח"כים, מהשרים, מהאנשים שצריכים להיות הראשונים להגן עליה.
ועכשיו יש דיבורים על מהלך חדש - כניסה של צה"ל לאזורים בעזה שבהם מוחזקים חטופים. בלי לסובב את זה יותר מדי: מהלך כזה עלול להרוג אותם. לא בטעות, לא במחדל, אלא בהחלטה קרה, שחייהם פחות חשובים מ"ניצחון מוחלט". אם זה יקרה, זה לא יהיה עוד כתם בהיסטוריה שלנו. זה יהיה סימן שלא יורד. אירוע כזה יישאר לדיראון עולם, ואי אפשר יהיה לשטוף אותו באלף נאומים, אפילו לא באלף ימי זיכרון. כי הוא יגיד משהו נורא ופשוט: שבמדינת ישראל, ב-2025, היו אנשים שהחליטו שחיי אזרחיה פחות חשובים מתמונת ניצחון. וזה יהיה הרגע שבו נוכל להצביע ולומר: כאן, ביום הזה, מדינת ישראל איבדה את נשמתה.
ואני, עם הסרטונים בראש, שומע את כל זה ולא מצליח לישון, כי מרגיש שמשהו פה נשבר. אתה גדל על ערכים מסוימים, לא מפקירים פצוע בשטח, לא משאירים חטוף מאחור. אלה לא סיסמאות, אלה החוטים שמחזיקים את הבד שנקרא "יחד". עכשיו הם נפרמים, ואף אחד לא קם לעצור את זה. להפך, מי שמנסה לקשור אותם חזרה, מי שמזכיר שעדיין יש שם אנשים שחיים ומחכים, הופך מיידית לאויב העם החדש, כאילו הדאגה לחיי אדם היא מעשה חתרני.
אני חושב על רום ואביתר. על זה שביום שבו הם ימותו שם, אם זה יקרה, יהיו אנשים שיגידו "זה מחיר שצריך לשלם". יהיו כאלה שינסחו פוסט מלוקק בפייסבוק, יוסיפו לו דגל ישראל, ויסבירו שזה היה הכרחי. ואני לא יודע אם באותו רגע תהיה לי יותר בחילה מהאובדן או מהשקר. כי האמת היא שאפשר היה אחרת. אפשר היה להילחם וגם לנהל מו"מ. אפשר היה להפעיל לחץ וגם לזכור שהחיים שלהם הם לא מטבע שמחליפים בשביל תחושת ניצחון. אבל בשביל זה צריך אומץ, וזו סחורה שפשוט לא קיימת בממשלה הזאת.
היום, כל לילה, אני מכבה את האור ומנסה להירדם. ואז אני רואה שוב את העיניים שלהם מולי. אני חושב על זה שבכנסת יושבים אנשים שבשבילם המבט הזה הוא הפרעה לסדר היום. אני נזכר בנתניהו שלא מגיע, בסמוטריץ' ששואל למה לראות, ברוטמן שלא רוצה לראות, בסטרוק שמסכימה שימותו אם צריך, ובגוטליב שאומרת למשפחות לשתוק. ואני מבין שלפעמים הסיוטים שלנו לא מגיעים מהאויב, אלא מאנשים שאמורים להיות בצד שלנו. אנשים שאתה זה שמימן להם את המשכורת.
אז אני שוכב שם, עיניים פקוחות, מקשיב לרחוב השקט. עוברות לי בראש המילים של חגי בן ארצי, על 20 הרוגים "נוספים". ואני חושב, אולי זאת באמת הרוח שמנשבת במשפחת נתניהו. אולי זאת הרוח שמנשבת בממשלה הזאת. רוח קרה, שלא מזיזה את הווילון גם כשבחוץ יש סערה. ואני יודע שאם זה ימשיך, גם אם נצליח "לנצח", נגלה שהפסדנו כל מה שהיה שווה להילחם עליו. ואז כשנביט סביב, לא יהיה לנו אפילו אויב להאשים, רק את המראה שמולנו.