הלהיט הזה מרסק קופות בצדק, ויש בו דמות אחת שתכנס לפנתיאון הקולנועי

דמיינו מה היה קורה לו סטיבן קינג כתב את "תמונות קצרות", או לו ווס קרייבן ביים את "מגנוליה", ותקבלו את "שעת הנעלמים" ("Weapons"), אפוס האימה שעלה לאקרנים בסוף השבוע וריסק את הקופות כשהוא נישא על גל של ביקורות משתפכות ותגובות סוערות. זהו סרטו הארוך השני כבמאי של זאק גרגר, מי שהיה אחראי לפני שלוש שנים ל"ברבריאן" השאפתני פחות אך האדיר גם כן, והוא ממצב כאן את מעמדו כאחד מיוצרי הזוועתונים המשובחים בימינו, אם לא הגדול שבהם.

התסריט, כנהוג בז'אנר, מתרחש באחת מאותן עיירות שיכולות להיות כמעט בכל מקום באמריקה; עיירות שבהן כולם מכירים את כולם וקשורים איכשהו לכולם, ושום דבר מעניין אף פעם לא קורה - עד שהוא קורה, ועוד איך קורה. האירוע המחולל מתרחש לילה אחד, כשתלמידי כיתה אחת יוצאים מפתח ביתם בשעה 2:17 לפנות בוקר - ונעלמים כאילו בלעה אותם האדמה. המסתורין הופך לגדול עוד יותר כשמתברר כי אחד מן התלמידים לא נעלם, אך הוא גם לא מנדב מידע על מה שקרה לשאר חבריו.

זו תעלומה מסמרת שיער, והקהל מת לגלות את הפתרון שלה, אך הסרט לא ממהר לשום מקום. רוב היצירות מסוג זה היו פשוט מותחות קו בין נקודה א' לנקודה ב' כדי לפענח את המסתורין באפקטיביות האפשרית, אך "שעת הנעלמים" בוחר בדרך אחרת. הוא נמשך קצת יותר משעתיים ומנצל את הזמן הזה כדי להרחיב את המניפה ולבנות פסיפס עשיר של דמויות, שכמעט לכל אחת מהן הוא מקדיש פרק נפרד. הפרקים הללו מתכתבים זה עם זה, משלימים אחד את השני ולעתים גם חופפים כיוון שהם מציגים אותו אירוע מכמה נקודות מבט - מבנה לא שכיח בז'אנר האימה.

הסגמנטים השונים עוקבים אחר שלל דמויות: המחנכת של הכיתה המעופפת, בגילומה של ג'וליה גארנר, שמוצאת עצמה נתונה לציד מכשפות מצד תושבי העיירה, המשוכנעים כי יש לה יד בפרשה המסתורית; אחד מן ההורים שילדו נעלם, בגילומו של ג'וש ברולין, המתקשה להתמודד עם הטראומה ומוציא את התסכול על המורה, אבל לא רק עליה; האקס של המורה, שוטר בגילומו של אלדן ארנרייך, המעורב בפענוח הפרשה ונמצא כעת בזוגיות עם הבת של מפקד תחנת המשטרה המקומית; נרקומן שהוא רודף אחריו, ולמרות שנראה כי הוא לא קשור לכלום ושייך לסרט אחר בכלל, מתברר עם הזמן כי יש לו תפקיד עלילתי חשוב.

ויש עוד: אל תשכחו את המנהל של הבית ספר, שהוא הדמות הכי אכפתית ונחמדה כאן, ולצערו הסרט מקפיד להראות מה קורה בעולמנו לאנשים נחמדים; וכמובן, הילד היחיד שלא הלך עם העדר, וגם הוריו שמתנהגים בצורה משונה, וקרובת משפחה שלו שמגיעה לביקור ומתנהגת בצורה עוד יותר משונה. מגלמת אותה איימי מדיגן, שחקנית ותיקה ופורייה שפעילה מאז 1977, וכאן מציגה את מה שהיא אולי ההופעה הגדולה בקריירה שלה. כל השחקנים פה מעולים, אבל היא פשוט גדולה מהחיים.

אמנם התסריט לוקח את הזמן, אבל זה לא בא על חשבון המתח והאימה. כמו ב"ברבריאן", גם כאן הקולנוען המוכשר מצליח ליצור כל העת תחושה מאיימת, כאילו שמשהו רע עומד לקרות כל רגע. כשהדברים הרעים אכן קורים, "שעת הנעלמים" מתאר אותם בצורה מבהילה, מצמררת ומרשימה ביותר, כולל סיומת שבה הבמאי משתולל וממחיש באיזו מידה הוא שולט בכל אמצעי המבע הקולנועיים. נוסף לכך, הוא מצליח לעצב שלל דמויות עסיסיות. אחת מהן, ולא נגלה מי כמובן, ראויה להיכנס מיידית לפנתיאון של המפלצות הקולנועיות.

הסרט מפחיד, מגעיל ומצמית - ובכל זאת גם מצחיק. כמו ב"ברבריאן", גם כאן גרגר מפגין חוש הומור שאפשר להתווכח אם הוא אירוני, ציני, מורבידי או סרקסטי - אבל מה שבטוח, הוא משעשע בדרכו.

"שעת הנעלמים" הוא אם כך החוויה המושלמת, ומספק חוויה מקפיצה ומסעירה מכל הבחינות. זה מה שקורה כשבמאי שאפתן עם כל כך הרבה מרץ וכישרון, זוכה לקבל את המשאבים הראויים כדי להגשים את השאיפות שלו, ונהנה משיתוף פעולה כה משובח של שחקנים כה טובים ומנוסים. התהייה שנותרת היא אם כל זה לא יותר מטור דה-פורס קולנועי של קולנוען עולה, הנהנה לשחק עם הצעצועים היוקרתיים שקיבל, או שמא יש כאן משהו מעבר?

ובכן: בהחלט כן. "שעת הנעלמים" הוא סרט חכם, שמפליא להשתמש הן באגדות קלאסיות כמו "החלילן מהמלין", הן בקונבנציות של ז'אנר האימה והן בטרנדים מודרניים כמו ז'אנר הפשע האמיתי. הוא עושה את כל זה כדי לנסח אמירה. מסרט אימה שיוצא בזמנים איומים מצופה להגיד משהו שרלוונטי להם, וגרגר עומד במשימה.

כרגיל אצלנו, "שעת הנעלמים" הוא תרגום יצירתי. במקור נקרא הסרט "Weapons". לכן, מפתה לראות בו תגובה ישירה על האלימות המזוינת באמריקה ותקריות הירי שלא מפסיקות לעשות כותרות. אמנם, יש בו רגע שמתייחס לכך בצורה ישירה, ובכל זאת נראה לי שהפואנטה כאן גלובלית, אוניברסלית ועל-זמנית יותר.

יותר מאשר סרט על תופעה חברתית מסוימת, מזוויעה ככל שתהיה, "שעת הנעלמים" מדבר על משהו רחב יותר - על המבוגרים שמנהלים את העולם, ועל הילדים שיום אחד יירשו אותו. הוא מראה כיצד הדור המבוגר יותר מחריב את היקום הזה, שודד אותו מן הדורות הבאים, ומשאיר להם לא יותר מאשר תהום פעורה. אך הקטנטנים, מזכירים לנו כאן, לא חסרי אונים. הם יכולים לזעום והם יכולים לנקום, והם לא יסלחו למי שגנב מהם את העולם.

ב"החלילן מהמלין", הזאטוטים משלמים את מחיר הרמאות של הוריהם - אך "שעת הנעלמים" הוא לא סתם עיבוד מודרני לאגדה הזו, אלא ערמומי הרבה יותר. הוא שואל כל העת לאן נעלמו הילדים רק כדי להזכיר לנו שהשאלה האמיתית היא לא למה התאדו, אלא מה יקרה אם הם יחזרו.