הלהיט הזה מרסק קופות בצדק, ויש בו דמות אחת שתכנס לפנתיאון הקולנועי

דמיינו מה היה קורה לו סטיבן קינג כתב את "תמונות קצרות", או לו ווס קרייבן ביים את "מגנוליה", ותקבלו את "שעת הנעלמים" ("Weapons"), אפוס האימה שעלה לאקרנים בסוף השבוע וריסק את הקופות כשהוא נישא על גל של ביקורות משתפכות ותגובות סוערות. זהו סרטו הארוך השני כבמאי של זאק גרגר, מי שהיה אחראי לפני שלוש שנים ל"ברבריאן" השאפתני פחות אך האדיר גם כן, והוא ממצב כאן את מעמדו כאחד מיוצרי הזוועתונים המשובחים בימינו, אם לא הגדול שבהם.

התסריט, כנהוג בז'אנר, מתרחש באחת מאותן עיירות שיכולות להיות כמעט בכל מקום באמריקה; עיירות מהסוג שבו כולם מכירים את כולם וקשורים איכשהו לכולם, ושום דבר מעניין אף פעם לא קורה - עד שהוא קורה, ועוד איך קורה. האירוע המחולל מתרחש לילה אחד, כשתלמידי כיתה אחת יוצאים מפתח ביתם בשעה 2:17 לפנות בוקר - ונעלמים כאילו בלעה אותם האדמה. המסתורין הופך לגדול עוד יותר כשמתברר כי אחד מן התלמידים לא נעלם, אך הוא גם לא מנדב מידע על מה שקרה לשאר.

זו תעלומה מסמרת שיער, והקהל מת לגלות את הפיתרון שלה, אך הסרט לא ממהר לשום מקום. רוב היצירות מסוג זה היו פשוט מותחות קו בין נקודה א' לנקודה ב' כדי לפענח את המסתורין באפקטיביות האפשרית, אך "שעת הנעלמים" בוחר בדרך אחרת. הוא נמשך קצת יותר משעתיים ומנצל את הזמן הזה כדי להרחיב את המניפה ולבנות פסיפס עשיר של דמויות, שכמעט לכל אחת מהן הוא מקדיש פרק נפרד. מדובר בין השאר במחנכת של הכיתה המעופפת, בגילומה של ג'וליה גארנר, הכוכבת האמריקאית המצוינת שמשפחתה ישראלית. היא המוצאת עצמה נתונה לציד מכשפות מצד תושבי העיירה, המשוכנעים כי יש לה יד בפרשה המסתורית; אחד מן ההורים שילדו נעלם, בגילומו של ג'וש ברולין, המתקשה להתמודד עם הטראומה ומוציא את התסכול על המורה, אבל לא רק עליה; האקס של המורה, שוטר בגילומו של אלדן היירנהריך, המעורב בפענוח הפרשה ונמצא כעת בזוגיות עם הבת של מפקד תחנת המשטרה המקומית; נרקומן שהוא רודף אחריו, ולמרות שנראה כי הוא לא קשור לכלום ושייך לסרט אחר בכלל, מתברר עם הזמן כי יש לו תפקיד עלילתי חשוב.

ויש עוד: אל תשכחו את המנהל של הבית ספר, שהוא הדמות הכי אכפתית ונחמדה כאן, ולצערו הסרט מקפיד להראות מה קורה בעולמנו לאנשים נחמדים; וכמובן, הילד היחיד שלא הלך עם העדר, וגם הוריו שמתנהגים בצורה משונה, וקרובת משפחה שלו שמגיעה לביקור ומתנהגת בצורה עוד יותר משונה. מגלמת אותה איימי מדיגן, שחקנית ותיקה ופורייה שפעילה מאז 1977, וכאן מציגה את מה שהיא אולי ההופעה הגדולה בקריירה שלה.

אמנם התסריט לוקח את הזמן, אבל זה לא בא על חשבון המתח והאימה. כמו ב"ברבריאן", גם כאן הקולנוען המוכשר מצליח ליצור כל העת תחושה מאיימת, כאילו שמשהו רע עומד לקרות כל רגע. כשהדברים הרעים אכן קורים, "שעת הנעלמים" מתאר אותם בצורה מבהילה, מצמררת ומרשימה ביותר, כולל סיומת שבה הבמאי משתולל וממחיש באיזו מידה הוא שולט בכל אמצעי המבע הקולנועיים. מתוך כל זה, גם נולדת דמות מרושעת בצורה בלתי רגילה, שגדולה עוד יותר מן הסרט וראויה להיכנס מיידית לפנתיאון הדמויות המנוולות הגדולות ביותר בתולדות סרטי האימה.

יותר מזה לא נגלה כמובן. נאמר רק שהסרט מפחיד, מגעיל ומצמית - ובכל זאת הוא גם מצחיק. כמו ב"ברבריאן", גם כאן גרגר מפגין חוש הומור שאפשר להתווכח אם הוא אירוני, ציני, מורבידי או סרקסטי - אבל מה שבטוח, הוא משעשע בדרכו.

"שעת הנעלמים" הוא אם כך החוויה המושלמת, ומספק לצופים בו חוויה מקפיצה ומסעירה מכל הבחינות. זה מה שקורה כשבמאי שאפתן עם כל כך הרבה מרץ וכישרון, זוכה לקבל את המשאבים הראויים כדי להגשים את השאיפות שלו, ונהנה משיתוף פעולה כה משובח של שחקנים כה טובים ומנוסים. השאלה שעולה היא אם כל זה לא יותר מטור דה-פורס קולנועי של קולנוען עולה, הנהנה לשחק עם הצעצועים היוקרתיים שקיבל, או שמא יש כאן משהו מעבר?

ובכן: בהחלט כן. "שעת הנעלמים" הוא סרט חכם, שמפליא להשתמש הן באגדות קלאסיות כמו "החלילן מהמלין", הן בקונבנציות של ז'אנר האימה והן בטרנדים מודרניים כמו ז'אנר הפשע האמיתי. הוא עושה את כל זה כדי לנסח אמירה חברתית ופוליטית. מסרט אימה שיוצא בזמנים איומים מצופה להגיד משהו שרלוונטי להם, וגרגר עומד במשימה.

כרגיל אצלנו, "שעת הנעלמים" הוא תרגום יצירתי. במקור נקרא הסרט "Weapons". לכן, מפתה לראות בו אמירה ישירה על האלימות המזוינת באמריקה ותקריות הירי שלא מפסיקות לעשות כותרות. אמנם, יש בו רגע שמתייחס לכך בצורה ישירה, ובכל זאת נראה לי שהפואנטה כאן גלובלית, אוניברסלית ועל-זמנית יותר.

יותר מאשר סרט על תופעה חברתית מסוימת, מזוויעה ככל שתהיה, "שעת הנעלמים" מדבר על משהו רחב יותר - על המבוגרים שמנהלים את העולם, ועל הילדים שיום אחד יירשו אותו. הוא מראה כיצד הדור המבוגר יותר מחריב את היקום הזה, שודד אותו מן הדורות הבאים, ומשאיר להם לא יותר מאשר תהום פעורה. אך הקטנטנים, מזכירים לנו כאן, לא חסרי אונים. הם יכולים לזעום והם יכולים לנקום, והם לא יסלחו למי שגנב מהם את העולם.

במובן מסוים, "שעת הנעלמים" הוא גרסה קולנועית וזוועתית לאחד מן ההמנונים הגדולים אי פעם, "Wake Up" של ארקייד פייר. בדומה לו, הוא מראה כי השאלה האמיתית היא לא לאן הילדים נעלמו - אלא מה יקרה כשיתעוררו.