מוחמד עושה קסמים וקניה ווסט מנשק דגים: מצעד הפרובוקציות של "סאות' פארק"

אחרי יותר משנתיים של הפסקה שכללו כמה פרקי ספיישל ארוכים, חזרה סדרת האנימציה המיתולוגית "סאות' פארק" לעונה 27 עם פרק בכורה שנורה כמו טיל חייב'ר הישר אל הבית הלבן. בתקשורת האמריקנית דיווחו כי הנשיא דונלד טראמפ "זועם" על יוצרי הסדרה, ובתגובה לעיתונות תקפה דוברת מטעם הבית הלבן: "'סאות' פארק' לא רלוונטית כבר יותר מ-20 שנה".

מיליונים שצפו במערכת היחסים האירוטית-טראגית בין דונלד טראמפ לשטן בפרק הראשון חיכו לפרק השני של העונה, אך בדיוק שבוע אחרי שודר שוב הפרק הראשון בשידור חוזר. הרשת כמובן התמלאה בקונספירציות, לפיהן הרשת התקפלה מול הלחץ של טראמפ ובחרה לא לשדר את הפרק השני אלא שגורמים בהפקה הודיעו שמדובר באילוצי לו"ז מתוכננים מראש, והפרק השני אכן שודר ביום רביעי האחרון בלילה - וכלל עוד רגעים הומו-אירוטיים בין השטן לנשיא ארה"ב (והפעם גם עם סגנו, ג'יי די ואנס).

ובכל מקרה, מי שחושב שזאת הפעם הראשונה שיוצרי "סאות' פארק", מאט סטון לטריי פארקר חצו את גבול הטעם הטוב, כנראה לא ממש עקבו אחרי מה שקורה בעיירה הדמיונית של סאות' פארק בקולורדו בעשרים ומשהו השנים האחרונות. במיוחד בשבילכם אספנו את 5 הרגעים הכי פרובוקטיביים ופרועים בתולדות הסדרה. חכו לסוף, יש גם בונוס!

השנה הייתה 1997 ובטלוויזיה הישראלית לא הפסיקו לדבר על פרשיית שחיתות חמורה בה היו מעורבים ראש הממשלה נתניהו ואריה דרעי על רקע מינוי יועץ משפטי חדש לממשלה. היו ימים. בינתיים, בארה"ב עלתה תכנית באנימציית סטופ מושן על ארבעה חברים שגרים בעיירה סאות' פארק בקולורדו המושלגת, כאשר בכל פרק, קני, אחד מהחברים, מת בצורה טראגית. הסדרה החלה לצבור תאוצה, כאשר די מהר היה ברור שדמותו של הילד אריק קרטמן היא אחת ההברקות הטלוויזיוניות הגדולות של העשור.

בפרק השביעי של העונה הראשונה, פארקר וסטון לקחו את הדמות של קרטמן לקצה, והחליטו לתת לו להתחפש בפרק האלווין ללא פחות מאשר אדולף היטלר, תוך כדי שהוא צועק "זיג הייל" לכל עבר. ברשת ניסו לשכנע את פארקר וסטון לרדת מהרעיון אך ההתעקשות השתלמה. במגזין האינדיפנדנט הבריטי נכתב כי הפרק מיצב את אריק קרטמן כאחת הדמויות הכי גדולות והכי דוחות של שנות התשעים".

אלא שזו הייתה רק ההתחלה. האנטישמיות של קרטמן הלכה והשתכללה עם השנים, כשהשיא כנראה הגיע בעונה השמינית, לאחר צאתו לאור של הסרט "הפסיון של ישו" של מל גיבסון. בפרק, קרטמן מתחיל לסגוד לשחקן האוסטרלי האנטישמי, ואף מקים מן מועדון מעריצים לסרט, שיוצא בצעדה נאצית ברחובות העיירה, בזמן שקרטמן עצמו קורא בגרמנית: Töten sie die Juden. Wir können nicht still stehen bis sie alle tot sind, או בעברית: "הרגו את היהודים. אנחנו לא יכולים לעמוד מנגד עד שכולם יהיו מתים".

במקביל, מל גיבסון עצמו מוצג בפרק כדמות משוגעת שלא מבחינה בין העולם האמיתי למציאות. באופן לא מפתיע, מי שקיבל את הפרק בהומור המתבקש הוא הוועד למלחמה באנטישמיות ועוד ארגוני יהודים בארה"ב, שטענו שדווקא ההצגה הקיצונית של קרטמן כמי שהופך לשונא יהודי בעקבות צפייה בסרט של גיבסון היא הביקורת הכי טובה שהייתה על הסרט במדיה האמריקנית.

אולי הפרק המפורסם ביותר של "סאות' פארק", כזה שמוזכר לא פעם ברשימות של "הפרקים הטובים של סדרות טלוויזיה בכל הזמנים". יותר מהכל, זה אחד הפרקים הכי משפיעים של הסדרה, שהצליח ב-22 דקות לחשוף את כל הבלוף של "כנסיית הסיינטולוגיה", ואף חשף לעולם במה מאמינים הסיינטולוגים (ספוילר: שיט מטורלל אפילו יחסית לדתות מאורגנות).


סטן, אחת מהדמויות הראשיות בסדרה, עובר מבחן אישיות חינמי של כנסיית הסיינטולוגיה, שמגלה שהוא מדוכא. בתמורה לתשלום של 200 דולר, הוא מגלה שרמות ה"תטן" שלו גבוהות במיוחד, והסיינטולוגים מכריזים עליו כגלגולו של ל. רון האברד, מייסד התנועה. נשיא הכנסייה מגיע לביתו, ומספר לו את סיפורו של זנו, שליט גלקטי שייסר מיליארדי נשמות, שהתגלגלו לכדור הארץ וגורמות לאומללות בקרב בני אדם (כל זה בזמן שעל המסך רץ הכיתוב: "זה מה שהסיינטולוגים באמת מאמינים"). סטן מגלה שהסיינטולוגיה היא הונאה כלכלית, חושף זאת בפני החסידים, ומאתגר אותם לתבוע אותו. באופן משעשע, הקרדיטים לתכנית לא מציינים את שמותיהם של פארקר וסטון, ובמקומם כתוב שאת הפרק כתבו "ג'ון סמית' וג'ון סמית'".

אלא שמעבר למרכיב החינוכי של הפרק, ב"סאות' פארק" לא פספסו את ההזדמנות ללעוג לחסידים המפורסמים של הכת העשירה - בראשם טום קרוז. בשלב מסוים, הילד סטן מעליב את כישורי המשחק של קרוז, והוא מחליט להיכנס לארון הבגדים שלו ולא לצאת. סטן קורא להוריו ואומר להם שטום קרוז מסרב לצאת מהארון. המשפט הזה, משחק מילים לא מאוד מתוחכם אבל מאוד אפקטיבי, חוזר על עצמו שוב ושוב במהלך הפרק. בהמשך יגיע ג'ון טרבולטה, גם הוא סיינטולוג מפורסם, וייכנס לארון יחד עם קרוז. במהדורת החדשות המקומיות של סאות' פארק הכריזו: "טום קרוז וג'ון טרבולטה לא יוצאים מהארון".

בסדרה מציגים גם את ניקול קידמן, גרושתו של קרוז, כשהיא פונה אליו מחוץ לדלת הארון ומבקשת ממנו לצאת ממנו: "אני לא אחשוב עלייך אחרת, גם קייטי לא. הגיע הזמן שתצא מהארון". טום עונה לה: "אבל אני לא בארון". לכך היא עונה: "אתה לא עובד על אף אחד". שידור חוזר של הפרק בוטל, לאחר שנטען כי טום קרוז איים שאם הפרק ישודר שוב הוא יימנע מלקדם את הסרט "משימה בלתי אפשרית 3". הפרשה, שכונתה "קלוזטגייט" רק גרמה לפרק להיות מדובר יותר, ומעריצים הפיצו אותו ברשת.

בפרק הבכורה של העונה החמישית, החליטו סטון ופארקר לבדוק כמה פעמים הם יכולים להגיד "שיט" לפני שכל אנשי ההנהלה של Comedy Central יקבלו התקף לב. התשובה: 162. כולל קאונטר בתחתית המסך שסופר כל פעם שהמילה "שיט" נאמרת". זה גם היה הפרק ששבר את מחסום הצנזורה בשידורי הכבלים, ובכך עזרה "סאות' פארק" לשנות את הטלוויזיה האמריקנית לנצח.

למעשה, בתסריט המקורי המילה "שיט" הייתה אמורה להיאמר רק מספר פעמים בודדות במהלך הפרק, והרשת הודיעה להם שהם לא יאפשרו את זה וייאלצו לצנזר את המילה. כשסטון ופארקר הציעו שהמילה תופיע בפרק 200 פעמים, ברשת החליטו שהקונטקסט יהפוך את זה לראוי. ואכן, בנוסף ל-162 פעמים שהמילה נאמרת, היא גם מופיעה בכיתוב על המסך עוד 38 פעמים כדי להגיע למספר 200 עגול. הפרק אמנם וולגרי, אבל הוא עוסק בצורה מתוחכמת ברעיון שצנזורה לא באמת יכולה למנוע כלום.

מותר לצחוק על הכל, מי כמו יוצרי "סאות' פארק" יודעים את זה. התכנית הציגה את דמותו של ישו כשהוא הולך מכות עם סנטה קלאוס כבר בפרק הראשון שלה. היא לעגה לקתולים, ליהודים, טענה שלג'ינג'ים אין נשמה, הציגה את ברברה סטרייסנד כמפלצת גרנדיוזית, צחקה על אל גור וטבעונים, ואז הגחיכה את מי שמכחיש את משבר האקלים, היא שמה את נפשה בכפה כשלעגה לטרנסיות בספורט ועשתה קרקס שלם סביב האפיפיור, מייקל ג'קסון וחסידי קיו-אנון. יש רק דמות אחת שמתברר שאסור להציג עדיין בטלוויזיה האמריקנית: הנביא מוחמד, מייסד דת האיסלאם.

ארבע פעמים הוצגה דמותו של מוחמד בסדרה. הפעם הראשונה הייתה זניחה יחסית, כשהוא היה חבר בארגון גיבורי על בסגנון מארוול או DC לצד משה רבנו, ישו, ג'וזף סמית' ובודהה. אלא שקומדי סנטרל החליטו לגנוז את הפרק אחרי שידורי הראשוני. הוא לא משודר בשידורים חוזרים, והוא לא זמין באף אחד מאתרי הסטרימינג שמציגים את הסדרה.

הפעמים הבאות כבר היו קאנוניות יותר. בפרק הכפול "מלחמות הסרטים המצוירים" הציגו קו עלילה בו בכלל הסדרה "פמילי גאי" עומדת להציג את דמותו של מוחמד, דבר שגורר פאניקה ברחבי ארה"ב. כדי להימנע מפיגועי טרור, תושבי "סאות' פארק" טומנים את ראשם בחול - תרתי משמע - כדי לא לראות את דמותו של מוחמד. כשהילדים מנסים לראות על מה כל המהומה, הם מגלים שדמותו של מוחמד צונזרה מהמסך.

קומדי סנטרל החליטה לצנזר את הופעתו של מוחמד מחשש לחייהם של היוצרים, ושקופית שחורה הופיעה על המסך, זאת בניגוד לדעתם ורצונם של היוצרים עצמם שכעסו על הצנזורה העצמית. "זה הוציא אותנו צבועים", הסביר פארקר, "אנחנו לא יכולים להגיד שזה בסדר לצחוק על קתולים כי זה לא מפחיד אותנו שהם יפגעו בנו, אבל אנחנו לא נצחק על מוסלמים כי הם אולי יפגעו בנו".

דמותו של מוחמד תופיע שוב, מוחבאת בתוך תיבה, בפרק ה-200 של הסדרה שנקרא "200", ובפרק ההמשך שנקרא, ובכן, "201". מדובר בפרקי מטא שחוזרים לכמה מהרגעים הגדולים בסדרה, וכך בין השאר הנביא מוחמד מזומן לסאות' פארק על ידי… טום קרוז! כל ארבעת הפרקים בהם הופיע מוחמד, כאמור, לא זמינים בשום פלטפורמה של הסדרה כיום בהחלטת פראמאונט.

באופן אירוני למדי, ברשת קומדי סנטרל לא שמו לב שדמותו של מוחמד הופיעה באופן קבוע גם כחלק משיר הפתיחה של התכנית - דבר שלא הפריע לאף אחד ואף פיגוע טרור לא נעשה בתגובה.

היו אמנם רגעים יותר פרובוקטיביים בסדרה. היא הציגה את סטיבן שפילברג וג'ורג' לוקאס אונסים (אבל ממש) את אינדיאנה ג'ונס. הם הציגו גבר שעיר וגדול ממדים כטרנסקסואלית שמתחרה בתחרויות ספורט ומנצחת בקלות את כל המתחרים. הם אפילו הציגו את מייקל ג'קסון מנסה לשדל את ילדי סאות' פארק לאחוזה החדשה שלו, שם הוא מסתתר בתור "מר ג'פרסון".

אבל אחד הרגעים הכי גדולים של הסדרה הגיעו דווקא מרעיון די מטופש, לפיו קניה ווסט מסרב להבין בדיחה שהומצאה על ידי ג'ימי, הקומיקאי הכי מוצלח בכיתה ה' בבית הספר היסודי של סאות' פארק. הבדיחה פשוטה: "האם אתה אוהב מקלות דגים? אוהב לשים מקלות דגים בפה? כן, אז אתה דג הומו". באנגלית זה כמעט מצחיק, מכיוון שהמילים "Fish Sticks", יכולות להישמע כמו "Fish Dicks". היחיד שלא הבין את הבדיחה בסדרה הוא קניה ווסט, שיוצא למסע נקמה בקומיקאים שמספרים את הבדיחה, ולבסוף מקבל את העובדה שהוא דג הומו, בקטע מוזיקלי שנגמר במצולות הים, שם הראפר מתנה אהבים עם דג גדול ממין זכר.

כאילו כדי להוכיח שהוא באמת לא מבין בדיחות, קניה החליט "להחזיר מלחמה". באלבום המופתי שלו My Beautiful Dark Twisted Fantasy הוא שר: "אנחנו נחנוק תסריטאי של 'סאות' פארק' עם אצבעות דג". פארקר וסטון לא שכחו, ובעונה ה-17 החזירו את דמותו של קניה, הפעם כדי להגן על זוגתו דאז, קים קרדשיאן. בפרק מבקרת וונדי את תרבות הפוטושופ, וטוענת שקים קרדשיאן בכלל לא "אישה אמיתית" - אלא הוביט. קניה מופיע כבן זוגה המגונן שמאבד עשתונות, עד שהוא מגלה את האמת.

טים אמריקה: משטרת העולם

אמנם לא פרק ב"סאות' פארק", אבל הסרט המופרע שיצרו טריי פארקר ומאט סטון מ-2004 הפך לקאלט בזכות. בסרט מופיעות מריונטות, שלא מדברות או מתנהגות כמו שבובות על חוט מתנהגות בסרטים בדרך כלל. מדובר באחד הדברים הכי וולגריים ובוטים שיא פעם יצאו מהוליווד - וכן, זה קורע מצחוק. על הכוונת: מאט דיימון, שון פן, ברודווי וגם קינג ג'ונג איל, אז מנהיג צפון קוריאה.

ספר המורמונים

אחרי שיצרו כמה מהסדרות והסרטים הכי פרובוקטיביים של המאה, טריי פארקר ומאט סטון גילו להפתעתם שבהצגות בברודווי אין שום צנזורה. דווקא שם, בתיאטרונים העתיקים, חופש הביטוי נשמר בצורה מוחלטת. אחרי שנים בהם לעגו למחזות זמר, הם החליטו ליצור אחד בעצמם.

הם גייסו את רוברט לופז, מי שכתב את המיוזיקל אבניו קיו, וגם אחראי לפסקולים של "לשבור את הקרח" יחד עם אשתו קריסטן אנדרסון-לופז ויצאו לדרך. זה נגמר באחד ממחזות הזמר המצליחים של המאה - שזכה בפרסי טוני, גראמי, אוליבייה וקבע שיאי מכירות בשני הצדדים של האוקיינוס.

עלילת המחזמר היא פיתוח של הפרק "הכל אודות המורמונים" ב"סאות' פארק" (עונה 7, פרק 12) שבדומה לפרק על הסיינטולוגיה חושף את עיקרי האמונה המורמונית המגוחכים. ההצגה לוקחת את העסק רחוק יותר, לכאורה מדובר בלעג חסר רחמים על הכנסייה המורמונית ועל מסעות המיסיונרים שלה, אבל למעשה החצים מופנים לכל הדתות המאורגנות.

פארקר וסטון מציירים את האמונה הדתית כגרוטסקה קולקטיבית. ערבוב של תמימות, פולקלור, פוליטיקה וניצול מעמדות, והופכים את כל העסק לבדיחה גדולה אחת. העובדה שהאיש שהלחין את "Let it Go" הוסיף כמה מהשירים הכי מצחיקים שאי פעם הושמעו על הבמות בברודווי כמובן לא הזיקה. הקסם האמיתי הגיע כשלא מעט אנשי דת, ביניהם מורמונים רבים, הגיעו למחזמר והודו שהם נהנו. גם מי שנעלב לא הצליח להתעלם מהכישרון המוזיקלי, ההומור השחור והיכולת להכניס שאלות כבדות על אמונה ותרבות לתוך מחזמר קליט ומצחיק.