ערוץ 15 משדר עוד "ריאיון מיוחד" עם איתמר בן גביר, והדבר הראשון שאתה רואה על המסך הוא לא שר, לא מנהיג, לא האיש שמחזיק את נתניהו בביצים ומנווט את המדינה אל התהום - אלא זוג אוזניות שנאבקות על חייהן. שקוראות תיגר על משהו שעם שלם כבר מקבל בהכנעה. זוג איירפודס. למעשה, "תואם איירפודס" יהיה יותר מדויק. "חיקוי" אולי יהיה מדויק יותר. האוזניות לא יושבות באוזניים, הן מטיילות על התנוך, נופלות, קופצות, בורחות, כאילו גם הן מבינות שעדיף להתרחק מהאדם הזה.
השר לביטחון לאומי עולה לריאיון מרחוק אצל שרון גל ב-I24NEWS. שנים אחרי שהזהירו מפני הנרמול של הכהניזם בתקשורת, הוא כבר אורח קבוע ומכובד. מדובר בשר בממשלה, אולי האיש הכי משפיע על חיינו בימים האלה: הוא מוביל את נתניהו לכל החלטה גרועה, מונע במו ידיו את עסקת החטופים, והופך את המדינה שלנו למוקצית בכל העולם. פאק, אפילו את בונו איבדנו בגללו.
אלא שהדבר הראשון שהעיניים רואות הוא אדם שאינו כשיר להרכיב אוזניות פשוטות. התמונה שעולה על המסך המפוצל היא של אדם שמשהו בו פשוט לא מכוון. אני לא מתכוון רק לדעות המסוכנות שלו, אלא לדרך שבה הוא חושב שצריך להשתמש באוזניות. הוא מניח אותן רפויות על תנוך האוזן, כאילו נועדו לשכב שם פרקדן ולבהות בעולם, במקום להיכנס פנימה ולהתנחל בתוך תעלת השמע כמו שכל אוזניה שפויה עושה. מוזר שדווקא אדם שכל חייו בנויים על חדירה למקומות לא לו, שמתנחל כדרך חיים - מתנגד לכיבוש כשזה מגיע לאוזן שלו. ואולי הוא פשוט לא יודע איך להשתמש במוצר הנהדר הזה? הייתכן שאיתמר בן גביר בילה את חייו ברדיפה אחרי ערבים ושמאלנים עד שמעולם לא חווה את הפלא הפשוט של מוזיקה בסטריאו?
שרון גל שואל אותו שאלה מנומנמת על בצלאל סמוטריץ', כאילו שאינו מבין שהכל הצגה. הצופים בבית לא יכולים שלא לחשוב על מה שמסתתר מאחורי השאלה הזאת: חטופים שלא יחזרו הביתה, לוחמים שייצאו לכבוש את עזה וכנראה לא ישובו, ילדים מתים, אלמנות, יתומים, ואימהות שבוכות על קברים בחלקות צבאיות. הם שומעים פוליטיקה צינית, קטנה ואכזרית - אבל רואים את המחיר האנושי. אבל בן גביר, שלזכותו אינו מסתיר את חוסר העניין שלו במחיר המלחמה כל עוד יש מלחמה שתקרב אותנו לגוג ומגוג, לא יכול להתייחס כרגע ברצינות לשאלות של שרון גל, כי האוזניה עפה לו מהאוזן.
עוד לפני שהוא מספיק לסיים לענות על השאלה הבאה - שוב על הפוליטיקה הקטנה שלו - האוזניה השנייה מחליטה לברוח. בן גביר לא אחד שילמד מטעויות, ולכן הוא מחזיר את האוזניות בצורה אפילו יותר מוזרה, כאילו גם אוזניה שתוכננה אנטומית לכל אוזן אנושית מסרבת להתיישב לו באוזן.
בסוף הריאיון, כשבן גביר מסביר בהתלהבות כמה חיילים מצוינים יש לצה"ל - אותו צבא שסירב לגייס אותו כי הוא נלחם במחבלים ולא מקבל לשורותיו חברים בארגוני טרור - האוזניה השמאלית מבינה שגם היא שמעה מספיק. היא מזנקת ממקומה בפעם האחרונה. נהוג לא לפרסם בתקשורת מקרי התאבדות, אבל את סיפורה של האוזניה של בן גביר יש לספר - כדי שהדורות הבאים ידעו שלא כולם בתקשורת פשוט נשכבו על הגב כשבן גביר דיבר בתקופה הזאת.
ואגב אנשים ששוכבים על הגב מול פשיזם - שרון גל היה פעם מראיין מצוין. תמיד היה ימין, ואף פעם לא הסתיר את זה, אבל בעבר זה פשוט לא פגע לו במקצועיות. הוא ידע לשאול, ללחוץ, אפילו לעצבן כשצריך. לא ברור מתי ואיך הגיעה ההקצנה ימינה ששטפה אותו, ומתי בדיוק הוא החליט שהעבודה שלו היא לא לשאול שאלות אלא להגיש את הכרית תחת הראש למרואיינים מהמחנה שלו.
בשלב מסוים, שרון גל היה קיצוני מדי למהדורה המרכזית של ערוץ 14. בתכנית שלו בערוץ 15 הוא נינוח עד כדי שעמום. למען הסר ספק, לא הייתה לו שום כוונה להתקיל את בן גביר בשאלות קשות. מחיר המלחמה לא עולה בשיחה. הוויתור על החטופים כנראה לא מעניין את צופי הערוץ. משהו בגוון הנקי של המשדר, עם האולפן המכובד והפאנליסטים הרהוטים, גורם לזה להיראות כאילו זה משהו אחר. לא "ערוץ מטעם" כמו הערוץ הקודם של שרון גל, אבל למעשה זה לא פחות גרוע. עוד משדר תעמולה של השלטון, עטוף בנייר צלופן של טלוויזיה מכובדת.