אתמול יצאתי בשש וחצי בבוקר מהבית. לא לעבודה, לא לפגישה עסקית. היה לי דייט עם עם ישראל. המונית שהזמנתי עצרה מתחת לבניין, הנהג נאסר, גבר חביב עם עיניים עייפות, חייך חיוך עקום ואמר: "שישו ושימחו הולך להיות היום בכבישים". אחר כך הוסיף כמעט בלחש: "בכלל לא רציתי לעבוד היום". האמת? גם אני לא. לא כי רציתי יום חופש, אלא כי הפעם זה לא עוד יום של שגרה שהופרעה. זאת לא עוד שביתה. זאת חזרה למשהו שכמעט שכחנו שהוא קיים - סולידריות ישראלית. משפחות החטופים קראו לנו, ואנחנו באנו. לא כי מישהו שילם לנו, לא כי מישהו סידר הסעות, אלא כי היה ברור: יש ימים שבהם אי אפשר להישאר בבית.
התומכים של נתניהו לא יודו בזה בפה מלא, אבל מה שהכי מפריע להם ביום ההשבתה הזה הוא דווקא לא החסימות, לא הפקקים, לא הפסד של כמה מיליוני שקלים למשק. זה משהו אחר. זאת העובדה שיש פה מחנה אחד, עקשן, שיודע להתייצב שוב ושוב, לגלות סולידריות, להפגין מתוך אהבה והזדהות ולא מתוך שנאה. אלה אותם אנשים שעמדו עם דגלי ישראל בתקופת המחאה נגד הרפורמה המשפטית. אותם דגלים, אולי יותר דהויים מהשמש וההפגנות. אותם אנשים שהתריעו אז מפני אסון מתקרב, עומדים עכשיו שוב בצמתים, ואומרים לנו: תתעוררו, האסון עוד לא נגמר. האסון הבא כבר אולי דופק בדלת.
באמצע החסימה בצומת נמיר ורוקח, אוטובוס אחד ניסה לפרוץ את הדרך. שוטר רץ, עצר אותו. ופתאום עלתה בי מחשבה שאולי לא הכול אבוד. אולי בתוך הכאוס הזה, עדיין יש משטרה שמבינה שהתפקיד שלה הוא להגן על אזרחים, לא להילחם בהם. באיזשהו שלב מישהי שלא הכרתי בכלל דחפה לי מצלמה ליד ואמרה: "קח, תצלם אותי. שהנכדים יידעו שסבתא שלהם הייתה בצד הנכון". זה נשמע כמעט כמו סצנה מסרט, אבל זה היה אמיתי לגמרי. האנשים האלה, שיצאו מהבית, עזבו עבודה, ועמדו בשמש עם שלטים, הם לא חיפשו תהילה. הם חיפשו שייכות. חיפשו שיום אחד, כשישאלו אותם איפה הם היו בזמן שחטופים עדיין ישבו במנהרות, תהיה להם תשובה.
היום הזה לא היה רק יום של מחאה. הוא היה סוג של חזרה גנרלית לבחירות הקרובות. אפשר היה להרגיש את זה. ההמונים מהמחנה הדמוקרטי-ליברלי יצאו, והם עוד יצאו שוב. ובמקביל, מכונת הרעל כבר מכינה את המהלך הבא שלה: יגידו שמוכרים את המדינה לחמאס, יעמידו קלפיות רחוקות, יעצרו רכבות "בטעות", ישלחו בריונים שיתיזו גז פלפל על אנשים שמחכים להצביע. היום הזה היה דגם מוקטן, מודל, למה שמחכה לנו.
וכמובן, הפוליטיקאים שלא איחרו להגיע. השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, פרסם הצהרה זועמת: "השביתה שנכשלה היום, מבית היוצר של קפלן, היא המשך לשביתות ולעידוד הסרבנות לפני 7 באוקטובר... השביתה הזו מחזקת את החמאס ומרחיקה את החזרת החטופים". תקראו את זה ואתם מבינים שלא מדובר בביקורת עניינית. מדובר באליבי. עוד ניסוי כלים לקראת האסון הבא, שבו האשמה תונח מראש על כתפי המפגינים. חבר הכנסת חנוך מילביצקי, החשוד באונס, קרא להפגנות "פרעות התמיכה בחמאס". כן, קראתם נכון. ביום שבו עשרות אלפים יצאו לרחובות בעקבות הקריאה של משפחות החטופים, מה שיש לו להגיד זה שהם "בעד חמאס". פעם זה היה מצחיק. היום זה בעיקר עצוב. ואז אתה שואל את עצמך: מתי בדיוק הפך להיות לגיטימי לעשות דה-לגיטימציה לאזרחים שמפגינים? התשובה פשוטה: בתקופת נתניהו. רק אז זה הפך למדיניות רשמית.
בסוף הגיע גם נתניהו עצמו, עם הרפרטואר הידוע: "המפגינים שמבקשים סוף למלחמה בעצם מחזקים את החמאס ומבטיחים לנו זוועות נוספות". כרגיל, אצל נתניהו זה תמיד או הוא או יום כיפור הבא. אין אמצע, אין אחריות, אין מראה מול הפנים. מה שמדהים הוא שכמעט שנתיים אחרי, מי שבאמת מבטיח לנו מלחמת אין קץ הוא האיש שמחזיק את ההגה בידיים רועדות ומסביר לנו שזה בעצם לטובתנו. הבעיה היא לא מי שמבקש סוף למלחמה, אלא מי שמבקש נצח. לא ניצחון. נצח של שלטון, נצח של הפחדות, נצח שבו כל הפגנה הופכת לאיום קיומי וכל אזרח שמבקש חיים הופך לשותף של החמאס.
באיזשהו שלב הגעתי לכיכר החטופים. מול העיניים ניצב השעון הדיגיטלי שסופר את הזמן מאז ה-7 באוקטובר. הוא הראה 680 ימים, חמש שעות, חמישים ושתיים דקות. עמדתי מולו, והרגשתי איך הזמן הזה ננעץ בי. כמעט שנתיים שהם שם. כמעט שנתיים שאנחנו פה. חשבתי לעצמי: הם צריכים להחזיק שם מעמד בשבילנו, ואנחנו צריכים להחזיק כאן מעמד בשבילם. זו עסקה פשוטה, לא כתובה, אבל מחייבת.
בדרך חזרה הביתה, שוב מונית. הנהג, בחור מטייבה שעובד בתל אביב, דיבר על הפקקים באיילון ושאל אותי בתמימות אמיתית: "אתה חושב שזה יעזור לשחרר את החטופים?". לא הייתה לי תשובה חד-משמעית. אבל ידעתי משהו אחר: היום הזה היה חשוב. בשבילי, בשבילו, בשביל כולנו. כי זה היה דייט עם עם ישראל. עם ישראל עייף, אבל גם נחוש. עם שלא מחפש להתחבב על הממשלה שלו, אלא מנסה להזכיר לה ולנו, מה זה בכלל להיות ביחד. ואולי באמת היינו צריכים את היום הזה לא רק בשביל החטופים. היינו צריכים אותו גם בשביל עצמנו. כדי לדעת שעוד אפשר לצאת לרחוב לא רק מתוך כעס, אלא מתוך אהבה.
ובסוף, כל זה מתנקז לרגע אחד. דמיינו חטוף אחד, רעב, כחוש, שיושב באיזו מנהרה. איכשהו יש לידו רדיו ישן, או טלוויזיה קטנה, והוא שומע שהיה יום שבו המשק עצר בשבילו. יום שבו אלפי אנשים עמדו ברחובות וחשבו עליו. ואם זה נתן לו עוד יום אחד להחזיק מעמד, עוד שבוע, עוד חודש, אז כל זה היה שווה. ובאותו רגע, אתה מבין שגם אם הממשלה מתייחסת אלינו כמו אויב, אנחנו כבר בחרנו צד. הצד של החיים, הצד של התקווה, הצד שאומר לחטוף ההוא: אנחנו לא שכחנו אותך, גם אם הם כן.