על פי השמועות, ישו הוצא להורג כשהוא קשור לצלב עץ. אף אחד לא יודע איך הוא נראה, מה הוא הרגיש, אם המסמרים קרעו לו את הידיים, אם ירו בו חיצים והריעו למותו, ואם באמת היה מסריח שם בגולגלתא, בגלל שהמוצאים להורג היו מחרבנים מרוב פחד. מה שנשאר מההוצאה להורג הכי מפורסמת בעולם זה מיתוס הצלוב, שסיפק השראה ליצירות האמנות הגדולות ביותר והפך לחלק בלתי נפרד מהשפה הוויזואלית של התרבות המערבית. מה יותר יפה ונשגב מגבר מעונה על הצלב?
כשאמן ענק לוקח על עצמו את היומרה להפוך הוצאה להורג לאסתטית, המוות הוא דבר שמצטייר טוב. הנה, סן סבסטיאן הקדוש של מנטנייה, שמגלגל עיניים כלפי מעלה, סמרטוט רטוב לחלציו, גופו החטוב מנוקב, וקילוחים עדינים של צבע אדום זולגים על שרירי רגליו, הוא אחד הקדושים המעונים הארוטיים ביותר שידע הבד. אם למוות היתה משמעות, היא יצאה החוצה מכל חור שניקבו החיצים בגוף הקדוש, שהקריב את חייו למען אלוהיו.
ככל שההוצאות להורג התרחקו מהמיתוס והקדושה והתקרבו אל האירועים האקטואליים, השגב והארוטיקה פינו את מקומם לזוועה. קצת לפני שאלוהים עצמו הוצא להורג באופן רשמי, צייר פרנציסקו גויה את אחד הציורים הגדולים ביותר של הוצאה להורג שנעשו אי פעם: "ה- 3.5.1808". לפי השם אין פה שום מקום לטעות - לא מדובר במיתוס או בסמל מעורפל אלא בתאריך ספציפי ובאירוע היסטורי. זאת ההוצאה להורג של מורדים עממיים, פטריוטים ספרדים, בידי חיילי הכיבוש הצרפתים של נפולאון, על גבעת פרינצ'יפה פיו.
צלמי עיתונות לא היו שם, גם לא מצלמות וידיאו. כמעט בטוח שגויה עצמו לא התבוסס שם בדם ובבוץ בסך הכל הוא היה צייר אליטיסט שדאג לפרנסתו ולעורו, ולא הלך להפגנות. הציור נעשה בכלל שש שנים אחרי כן, על פי הזמנה של פרדיננד מלך ספרד, שרצה לפאר ולהנציח את גבורת המורדים. גויה, אחד הציירים המודרנים הראשונים, הצליח להערים על מזמין העבודה הפומפוזי ולהכניס לציור שלו מסר חתרני. היורים, שורת חיילים חמושים ורעולי פנים, יורים בקורבנם הלא חמוש מטווח אפס. במקום גבורה יש שם פחד מוות. המוות הוא משפיל, לא צודק וחסר משמעות. האימה של הקורבן יוצאת מתוך הלבן שבעיניים. הוא רואה את פני היורים, מרים את הידיים בכניעה, והחולצה הלבנה שלו זוהרת באור לא-טבעי שמגיע כביכול מהפנס שעל האדמה.
הדבר הכי ריאליסטי בציור זה השם שלו. אבל למרות ציון התאריך והמקום אין שם שום יומרה לתעד את המציאות. במקום דם יש שם שפע של צבע אדום שנראה כמו צבע אדום, החיילים הצרפתים מוארים באור ממקור לא ברור, הגבעה נראית כמו קוליסה של תיאטרון, והקורבנות האחרים, במיטב מסורת הציור הקלאסי, מסתכלים כל אחד לכיוון אחר בקומפוזיציה מוקפדת, כי גויה, לפני הכל, היה צייר טוב שעשה את מלאכתו נאמנה. את האמת על מה שקרה שם לא נדע אף פעם, אבל מאז הציור הזה, אף כיתת יורים שיורה בקרבן בלתי חמוש מטווח אפס לא תימלט מהדימוי שגויה צרב בדיסק הקשיח של התרבות.
יום שבת, 13.1.2001, שעה 11 בבוקר. לא רחוק מהמקום בו ישו הנוצרי עלה על הצלב לפני כמעט 2000 שנה, עומדת כיתת יורים במדים מול גבר הקשור בגבו אל לוח עץ. כהן דת מכין את הנידון למוות אל מותו הקרוב, ושופט מקריא בפניו את ההאשמות. הפקודה ניתנת, הכדורים פוגעים במקומות שונים בגופו. לפחות היה עליו ברדס, לפחות לא ראו לו את הלבן בעיניים.
לעומת הציור של גויה, ההוצאה להורג של עלאן בני עודה ושל מג'די מוכאווי לא נראית טוב. מצלמת הווידיאו רועדת בידי הצלם הלא מקצועי, זום אין, זום אאוט. הצלם לא נכנע לפיתוי לייצב את המצלמה באיזה פריים אסתטי, או אפילו לנסות להגיע לקומפוזיציה הקלאסית של גויה ומאנה (שצייר בעקבות גויה את ההוצאה להורג של המלך מקסימילאן). הצלם כנראה לא חשב על זה באותו רגע. הוא היה עסוק בתיעוד, לא להחמיץ את הרגעים החשובים.
זה מזעזע, זה לא אנושי, זה מצטלם גרוע, וזה כמובן לא אסתטי, במיוחד למי שיושב לבטח בבית שלו בישראל ואוכל ארוחת ערב מול הטלוויזיה. אבל אותו יצר מציצנות עתיק, שמתחיל בסקרנות לראות איש מת, מונע מהאצבע ללחוץ על השלט ולהעביר לערוץ 8. איזה ערך מוסף יש לחיים שלך אחרי שראית הוצאה להורג אמיתית?
אולי, בעוד כמה שנים, איזה אמן ירגיש צורך לעשות יצירה שתנציח את הקורבן הקדוש מוחמד א-דורה, או את ההוצאה להורג של המשת"פים, או להשתמש בצילום הבלתי נשכח של החייל ההפוך, שנופל מחלון המשטרה הפלסטינית. אבל בשביל מה בעצם, כשיש וידיאו כל כך מוצלח? הנגישות והזמינות של האמצעים חוסכים הרבה עיבוד מחדש. חוץ מזה, מה יש לסרטי הסנאף שאנחנו רואים בחדשות לומר על הוצאה להורג, שהציור של גויה לא אמר קודם?
יותר מדי מהמצב
15.1.2001 / 18:43