במשך חצי שנה, פעם בשבוע, היו נשמעות צעקות מדירה מספר תשע ברחוב ביאליק 16 בתל־אביב. כמו בלחיצת כפתור, דגנית לב, משוררת מעודנת שנראה כי נשלפה מציור של מודליאני, הייתה משמיעה קול שאגה מול ארז לב, האיש שאיתו באה בברית הנישואין. עם כל צרחה, הבניין עצמו - באוהאוס אצילי מט לנפול שאימת הפינוי־בינוי מרחפת מעליו - רעד מפחד שמא התקרה באחת הקומות תזדעזע מעוצמת הרעש ותיסדק או שצינור מים ייבהל ויתפוצץ. שתיקה מתוחה נדרכה בו.
בכל פעם כזאת, הדיירים בבניין ובבניינים הסמוכים שמעו בדיוק את אותן המילים עם אותן הפאוזות הקצרות שפרצו מפי המשוררת: "למה אתה לא עונה לי?" (ארבע שניות) "למה?" (חמש שניות) "למה אתה לא רוצה לשכב איתי? אני דוחה אותך?" (שש שניות) "למה?" (חמש שניות) "מה הסיבה? תגיד לי!"
עם הזמן הצעקות הפכו לאירוע חברתי שכונתי; השכנים יצאו שמחים וטובי לב למרפסת או לרחוב ושאגו במקהלה עם דגנית את המשפטים הפצועים.
בפעם הראשונה היא התקפלה מבושה לשמע המקהלה המלווה שלה, אבל התקף הזעם הגדול מנשוא ומשנוא השתולל מעל ההשפלה כמו הוריקן שאינו שועה לעצים ולבתים שהוא עוקר כשהוא מסתובב בתוך עצמו, בטירופו. כך היה גם בכל הפעמים שבאו לאחר מכן.
התרחיש האומלל התהווה בכל פעם בדיוק באותו האופן: דגנית הייתה מתיישבת זקופה בסלון, ובשקט רועד ומתוח שואלת את ארז למה הוא לא רוצה לשכב איתה. ארז לא היה עונה, ולא בגלל שיש לו בעיות שמיעה. לא, הוא פשוט העדיף להתעלם ממנה. במקום מבט ומלל, פעם אחר פעם הופיעו תנועות יום־ יומיות מוחקות־דרמה: הוא היה לוקח את השלט ומדליק את הטלוויזיה, או שהיה נוטל את הנייד שלו, שולח ווטסאפ או מתקשר למישהו, או שהיה עוצם את עיניו במופע הירדמות וירטואוזי במהירותו. התעלמותו ממנה הפכה את דגנית, אישה נעימת הליכות בימים כתיקונם, לשֵדָה מופרעת ופראית. היא חשה שיש לה אות אָין על המצח.
אחרי עשרים וארבע פעמים שהשדה צרחה מתוך גרונה, נשמעה ברחוב גם צרחת אמבולנס. הצָעוּק איבד את ההכרה. מוחו החליט לתלוש את חוטי החשמל המחוברים לגופו. די, נמאס לו. יותר לא היה מעוניין להיות נוכח וער מול אשתו, ששאלה אותו את אותה השאלה שוב ושוב, שְאלה שלא היה מוכן לענות עליה בשום פנים ואופן. עדיף לך ללכת, אמר לו ליבו, ויפה שעה אחת קודם. היו שנים יפות, אחרי הצבא, כשכמו כולם הוא נסע לדרום אמריקה, עם דודי לוי, חבר הילדות שלו. פאצ'ה קוצ'ה, ברזיל, הם היו במקומות מדהימים, והוא זיין או לא זיין מספר ראוי של נשים - לפני דגנית, הוא לא מהבוגדניים - מה יש לדבר, היו זמנים טובים, גם כשהתחיל לעבוד עם אביו בעסק של הפאות הנוכריות לגברים. עכשיו זה בדיוק הזמן ללכת, כי בנוסף לכל השִיט עם דגנית, העסק מקרטע וצולל לחובות בגלל כל הפטנטים החדשים. היה טוב, מה רע? רע עם דגנית, שכל מה שמעניין אותה זה הדגדגנית שלה! די. פחות מתאים לו לפעום כאילו הכול רגיל. למען האמת, הוא התעייף מאוד. תנוח, לב של ארז לב. נוח על משכבך. דום, לב.
והוא אכן נדם לשלוש דקות, אך למגינת ליבו חזר לפעום כבר באמבולנס, אחרי פעולת החייאה. בבית החולים, אחרי בדיקת אק"ג התברר שחדרי ליבו פרפרו, וכיוון שלא מצאו את הסיבה לאירוע, ועוד בגופו של גבר בריא בן שלושים ושלוש, השתילו לו דפיברילטור בחזה, ליתר ביטחון. כשהתעורר הופתע לגלות שללא ידיעתו, הסכמתו או הזמנתו, התנחל בגופו לפרק זמן בלתי מוגבל מכשיר זר. הוא גם גילה שיהיה עליו לעבור בדיקות לחץ דם ואק"ג כל ארבעה שבועות ושיוצמד לו צמיד אלקטרוני המנטר את הדופק. לבסוף, ד"ר עמי קלדרון, הרופא המטפל, המטיר עליו בנחת מקוממת הוראות לדיאטת חיים חדשה, אבל קלה יחסית, לטענתו. הוא הוסיף ואמר, הדוקטור, בחיוך מרגיז, שאם ארז יגיע למקום שבכניסה אליו יש מאבטחים ומכונת שיקוף, שלא יפעילו אותה חס וחלילה, בגלל הלב של מיסטר לב. אימו, ורדה לב, אישה עגולה, נמרצת ופרקטית, שפחדה פחד מוות מהמוות, שאלה את בנה אם ראה משהו כשהיה במצב של, נו...
"מוות!" צחקק ארז בהנאה משונה.
אימו הייתה סקרנית מאוד לדעת אם הוא ראה אור בקצה המנהרה, אם חיכו לו ישויות אוהבות, אם ריחף מעל מיטתו וראה את גופו שלו שוכב שם חסר אונים ואת הרופאים סביבו מטפלים בו. ארז, שזכר אך ורק חושך, הפליג בסיפורי מיסטיקה שגורים וקסומים כדי לשמח את אימו: "כן, אימא, ראיתי אור יפה, מרהיב... כן, אור מדהים, בקצה מנהרה". הוא גם ציין את שמותיהם של הוריה של אימו. הם חיכו לו, אוהבים ומחייכים, אבל אז שמע בת־קול. "זמנך טרם הגיע, ארז".
"מי, מי אמר לך את זה?" נדרכה אימו, והוא ענה שאין לו מושג, אבל חש שנמשך חזרה לחיים. אביו, נפתלי, ישב על כיסא בצד החדר ושתק.
מדגנית, שישבה חיוורת מאשמה וחרדה ליד מיטתו, ארז בחר להמשיך להתעלם. היא מצידה התעלמה מסימני השאלה במבטי האחיות כשהתלחששו ביניהן רכילות במסווה דאגה. ד"ר קלדרון עדכן אותה במצבו של החולה ונתן הנחיות לשיקום: אם יעדיפו, אחות ופיזיותרפיסט יוכלו להגיע אליהם הביתה, אבל הוא? אם תשאלי אותו? הוא ממליץ על המכון לשיקום לב כי שם יש צוות שלם: קרדיולוג, פסיכולוג, אחות, עובד סוציאלי, כל מה שצריך.
"יש לך ולבעלך מזל גדול". הוא חייך והיטה את ראשו לאחור בשביעות רצון עצמית. "תחליטו מה שמתאים לכם".
כשארז התאושש, התנחל אצלו הלך רוח חדש, מין שילוב של מרירות ובדיחות הדעת. כשהאחות אלינה שאלה אותו, "מה שלומנו היום?" הוא ענה לה ששלומו יוצא מן הכלל וששלומה לא יוצא משום כלל. אלינה לא התרשמה במיוחד מהשנינות של הפציינט, רק נתנה בו מבט סובייטי קצרצר ומדדה לו לחץ דם. בשעת ביקור רופאים, ד"ר קלדרון שיתף את המתמחים הצעירים שארז, גילוי נאות, הוא שכן של אשתו לשעבר, עבר אירוע לבבי של פרפור חדרים. "היה דום לב, הצלנו אותו, השתלנו לו דפיברילטור והוא כמו חדש".
"כמו חדש", ארז הדגיש את צמד המילים וצחקק כשהדוקטור סיים את הרצאתו. הוא הזכיר לו את דונלד דק, הדוקטור, רק זחוח ושמנמן.
כשארז חזר הביתה הוא אמר לפיזיותרפיסט ולכל מי ששאל שהוא לא זוכר כלום. גם לא מה שקרה לפני. דגנית פרפרה סביבו, הלכה על ביצים, זגזגה בין זכוכיות, תמרנה בין גחלים לוחשות וחשה שנוכחותה, עצם היותה, היא כמו עץ דולק בשדה קוצים.
כמה שבועות לאחר מכן, בשמונה בבוקר ביום שבת, נעמי קלדרון בת השישים רקדה טנגו לצלילי ה"ליבֶּרטנגו" של פיאצולָה עם גבר משכמו ומעלה - מעלה - מעלה, עד השמיים הגיע. היא, שגובהה נעצר במטר חמישים ותשע, לבשה שמלה שחורה שנצמדה לגופה העגלולי עד הברכיים. כשלרגליה נעלי עקב שחורות, היא נעה סביב הגבוה בקלילות חושנית נמרית. פניה, שתמיד חשבה עליהן שהן נראות כמו לביבה עגולה - עורה הבז'י, עיניה החומות ופיה הדק - נהרו אליו יפות, דבשיות ושמשיות.
פתאום, לתוך התענוג הצרוף חדר צליל נקישות קצבי, קשה ואלים. היא התעוררה. חבצלת, שכנתה ממול, דפקה על דלת ביתה בעוז ובעזוז. נעמי פתחה לה את הדלת.
"מה?" שאלה אותה מתוך טשטשת עצבנית.
"יש שקט מפחיד מהדירה של ארז ודגנית", אמרה חבצלת, "יש לך מפתח לדירה שלהם, נכון?" קולה היה נמוך ונמרץ, והטון ישיר, ער מדי, המשך מדויק לדפיקות על הדלת שעד לפני רגע הייתה שקטה ושבתית.
נעמי נצמדה לדלת. "ששש... שקט נו, מה עכשיו, שבת. אולי הם פשוט ישנים. היו צעקות? לא שמעתי כלום".
"ישנתי", דלקה חבצלת, רחש־בחש בעיניה הירוקות, "ופתאום משהו גרם לי לפתוח את העיניים. ראיתי את אבא שלי יושב על המיטה. נבהלתי. עצמתי את העיניים ואז שמעתי את הקול שלו אומר לי, 'תקשיבי טוב, חבצלת, תקשיבי ללחש'. פתחתי את העיניים והוא נעלם. ואז, נעמי, אני נשבעת בחיים של אבא שלי המת, שמעתי לחישה - 'אולי תתאבד?' זה היה כמו נחש שעובר דרך הקירות. זה הגיע מהדירה שלהם. דגנית הפסיקה לצעוק מאז הדום לב, אז עכשיו היא לוחשת".
הן עלו קומה ונעמדו מול הדירה של ארז ודגנית. שולמית, גוזלה זערורית בת מאה, פתחה סדק בדלתה שממול וחרקה בר' של קיבוצניקים שורשיים, "מה קררה?"
"כלום, שולמית, הכול בסדר", ענתה לה חבצלת. אבל שולמית, בצעדיה המיניאטוריים, מיהרה לצאת מדירתה ולהתייצב עם שתי השכנות מול הדלת הסגורה. היא, כולה מרץ עוועים, התעניינה מה שלום זו ומה חדש אצל זו, ושאלה למה הן עומדות כמו קלוציות מול הדירה של הזוג המוזר. חבצלת חזרה שוב על מה ששמעה - לחש נחש, אולי תתאבד.
"אוי ואבוי!" שולמית צייצה ולחצה על נעמי שתיפתח כבר את הדלת אם יש לה מפתח, לְמה היא מחכה, נו.
הן נכנסו לסלון ומשם פנו למטבח הדירה המוארת והמרווחת של הזוג, ושם הם היו. ארז נשען על הכיור ואחז בסכין שכיוון לצווארו, מבטו מבוהל וזועם, ודגנית מולו, רגל אחת לפנים והשנייה מאחור, ידיה מופנות אליו בתנועת אָל! לא! כאילו התאבנה בעיצומו של צעד לעברו, עיניה ופיה פעורים. הם היו משותקים, קפואים, כאילו היו שחקנים בסרט אימה מטומטם שהצופה בו עצר כדי ללכת לעשות פיפי ואחר־כך ימשיך לצפות באיוולת הזאת.
לשלוש השכנות נשמטה הלסת, כאילו גם שלושתן נקלעו לסצנה קולנועית. חבצלת התעשתה ראשונה. היא ניגשה לארז וניסתה לקחת את הסכין מידו, אבל הוא אחז בה בחוזקה. הבעתו לא השתנתה.
"דגנית, מה זה? מה קורה?" אמרה נעמי לדגנית, שגם הבעתה לא השתנתה כהוא זה.
שולמית, שהגיעה קצת מתחת לחזה של דגנית וקצת מעל בטנו של ארז, זזה בצעדים פיצפונים לכיוון דגנית, הרימה את ראשה כדי לבחון את פניה, וכך עשתה גם לארז. לאחר בחינה מדוקדקת, הודיעה לשכנות שצריך נוגדן נגד הרעל. הן לא הבינו על מה היא מדברת.
"איזה רעל?" שאלו שתיהן.
שולמית הניעה ראשה מצד לצד בחוסר סבלנות. "מה לא בררור? נגד לחישת הנחש של דגנית! צריך לשחרר את השיתוק!"
נעמי ניגשה לכיור, מילאה קנקן של מים קרים ושפכה את תכולתו על ראשו של ארז ועל ראשה של דגנית, ושום תגובה, שום תזוזה. שניהם המשיכו לעמוד זה מול זה באותה תנוחה אווילית, רק נוטפים.
שולמית אמרה שהיא יודעת בדיוק מה לעשות, תסמכו עליה: היא תערבב אצלה בבית מליסה להרפיית לחץ ומתח, ותרסק גרעין של גוארנה המכיל קפאין שימריץ להם תהליכים עצביים - הכול בחליטה של קמומיל. הן הנהנו והסכימו לחכות לה. אבל ליד הדלת היא נעצרה. "אוי ואבוי לי, מה, נפלתי על הרראש?! לאררז יש עניינים עם הלב. גוארנה? באמת, שולמית! את רוצה להררוג אותו?" היא תכין להם חליטת הרגעה: מליסה, תרזה, ורבנה וקמומיל. "ותייבשו אותם, הם עוד יחטפו דלקת ריאות".
הן פנו לחדר האמבטיה לחפש מייבש שיער, חזרו למטבח, חיברו לחשמל, והעבירו בתורות רוח חמה פעם על דגנית ופעם על ארז. אחרי הייבוש הם נראו כמו שתי בובות שעווה במאדאם טוּסו .ֹ נעמי הציעה להתקשר למישהו שיבוא לעזור. הן חיפשו את הניידים של הזוג, מצאו את זה של דגנית, ונעמי שלחה הודעה ל"ליבי אחותי", "שלום, אנחנו נעמי וחבצלת, שכנות של ארז ודגנית, הם בבית, במצוקה, זקוקים לעזרתך דחוף. יש לנו מפתח לדירה שלהם", וצירפה את מספר הטלפון שלה.
אחרי כמה דקות שולמית נכנסה עם קנקן זכוכית מהביל שהכיל מים צהובים ועשבים שטים. היא אמרה לנעמי ולחבצלת שימזגו קצת על כפיות ויכניסו להם לפה, כפית ועוד כפית. "תעשו פו,ּ זה חם, ותוודאו שהם בולעים". היא פשוט לא מגיעה לפיות שלהם, מה לעשות, אחרת הייתה עושה זאת בעצמה. הכול היא עושה בעצמה, תראו אותה, בת מאה! "ותעשו פוּ", היא פקדה עליהן שוב, "שלא יקבלו כוויות בנוסף לכול".
פיה של דגנית נראה כמו בריכה מיניאטורית אחרי שחבצלת שמה בו כפית מהחליטה, ומפיו הנעול של ארז נזל הכול עד לצווארו. שולמית אמרה שהיא כבר ראתה הכול, באמת, אבל כזה מקרה לא ראתה מעולם, ואז יצאה משם. נעמי וחבצלת, אחרי כמה שניות נוספות של בהייה במיצג המשונה, פנו גם הן לדלת היציאה וכל אחת מהן הלכה לדירתה.
נעמי הגיפה את התריסים ונכנסה למיטתה. מזה כמה שנים, אחרי שהיא נרדמת היא מתעוררת בחלומותיה להתרפקות על הרפתקאות אהבה. היא התעמקה בנושא החלימה והזמנת החלומות, שמעה אין־סוף הרצאות, ואת זו שראתה במחשב לפני שלוש שנים - הרצאת טד של ה־מאסטר בהזמנת החלומות, דיאנה אורבך - היא לא תשכח לעולם. שמונה־עשרה דקות של הרצאה מרתקת, מנומקת ומעשירה, שבה המרצה דיברה מהר, בסטקטו שעלה לפלצט. היא לא עצרה לנשום בין משפט למשפט, וכשסיימה, עלה על פניה חיוך מוזר, עקום, ואז התמוטטה על הבמה. ככה, סטרוּק, בּום, מתה בגיל חמישים וחמש.
נעמי התאמנה בטכניקה מדי לילה, ואחרי חודשים ארוכים של תרגולי מדיטציה לפני השינה, שירוֹת מנטרה וכתיבה מדוקדקת על נושא החלום, התת־מודע שלה נכנע, לחץ את ידו המיוזעת של המודע, והפיק לה מדי לילה סרטים חפים מקושי, קונפליקטים, פחדים או אכזבות. איזה מזל שהיה לה את השכל להתגרש מעמי. לא שהיה איתו רע לתפארת, אבל גם טוב לתפארת מעולם לא היה. בינוניות לעומת זאת, הייתה גם הייתה.
היא עצמה עיניים והתרכזה. שיהיה חלום ארוטי. חייבים סקס בחיים, גם אם רק חולמים אותו. נו, תירדמי כבר, תירדמי! פקדה על עצמה. אבל השינה סירבה לחלחל לגופה. מראה האימה המשונה של ארז ודגנית המשיך לטייל מול עיניה לצד הידיעה ששניהם בטח עדיין נטועים זה מול זה.
אולי תתקשר לליבי, אחותה של דגנית? לא מזמן ראתה אותה למטה מתחת לבניין עם התינוק שלה בעגלה, ניסתה להרדים אותו, הניעה את העגלה לאט, והוא שכב בפנים, ערני לחלוטין, עיני סוכריות דבש ולחיים כמו שני אפרסקים קטנים. ליבי התלוננה שהוא לא ישן כבר שעות, וכמה אהבה הייתה בתלונה שלה. נעמי התכופפה אליו. "עידו... עידו?"
פה חף משיניים נפתח כמו פרי קטן והנביט חיוך.
"נכון הוא דומה לי?" התנגנה ליבי. כמה קלים ויפים החיים יכולים להיות.
נעמי התקמטה החוצה מהמיטה ונכנסה למקלחת. גם כן את והאתיקה המקצועית שלך, נזפה בעצמה. אז מה אם הם שכנים? בגלל זה לא לטפל בהם? כבר שלושים שנה נכנסים אליך זוגות־ זוגות לקליניקה כאילו זו תיבת נוח, ואת, גברת נוח, אחראית על הצלתם מטביעה, והרי את מתעצמת כשאת מצילה. את יכולה להיות גאה בעצמך. בזכות שילוב השיטות של טיפול קוגניטיבי עם טיפול מערכתי, מיינדפולנס ודמיון מודרך, זוגות שקרטעו יחסים מעורערים ורעים עלו על יבשה שמשית בזכותך, נעמי, וחלק, מה לעשות, לא. הטביעו את מערכת היחסים, לפעמים במזיד ולפעמים בשגגה.
היא התנגבה בחוסר סבלנות, נעמדה עירומה מול המראה, בחנה את עצמה ודיברה אל הבבואה שמולה. מה לעשות נעמי, הזמן עבר עם מערוך על התחת, וגם על השדיים העביר וִיש. את בת שישים. אבל הסילואטה שלך באופן כללי, נעמי, נחמדה, ואת מטפלת זוגית מומלצת. בכל זאת, שלושים שנה ניסיון.
אבל אז, למרות שיחת העידוד המקרטעת שלה עם עצמה, שוב הגיחה למוחה מחשבה דוקרת: אם ארז ודגנית היו מטופלים אצלה, אולי המצב הבלתי נתפס שאליו נקלעו היה נמנע. ועכשיו מה? הלחישה, הרעל והנוגדן נשמעו לה דמיוניים לחלוטין, שלא לומר מטופשים וילדותיים. שטויות של זקנה עם שיטיון.
בדיוק כשפתחה את דלת ביתה במטרה לדפוק על זו של חבצלת, היא עמדה שם. שתיהן עלו קומה ודפקו על דלתה של שולמית. צעדיה נשמעו צפופים ומהירים מעבר לדלת.
"מי זה?" חרקה בשמחה.
"אנחנו", ענו חבצלת ונעמי.
שולמית פתחה את הדלת, סימנה להן להיכנס אחריה למטבח וקראה, "קררעיה! בואי תגידי שלום לאוררחות שלי".
להפתעתן ראו האורחות עורב עף מהמרפסת לסלון, מהסלון למטבח, ואז מתמקם על אדן החלון.
הן התיישבו במטבח, קרועות עיניים, ונעמי שאלה, "מה זה שולמית, יש לך ציפור מחמד?" וחבצלת הוסיפה ברעד קטן, "עורבים נורא נקמנים, לא?"
הציפור הביטה בשתי האורחות ובמארחת, ונענעה את ראשה כאילו היא מתפללת.
"קררעיה! תגידי שלום, נו", פנתה שולמית לציפור, וזו, לאחר כמה שניות נוספות של תפילה, חרקה בקול שנשמע בדיוק כמו קולה של שולמית, "שלום". שולמית התקרבה לציפור, נתנה לה נשיקה על הראש והושיטה לה זרעי חמנייה. קרעיה אכלה מידה האחת ובידה השנייה שולמית ליטפה אותה.
"זאת עוררבת", אמרה, "נקבה. אתן רואות את הזנב הנחמד שלה ואת הנוצות העדינות? לזכרים יש זנב ארוך ונוצות רחבות יותרר. גם הקול שלה עדין יותרר. אתן יודעות שעורבים הם ציפורי שירר? התלבטתי אם לקרוא לה קררעיה או קררחל, אבל היא קררעיה. תראו כמה שהיא יפה!"
שתי האורחות הביטו בנימוס על הציפור הגדולה, האפורה־שחורה, שיופי, איך לומר, לא הצד החזק שלה, וגם קולה של העורבת, ערב לאוזן - הוא לא.
"נו", ביקשה שולמית, "תענו לה שלום בחזררה".
נעמי וחבצלת גמגמו שלום לציפור. נעמי פתחה את הפה בניסיון לומר לשולמית מה סיבת הביקור, אבל שולמית, ציפור קשישה בעצמה, לקחה את קרעיה על הידיים, הצמידה אותה אל האין־חזה שלה ופצחה במונולוג. "היא אימצה אותי לפני שנה, נחתה פה אצלי במרפסת. הייתה גוזלה, פצועה ברגל. טיפלתי בה, הברריאה, ומאז היא פה, חבררה שלי. היא גם מביאה לי מדי פעם מתנות: נייר מוזהב של שוקולד, צמיד זהב, גומייה נוצצת לשיערר..."
השכנות, שלמעשה היה זה הביקור הראשון שלהן בדירתה של שולמית, הופתעו מהצבעוניות השוקקת במטבח של הקשישונת. שתיהן העבירו מבט מתפעל על המדף שמימין לחלון, שם ניצבו גאות ורעננות צנצנות צבעוניות עם ירקות מוחמצים: עגבניות שרי מרופדות בשום ושמיר, כרוב, כרובית, פלפלונים.
"שבו, אני אכין תה נענע", היא הניחה בעדינות את העורבת על אדן החלון.
שתיהן עקבו בהשתאות אחרי תנועותיה הזריזות, הקטנות, והמרץ! המרץ שלה. איך זה יכול להיות? האישה בת מאה. שולמית כמו חשה במחשבותיהן, הסתובבה לעברן, הניעה את האגן הקטנצי'ק שלה והשוויצה שהיא ככה בזכות צמחי המרפא, בריאה כמו ילדה בת שלוש־עשרה. נו, שיבואו פעם לחוות צמחי המרפא שלה "חווּניה". יש לה שם את כל הצמחים בעולם. "זה לא ררחוק", צחקקה ועברה עם מטלית על השיש שהבהיק מניקיון, ממש כמו הרצפה והשעוונית הפרחונית שעל שולחן האוכל. מעל השולחן היה תלוי גובלן גדול שעליו היה רקום יער. שולמית הסתובבה אליהן, תפסה אותן מסתכלות עליו ושוב השוויצה. "אני ררקמתי, ובלי ציור מתחת. המצאתי יעררר".
"יפה מאוד, כל הכבוד שולמית", אמרה נעמי, "תראי, אנחנו פה בקשר לארז ודגנית. אנחנו לא יודעות מה לעשות".
שולמית הדליקה את הקומקום החשמלי, נטלה מספריים ענקיים שהיו תלויים לצד כלי המטבח, נעמדה על קצה האצבעות וגזרה נענע מעציץ שהציץ על אדן החלון. ידה, שנראתה כמו עלה מקומט, הניחה על השולחן שלוש כוסות זכוכית מעוטרות בזהב, וקנקן זכוכית שמילאה בתה עם נענע. היא התיישבה, הביטה בנחת בשתי האורחות וחייכה מאוזן לאוזן.
"עוגיות, אפיתי עוגיות", שולמית נזכרה וזינקה ממקומה להגיש.
"שולמית", אמרה חבצלת, "צריך לשחרר את ארז ודגנית. אמרת משהו על נוגדן, איפה משיגים? ומה זה בדיוק? החֲליטה שלך לא עזרה להם". יצא לה טון של מנהלת בית־ספר. היא העלתה מהר חיוך על פניה כדי לרכך. נעמי שמה לב שבנוסף לעיניים המהממות של חבצלת והשיער החום־דבש הנוצץ שלה, יש לה גם שיניים לבנות וישרות.
שולמית מזגה את התה לכוסות. "תאכלו, אני אפיתי", היא הייתה כל־כך מאושרת לארח. היא הניחה את העוגיות הטריות שהדיפו ריח שקדים על השולחן, פוררה אחת בשביל קרעיה שזינקה לכף ידה ואכלה. "ככה תמיד קורה בסוף של כל אהבה", נאנחה, "ההתחלה היא תמיד אחרת וההמשך תמיד תסבוכת, אבל הסוף תמיד כל־כך פשוט וכל־כך אותו הדברר. בסוף תמיד יש מי שבא ויש מי שהולך, ויש מי שמת ויש מי שנשארר". שולמית בחנה את שתיהן במבט ממזרי. "נו, נראה אם אתן יודעות. מאיפה זה?"
חבצלת הניעה ראשה מצד לצד. "נו, שולמית, לא יודעת, מה עכשיו בוחן בספרות?" היא הציצה לבדוק אם נעמי יודעת את התשובה, וזו אמרה שהטקסט מוכר לה מאוד.
"מאירר שלו!" צווחה שולמית, "זה שיינפלד אומרר ב'כימים אחדים'".
"אבל שולמית, מה זה קשור? מה את אומרת בעצם?" שאלה נעמי מעוקצצת, חסרת סבלנות.
"נו, תשתו את התה לפני שיתקרר, ותאכלו עוגיות. אני אפיתי".
אחרי עוד רבע שעה של ניסיונות סרק להבין למה שולמית התכוונה, אם מסתתר איזה רמז או נטועה חידה בציטוט, הן קמו והודו לה על האירוח.
"רררגע, קחו מררווה! יש לי חבילות אררוזות. אם תלכו אליהם שוב, תדליקו את הקצה ותנפנפו, זה מגרש אנרגיות רעות. והרריח משהו. קחו", שולמית נעצרה, הרהרה שנייה והוסיפה, "זה כנרראה צריך להיות קול, או צליל, הנוגדן. קול נגד קול".
ארז ודגנית נשארו בדיוק באותה פוזיציה. השכנות הדליקו את המרווה ונופפו לכל כיוון. ריח סמיך, צמחי ואפל השתלט על כל הבית. חבצלת נכנסה למה שנראה ונשמע לנעמי כמו טראנס לחישות כישוף בחסות טקס נפנוף המרווה. נעמי הרגישה שהכול הזוי, מיותר ומטומטם לה מדי. היא רצתה לחזור לחלום.
"טוב, חבצלת, אני זזתי", היא פנתה לכיוון הדלת.
חבצלת הזדקפה. "אז מה, זהו?"
"די, עשינו מה שיכולנו, אני רוצה לחזור למיטה, לישון". חבצלת התיישבה על הספה בסלון של ארז ודגנית. מזל שזה סוף שבוע, חשבה לעצמה, ושאמנוני אצל אבא שלו. עם הצעקות של דגנית יכולנו להתמודד, עם זה - לא. איך גם היא, עם כולם, הייתה מדקלמת את הטקסט הקבוע של דגנית ומחקה אותה בשאגות עליזות? מה זה היה, רוע? שמחה לאיד? לאן נעלמה הרגישות שלה, של כולם? גועל נפש. והמבטים, המבטים למָחרת, כשדגנית הייתה יוצאת מהבית, וכדי למחוק את המבוכה הייתה מחייכת חיוך קטן לשכן או לשכנה שאולי השתתפו באירוע, כאילו לא קרה דבר. רק נעמי לא לקחה חלק בחגיגה השכונתית. ובעצם, גם שולמית לא.
עד כמה היא מכירה אותם בכלל, את ארז ודגנית? הרי אין הרבה מעבר לשלום בחדר המדרגות. כך גם עם נעמי ושולמית. כוס סוכר לפעמים, ביצה, היי, מה שלומך, זהו. היא ידעה שדגנית משוררת. היא לא קראה ספרים שלה. אם לומר את האמת, היא לא ממש קוראת. אולי גם היא דיסלקטית כמו הגברים שנפגשה איתם ואמרו לה שהם לא קוראים כי הם דיסלקטיים? מי קורא בכלל בימינו. דגנית נראתה לה אחת כזאת שאם עושים לה פוּ היא נופלת. מי היה מאמין שמאחת כזאת יכולות לצאת צעקות כאלה החוצה לכל העולם ואשתו והמאהבת?
וארז? הוא נראה אחלה בן אדם. פעם אפילו עזר לה להעלות למעלה שקיות מהסופר, והוא תמיד נראה רחוץ, כאילו הרגע יצא מהמקלחת. כיווץ קטן בתוך הבטן קיפל אותה: אשמת המבט שנתנה בו אז, כשעזר לה. שתי שניות, אולי שלוש, שבמודעות בוטה הנציצה את עיניה מולו. כי עיניה הן התכשיטים שלה, עיני איילה ירוקות, גדולות, ממוסגרות בריסים שחורים, ואכן קרה לא אחת שגבר נשבה בהן, כמו מוגלי שהופנט מהנחש ב"ספר הג'ונגל". האם התעכב ארז במבט מולה? כן? לא? האשמה מחקה לה את הזיכרון. ולמה הוא לא רוצה לשכב עם דגנית? מה הוא עשה לה שיצאו ממנה צרחות כאלה? ולומר למישהו "אולי תתאבד" משמעו שנאה. היא, חבצלת, אף פעם לא שנאה ככה את איציק, על אף שבגד בה עם אתי, המזכירה שלו. איך נקרעה מצחוק כשעורכת הדין שלה הדגישה לה את הק', לא מזכירה, מזקירה! ואולי חבצלת עשתה את עצמה נקרעת מצחוק כי למען האמת היא נקרעה מבפנים. אתי־פתי, עם החזה המשופץ, הצעירה ממנו בשבע־עשרה שנה. קלישאה מהודרת: איציק הגנרי והמזקירה. לפני שנתיים, כשהכול התפוצץ, חבצלת עוד אהבה אותו, אבל ככה זה. הם התגרשו, באשמתו, אז הוא מפצה בכסף. הדירה נשארה שלה, יצא טוב, והוא אבא טוב אז הכול טוב.
בדירתה, חבצלת מזגה לעצמה כוס ערק אף שהשעה הייתה רק שתים־עשרה בצָהריים. היא יכולה הייתה ללכת לים או להיפגש עם דריה בבית־קפה, אבל איך? איך תהנה כשמראה הזוג הקפוא, האחד עם סכין צמוד לצווארו והשנייה עם פחד מוות בעיניים, מטריף לה את המוח?
צריך להזמין את מד"א! איך לא חשבנו על זה קודם לכן? היא שלחה וואטסאפ לנעמי שענתה לה לקונית, "טוב". אחרי כמה דקות הגיע אמבולנס. זהו, הם כבר י ֵדעו לטפל בבעיה. למרות שחבצלת מאמינה בכוח עליון ולא פוסלת את קיומם של עניינים על טבעיים - יש גבול. היא לא יכלה להסביר לעצמה איך ראתה את אביה המת שאמר לה מה שאמר אודות הלחש הנורא ההוא, ואיך שמייד לאחר מכן שמעה את ה"אולי תתאבד" חד וארסי, ועכשיו נוגדן שהוא צליל או קול? סיריאסלי?
נעמי וחבצלת קיבלו את שמעון ודנה הפרמדיקים בכניסה לדירתם של הזוג. הן פתחו את הדלת והובילו את השניים פנימה.
"מה זה? מה... מה קורה פה?" הם גמגמו.
רגע אחר־כך דנה כבר שלפה זריקות. "שמעון, בוא ניתן להם קורטיזון", אמרה בקול שקט ואסרטיבי, "זה ישחרר אותם".
שמעון ההמום ציית, ודנה, בת עשרים מקסימום, חיפשה וריד מזמין בזרועו של ארז. היא חיטאה את המקום עם צמר גפן והזריקה. כולם נשאו מבט לפניו של המוזרק, וכלום. היא הזריקה גם לדגנית. דבר לא קרה. שמעון ניסה להזיז את ארז כדי להשכיב אותו על אלונקה. דנה עשתה את אותו הדבר לדגנית, אבל הם היו שתולים ברצפה.
שמעון נבהל. "מה זה? הם כמו אבן".
דפיקה בדלת ניערה אותם. נעמי פתחה לשולמית שנזפה, "צריך נוגדן של קול, אמררתי לכן, למה אתן לא מקשיבות לי?" היא מיהרה למטבח בצעדים מהירים וקטנטנים. "ומה עכשיו?" היא פנתה לפרמדיקים וגיחכה, "תזמינו מכבי אש?"
שמעון נתן בה מבט קצר וענה, "לוחמי האש, כן, אני בדיוק מחייג לשם".
שולמית הניעה את ראשה מצד לצד, גם הם לא יצליחו, וחזרה לדירתה.
לוחמי־מכבי האש הגיעו קצת לאחר מכן עם ציוד מרשים של סולמות, מטפים שונים ועוד כהנה וכהנה מכשירים לא רלוונטיים בעליל למקרה הנ"ל. הם, דרור, שאולי ונחשון (במלעיל), אחרי ההלם הראשון למראה הזוג, עטו על פניהם הבעה אדישה, כאומרת ראינו כבר הכול, קטן עלינו. אחרי שנחשון גילה שעל אף שדגנית שוקלת חמישים ושניים קילו המתחלקים לאורך של מטר שבעים ושישה סנטימטרים אין לו כל אפשרות להרים אותה, האחרים פנו לעזרתו ושלושתם כאחד, גם לאחר ניסיון נואש להרים את ארז, נכשלו כישלון חרוץ ומרשים. הפרמדיקים ולוחמי האש הרימו ידיים, פשוטו כמשמעו, מלמלו שהם מצטערים, והלכו משם.
"אני מתקשרת לאחותה", נעמי אמרה לחבצלת והלכה לסלון.
חבצלת אמרה שצריך להבין את עניין הנוגדן, שאולי שולמית צודקת. נעמי חייגה לליבי - היא לא ראתה את ההודעה - ואחרי ששמעה מה קרה, אמרה מבוהלת שנמרוד בחו"ל ושהיא תנסה לבקש מהבייביסיטר לבוא דחוף. היא תגיע בהקדם האפשרי. השכנות, עדיין המומות ומבולבלות, פנו כל אחת לדירתה.
חבצלת התקשרה לאמנון. "מה שלומך, מתוק?"
"בסדר", ענה קול קטן.
"אתה עושה כיף אצל אבא?"
"כן".
"אימא מתגעגעת".
"טוב, ביי", וניתק.
היא עדיין לא התרגלה לסופי שבוע שהילד לא איתה. אז נכון, פעם בשבועיים יש לה יומיים חופש והיא יכולה לעשות ככל שעולה על רוחה. לנסוע לטיול, לאכול במסעדה, להיות עם גבר מזדמן, נו יופי, אבל מראה פניו של הקטן כשהוא נושא אליה את עיני השוקולד שלו עם החיוך הזה עם הרווח בשיניים, כשהוא מרים אליה ידיים למרות שהוא כבר גדול, בן ארבע, מופיע אצלה רק מדי כמה רגעים כל סוף שבוע שני. אח, אמנוני, אמנוני.
בשלוש אחר הצָהריים, ליבי, עם עידו על הידיים, דפקה על הדלת של נעמי.
"הבייביסיטר לא ענתה ולא מצאתי אף אחד שישמור עליו. יש לך מפתח לדירה שלהם, נכון?" שָאלה נרעשת.
נעמי הזהירה אותה שהמראה שם קצת מזעזע. היא תיקח את עידו על הידיים ותחכה איתו בסלון, שלא תהיה לו טראומה. היא סיפרה לליבי שהיו כאן מד"א ואפילו מכבי אש, שום דבר לא עזר. בדרך לדירה למעלה היא דפקה אצל חבצלת. "בואי, אחות של דגנית פה".
ליבי פלטה צעקה למראה אחותה ובעלה עם הסכין על צווארו. בסלון, התינוק המעורסל בזרועותיה של נעמי, פרץ בבכי. ליבי מיהרה אליו, נעמי הניעה אותו מצד לצד, הוא נרגע, ואז, כשהוא נינוח בזרועותיה של אימו, חבצלת עשתה לו "בּוּ", הניפה לעברו את ראשה וכששׂערה הפתיע אותו ונגע באפו, הבטן והלב הטהורים־מתוקים שלו התערבבו והעלו גלי צחוק לפרצופו הקטן. ואז שוב עשתה לו "בו", הנפת שיער קטנה והרף נגיעת השיער באפו - ושוב הצחוק, שהתגבר והתגבר, ושוב ושוב. הן היו מהופנטות מהקסם הזה המפיץ אושר, המרכך קושי, הממיס מועקה, ולקח להן כמה דקות לשמוע מהמטבח את דגנית אומרת, "עידו... זה הצחוק של עידו. מה... מה קרה? תניח את הסכין, ארז".
השכנות והאחות עם התינוק קמו באחת ומייד פנו למטבח. ארז ודגנית עמדו שם זה לצד זה, שעונים על הכיור, מתנשמים.
"מים רבים" / נולי עומר. 194 עמודים. הוצאת קתרזיס.