אני רוצה לדבר על יונתן אוריך. לא כי אני נהנה מזה. להפך. יש לי דברים הרבה יותר כיפיים לעשות, כמו להסתכל שעה שלמה על מכונת כביסה פועלת או לקרוא את ספר התקציב של ממשלת ישראל מ-1997. אבל אי אפשר להתעלם מהאיש. כי יונתן אוריך הוא לא סתם יועץ תקשורת, הוא סמל. פסל חירות קטן של כל מה שהתקלקל פה.
תראו, יש אנשים שהולכים למילואים. יש אנשים שמחזיקים מדינה שלמה על הגב, חותמים קבע בלי לשאול שאלות, נכנסים לעזה עם ציוד חצי שבור, מקווים שהקסדה שלהם תדע לעצור קליע. ואז יש את יונתן אוריך. הוא גם שם מדים בתחילת המלחמה. לא כדי להילחם, חלילה. הוא עשה את זה כדי להצטלם במסדרונות הקריה. סוג של "מילואים לסטורי".
וזה האדם שראש הממשלה בחר שיהיה היועץ הקרוב שלו. האיש שעליו אתה אמור לסמוך בזמן מלחמה. האיש שכתב אחרי שבית המשפט הורה לו לא ליצור קשר עם נתניהו שאין כוח בעולם שיעצור אותו מלהמשיך לעבוד בשבילו. משפט שמתחיל כמו קטע אהבה מטלנובלה טורקית ומסתיים כמו הצהרה של מאפיונר קטן. אוריך לא ברח, לא הסתתר, לא חיכה בשקט עד שהסערה תעבור. הוא צייץ. בפרהסיה. עם פוזה של גנגסטר. כאילו מה כבר יקרה. ואני מתחיל לחשוב שהוא צודק. כי מה כבר יקרה בישראל 2025?
במדינה נורמלית, חשוד במגע עם סוכן זר בזמן מלחמה היה צריך להיעלם לשנתיים מהרדאר, אולי לעבור איזה קורס מזורז בהבנת המילה "בושה". אבל כאן? הוא יושב במעצר בית וממשיך לקבל משכורת על חשבונכם. ואתם יודעים מה עוד? בזמן שאתם במילואים, בזמן שאתם קוברים חברים, בזמן שאתם עוצרים את הנשימה מול הודעות "הותר לפרסום" אותו אוריך קיבל כסף ממדינה שמארחת את ראשי החמאס. קטאר. כן, אותה קטאר שהחמאס יושב אצלה במלונות חמישה כוכבים, עם בופה פתוח וקרם ברולה אחרי השבעה באוקטובר.
אני יודע מה אתם חושבים עכשיו: "אם זה היה קורה אצל ממשלה אחרת, היינו רואים ראש ממשלה בורח מלפידים בערוץ 14". צודקים. אם יועץ של בנט היה עושה חצי מזה, היו מקימים אוהלי מחאה מול הבית שלו, צועקים "בוגד!" לתוך מיקרופון של ריקלין, וקלמן ליבסקינד היה כותב חצי שנה ברצף אותו מאמר כל יום שישי: "בגידה בשעת מלחמה". אבל זה נתניהו. ההוא שגם אם מחר בבוקר יחליט להתאסלם, הבייס שלו יתחיל להתפלל חמש פעמים ביום וימלמל "אללה הוא אכבר" בסידור של אריה דרעי.
ואז אתה קולט שזה בכלל לא על אוריך. הוא רק הסימפטום. הבעיה היא ראש הממשלה שמעסיק אותו. ראש ממשלה שבוחר להקיף את עצמו באנשים כמו יונתן אוריך, כמו טלי גוטליב, כמו בן גביר, כמו מילביצקי. מי שבאמת מייצג את כל מה שדפוק כאן.
קחו את גוטליב למשל. היא באה לדיון של אוריך בבית המשפט, עשתה את הקרקס הקבוע שלה, זה שבזכותו היא על פי הסקרים במקום השני בפריימריז בליכוד. כי זה מה שהבייס אוהב: לא אנשים שעושים משהו למען הציבור, אלא אנשים שצועקים הכי חזק. בסוף היא גם זרקה "בהמה" למאבטח שהוציא אותה החוצה. המאבטח הזה, אגב, עשה 400 ימי מילואים. נכד לניצולת שואה. אבל מבחינתה הוא "יודנראט". וזה עובר חלק, כי זו השפה עכשיו.
ואז אתה חוזר לאוריך. למי שהכניס אותו ללשכת ראש הממשלה. נכון, זה יאיר נתניהו. אחוות חיילי דובר צה"ל. חבורה קטנה שמנהלת לך מדינה שלמה כאילו זו קבוצת ווטסאפ של "תנו כבוד למפקד".
ואם חשבתם שהטירוף נגמר כאן, אז לא. כי בזמן שעם ישראל יצא לרחובות להשבית את המשק ביום ראשון , לעצור הכול בשביל החטופים, אוריך צייץ: "לאור השביתה החלטתי לעבוד היום". זה האיש, מבינים? חשוד במגע עם סוכן זר שמרשה לעצמו לצחוק על משפחות החטופים. והוא שכח להוסיף רק פרט קטן: "עבור מי אני עובד היום, ישראל או קטאר?".
הוא גם מרבה לצייץ פסוקים ומזמורים. כן, פסוקים. כי בישראל, כשאתה חשוד במגע עם סוכן זר, הדבר הכי נכון לעשות זה לפתוח ישעיהו פרק ב' או להתחיל לכתוב "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". עוד שנייה הוא מגיע לבית המשפט עם טרנינג לבן של אדידס, מחבק את המזוזה, מנשק אותה פעמיים, ומבקש מבורא עולם "רק תן לי עסקת טיעון".
זה לא מצחיק, אבל גם אי אפשר לא לצחוק. כי במדינה שבה ראש הממשלה עסוק בעיקר בלשרוד, מה הפלא שאנשים סביבו מתנהלים כמו עבריינים קטנים? הרי אם זה היה קורה לכם, הייתם כבר מזמן יושבים במעצר. אבל אוריך? אוריך יושב בבית, מצייץ, ומקבל מחיאות כפיים מהבייס.
והבייס, אגב, הוא הפרק הבא בסיפור הזה. כי אם אתה שואל אותם, קטאר בכלל לא מדינת אויב. היא סתם איזה סוג של קניון שיש בו חמאס בסניפים. הכול בסדר כל עוד זה משרת את ביבי. אפשר לבגוד במדינה, רק לא בבנימין. וככה זה עובד: כשהאויב שלך נותן חסות לראשי החמאס, זה נורא. אבל כשהיועץ של נתניהו עובד מולו? פתאום זו "דיפלומטיה מורכבת". כשאתה עושה את זה זאת "בגידה". כשהם עושים את זה "תוכנית אסטרטגית".
יכול להיות שאוריך פוחד. יכול להיות שכל חיוך מתוח ופסוק תנ"כי נועדו להסוות את העובדה שהוא לא ישן בלילה. אבל יכול להיות גם שהוא פשוט יודע את מה שאנחנו יודעים: שבישראל של היום, אף אחד לא באמת משלם מחיר. מי שיש לו את הקשרים הנכונים או שאולי מחזיק מידע מפליל על ראש הממשלה - יוצא נקי. תמיד.