רחוב גידי גוב, שכונת משפחת בנאי: האמנים שצריך להצדיע להם בעודם בחיים

קהלת היה ברור: "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך". היפוקרטס (זה מהשבועה של הרופאים) טען כי החיים קצרים והאמנות ארוכה. מונטי פייתון שרו על כך שצריך תמיד להסתכל על הצד הבהיר של החיים, כי החיים הם צחוק, והמוות הוא הלצה, ורק צריך לזכור שהבדיחה האחרונה היא על חשבוננו. המשמעות זהה: החיים קצרים, צריך לחגוג אותם כל עוד אנחנו כאן, ליהנות מהדברים הטובים בחיים. המנומסים בינינו גם ידעו להגיד תודה.

בשבוע שעבר, אחרי מחאה די מיותרת (כאילו חסרים לנו דברים למחות עליהם במדינה הזאת) נערך בעיר רמלה אירוע מכובד לציון שם כיכר חדשה על שם שלישיית מה קשור. על השלט הצמוד לכיכר, שמחברת בין הרחובות משה דיין וגולדה מאיר, נכתב: "בהוקרה על תרומתכם לתרבות הישראלית ואהבת העיר רמלה".

אם לצטט את הדואט המקסים של השלישייה עם להקת הדורבנים: היה יופי טופי אחלה בחלה. באמת. במדינה שיש בה כל כך מעט הזדמנויות לחגוג בשנים האחרונות, מה רע לחגוג להקת בידור שגרמה למיליוני ישראלים לצחוק. ובכלל, זה כל כך מרענן לחגוג יצירה עברית בזמן אמת, ולא לחכות להספדים של אחרי מות. ולכן החלטנו לא לעצור באסי, ציון ושלום ולחשוב על עוד אמנים ישראלים חיים שמגיע להם כבוד כזה בזמן אמת. ברור לנו שהרשימה הזאת קצרה מדי, ויש עוד הרבה מאוד אמנים חיים שראויים לכבוד הזה, אתם מוזמנים להציע את שלכם בתגובות.

חוה אלברשטיין נולדה בצ'צ'ין שבפולין בשנת 1946, ועלתה לישראל עם משפחתה בגיל ארבע. בספרה האוטוביוגרפי היא מספרת שאין לה שום זיכרון מהחיים בניכר או מהעלייה עצמה - מבחינתה הילדות מתחילה בדרכים שבין קרית חיים לקרית ביאליק. יש בכך משהו סמלי: אלברשטיין, שנחשבת לאחת הזמרות הגדולות בתולדות ישראל, נטועה כולה בארץ הזאת. רבים משיריה מתארים אנשים קטנים, פועלים וחיים יומיומיים, ולכן נמל חיפה - זירת עמל, יגיעה וריח זפת - הוא המקום המתבקש להנצחתה. אפשר לדמיין מוזיאון צמוד שמספר את סיפורה, מנופים שנעים לצלילי "כמו צמח בר" ורציפים שמחזירים הד של "משירי ארץ אהבתי". כך הנמל התעשייתי הופך גם לנמל תרבותי, שמחבר בין עבודה קשה לבין פס הקול של חיינו.

שוק מחנה יהודה ישמור על שמו האייקוני, אבל השכונה הסמוכה תהפוך ל"שכונת כולם היו בנאי". השוק תמיד היה יותר ממקום למסחר - הוא סמל של חיות, ריחות, שירים וקריאות. וכמו שהשוק מתערבב מכל טוב, כך גם מחנה בנאי, ששורשיו חוצים דורות ומסורות מוזיקליות. מכיוון שאי אפשר שכל רחובות העיר יתמלאו בשם בנאי, אז רחובות השכונה ייקראו על שם רגעים מפורסמים מהקריירה של השבט. "על כל אלה" לזכר יוסי, "שער הרחמים" לזכר מאיר, "בלוז כנעני" להנצחת הקריירה החיה של אהוד, "יש לי סיכוי" לזכר ימי התום של אביתר, "העם נקעה נפשו" על ההומור של אורנה, "אין מקום אחר" יהיה שביל ללא מוצא שיזכיר לנו את הקריירה העשירה של יובל, וכמובן "שדרות רפאל (ג'ינג'י) מוקד" על שם הדמות האיקונית של גברי. כך לא רק שכל בנאי יקבל את מקומו, אלא שגם המרחב הציבורי ייהפך לאנדרטה חיה. בסוף, מי שיתבלבל בין הרחובות ימצא את עצמו פשוט הולך שיכור ולא מיין, ידידיי.

קריית חיים היא אולי המקום ההולם ביותר להנציח בו את בנזין ואת פוליקר גם יחד. זו שכונה של פועלים, רכבות, זיעה ותכל'ס - בדיוק הסביבה שהולידה את תרבות הרוק המקומית של שנות ה־80. דמיינו את הכרוז בתחנה מכריז: "רכבת לילה יוצאת לתחנת בנזין!", ואת היכל התרבות הסמוך שהופך ל"היכל פוליקר" עם תערוכה קבועה על גיטרות יווניות, קלידים ישנים ומעילי עור. במקום יוקם מוזיאון קטן לתרבות הרוק הישראלי, כולל פוסטרים מקוריים, תמונות נדירות ואוזניות להשמעת "חופשי זה לגמרי לבד" או "דברים שרציתי לומר". אחת האטרקציות תהיה סקר מתעדכן שבו המבקרים יתבקשו להכריע בשאלה הגדולה של שנות ה־80: מי הייתה הלהקה הגדולה יותר - בנזין או תיסלם? תשובה לא תהיה, אבל ויכוח כן - וזה כבר חצי מהכיף.

שכונת התקווה זכתה לשם בעל ניחוח אירוני למדי, דווקא מכיוון שמדובר באחת השכונות הכי אותנטיות במדינה. שכונה שלא משקרת לעצמה על מה שהיא. שכונה של טיפוסים צבעוניים, ריחות עזים והשוק הכי שווה בעיר. והמוזיקה, הו המוזיקה. השכונה תוכל להפוך ל"שכונת צלילי העוד" - מחווה לאחת התופעות התרבותיות החשובות ביותר שצמחו כאן. כביש 461, המוכר כ"דרך לוד", ייקרא מחדש "דרך רמי דנוך", ורחוב התקווה יהפוך ל"שדרות יהודה קיסר". כך, שני עמודי התווך של המוזיקה המזרחית ייפגשו בלב המרחב העירוני, והמרחב עצמו ייהפך לבמה חיה. במסגרת פרויקט אמנות קהילתי יוצבו פסלים וספסלים עם חריטות של שורות אלמותיות מ"גדליה רבע איש", "חנהל'ה התבלבלה" ו"איילת חן" - חלק מהפסקול שעיצב את השכונה והפך אותה לסמל של יצירה אותנטית. התוצאה: לא עוד "תקווה" מזויפת, אלא מחווה אמיתית לצלילים האותנטיים של השכונה.

לא במקרה דווקא בא"ח נח"ל בתל ערד יהפוך ל"בא"ח כוורת". להקת כוורת, הלהקה האהובה בתולדות המדינה, הייתה מורכבת כמעט כולה מבוגרי להקת הנח"ל - חממה מוזיקלית שהביאה לעולם עשרות אמנים ואמניות. אם כך, מה טבעי יותר מלתת לטירוני הנח"ל לגדול באווירה שבה ההיסטוריה שלהם מוכרת ומונצחת? כל מבנה בבסיס ייקרא על שם אחד מחברי כוורת: גידי, דני, אלון, יצחק, מאיר, אפרים ויוני. בין תורנות מטבח למסדר חיילים ימצאו את עצמם שרים את "שיר המכולת" בקולות, או שופכים חלב על הרצפה לפני מסדר רס"ר כי לא בוכים על חלב שנשפך. כדי להשלים את החגיגה, חופי גלישה ברחבי ישראל ייקראו על שם דני סנדרסון וגם תרופות לסחרחורת. במקביל, משרד הפנים יערוך הגרלה, ובין ראשי ערים שישנו שמות של רחובות לשמותיהם של שבעת חברי הלהקה יוגרלו ראשי ערים שלא שינו שמות של רחובות לשמותיהם של שבעת חברי הלהקה. ואז גם יופרלו הגרסים. סליחה, ואז גם יוגרלו הפרסים. גרסיאס.

כולם מכירים את בית ספר רימון ואת המוזיקאים שהתחנכו בין כתליו. מערן צור ואביב גפן, דרך מירי מסיקה וקרן פלס ועד יסמין מועלם ונונו. ואולם, עם כל הכבוד לפרי האהוב מראש השנה, מגיע למוסד הזה להיקרא על שם אחת היוצרות הכי גדולות שהיו לנו. זו ההזדמנות לשנות את השם של המוסד החשוב הזה לאקדמיה למוזיקה על שם יהודית רביץ. את הכישרון של יהודית רביץ אי אפשר ללמד, אבל הוא בהחלט יכול לעורר השראה בדורות הבאים של המוזיקאים.

רחוב ג'ורג' וייז, שמקיף את אוניברסיטת תל אביב, יהפוך בחלקו המערבי ל"רחוב זהו זה" - מחווה לסדרת הקאלט שצולמה במשך עשרות שנים בקלוזנר 14 הסמוך. הכיכר שמחברת בין הרחובות תיקרא "כיכר מוני ובראבא", גידי גוב יזכה לרחוב משלו, ורחובות על שם קושניר ודובל'ה ייפתחו באזורים צעירים יותר בעיר. כדי להשלים את החגיגה, מחלף האוניברסיטה באיילון, המוביל ישירות אל הרחוב, ייקרא "מחלף זהו זה". כך, כבר מהכביש העמוס והעצבני ביותר במדינה, ייכנסו נהגים לעולם שבו מציאות והומור נפגשים. לאורך הרחוב יוצבו שלטים עם קודי QR שיובילו למערכונים הגדולים של הסדרה. כך יהפוך הרחוב מרצועה אנונימית לאתר עלייה לרגל שבו גם מי שממהר ללימודים או לפקקים יעצור לרגע, יצחק וימשיך בדרכו.

שכונת כרם התימנים, אחד המקומות הכי ייחודיים בתל אביב, תהפוך רשמית ל"רובע בועז" על שמו של בועז שרעבי. כמו השכונה, גם שרעבי הוא שילוב של נוסטלגיה, שורשים עמוקים ושירה שמצליחה לגעת בלבבות מכל שכבה ומגזר. הרחובות הצרים, הריחות מהמטבחים והקולות מהבתים יתחברו כאן לדמותו של אחד הזמרים האהובים ביותר בישראל. ההנצחה לא תיעצר רק בשלטי הרחוב: אפשר לדמיין פרויקט אמנות קהילתי שבו יוקמו פינות ישיבה עם ציטוטים משיריו - "סמטת", "משעול הלוואי" וכמובן רחוב גאולה, שיוביל אל "חוף פמלה". כך "הרובע" יספר סיפור מקומי אבל גם לאומי, שבו הזמר שצמח מתל אביב חוזר אליה כעוגן תרבותי.

תחנת הרכבת של שדרות נפתחה אמנם לא מזמן, סך הכל ב-2013, אבל ההצעה לקרוא לה "התחנה הישנה" על שם קובי אוז היא משחק מושלם של אירוניה מקומית. אוז, שהגיע משדרות והפך לסולן "טיפקס", תמיד ידע לשלב בין פשטות לשנינות, בין מזרח למערב, בין פופ לרחוב. בדיוק כמו שיריו, גם השם החדש יוצר חיוך מתחת לשפם: תחנה חדשה שמתהדרת ב"ישן". במקום יוקם חלל קטן שיאצור תיעוד של ההיסטוריה המוזיקלית של שדרות - החל מהלהקות המקומיות ועד להופעות הענק של טיפקס. הנוסעים שיחכו לרכבת יוכלו ללחוץ על כפתור ולשמוע באוזניות את "התחנה הישנה" או "איזה עולם", ולהרגיש שגם תחנת רכבת יכולה להפוך למוזיאון חי. למען הסר ספק, לא יהיה כפתור בו אפשר ללחוץ ולשמוע את "Push the Button".

המגדלור בנמל תל אביב, שנבנה ב־1935 ושופץ בשנים האחרונות, הפסיק מזמן את פעילותו הימית והפך לסמל תרבותי. הענקת שמו של דויד גרוסמן למגדלור היא כמעט מתבקש: כמו אלומות האור שמדריכות את הספינות אל החוף, כך גם ספריו מאירים את החברה הישראלית שמגששת באפילה ומכוונים אותה מול הסערות. גרוסמן, מהקולות המוסריים הבולטים בישראל, יודע להפנות מבט חד אל תוך הכאב ולמצוא בו אנושיות, בדיוק כפי שמגדלור מאיר את המקומות האפלים ביותר בים. "מגדלור דויד גרוסמן" יהיה לא רק אתר מורשת, אלא גם מוקד ספרותי: על קירותיו יופיעו ציטוטים מספריו, ובחלל הפנימי ניתן יהיה להאזין להקראות - וכמובן להשאיל ספרים. כך יזכיר המגדלור לתושבים ולמבקרים שספרות, כמו אור, יכולה לשמש כמצפן.

שכונה ד' בבאר שבע, שזכתה לשם יבשושי של אות מונוטונית, תזכה להלל את שתיים מבנותיה המוכשרות: זהבה בן ואתי לוי. זה לא רק שינוי סמנטי אלא תיקון תרבותי: שתיים מהקולות הגדולים ביותר של המוזיקה המזרחית צמחו בדיוק מהמקום הזה. הקריירות של זהבה בן ואתי לוי פרצו מתוך באר שבע לשאר הארץ, והפכו אותן לדמויות מעוררות השראה עבור דור שלם של זמרות וזמרים צעירים. רחובות השכונה ייקראו על שם שירים שכולנו מכירים - והמרחב ייהפך לגלריה פתוחה של פסקול חייהם של תושבים שידעו לא פעם קשיים אבל גם יצרו תרבות חיה ותוססת. כך, שכונה ד' תהפוך סוף סוף לשם עם נשמה.

פארק הירקון, הריאה הירוקה של תל אביב, ישנה את שמו ל"פארק השלום" - על שמו של שלום חנוך, גדול הרוקרים החיים. השם החדש יהווה גם מחווה לאמן ששיריו מלווים את חיינו כבר חמישה עשורים, וגם הבטחה לערך אוניברסלי שחסר כאן כל כך. בשנות ה־80 שלום חנוך מילא את פארק הירקון כאילו היה זה מועדון הבארבי - עשרות אלפים הגיעו לשמוע אותו תחת כיפת השמים, הופעות שהפכו לאבני דרך בהיסטוריה של הרוק הישראלי. בפארק יוקם מתחם פתוח שיציג את ההיסטוריה המוזיקלית של חנוך - מ"אבשלום", דרך "מחכים למשיח" ועד "אהבת נעוריי". כך המרחב שבו רצים, רוכבים ועושים פיקניק יהפוך גם לאתר עלייה לרגל לפס הקול של התרבות הישראלית.

מוזיאון הקומיקס והקריקטורה בחולון, המקום היחיד בארץ המוקדש כולו לתחום, נמצא בימים אלה בסכנת סגירה בגלל קיצוצי תקציב. ככה זה בעיר שהולכת ומתחרדת. זה לא רק איום על מבנה, אלא על חופש הביטוי ועל עצם השימור של אוצר הקריקטורה הישראלי. ההצעה המתבקשת: לקרוא למוזיאון על שם אורי פינק, האיש שבזכותו דורות שלמים גילו את הקומיקס המקומי. פינק מפרסם כבר עשרות שנים את "זבנג" (ולא רק), ועל ברכיו גדלו מיליוני קוראים צעירים וגם דורות של קומיקסאים שהמשיכו את דרכו. תרבות הקומיקס הישראלית היום הרבה יותר עשירה בזכותו - והנצחת שמו על המוזיאון תהפוך אותו גם לסמל של השראה ושל רצף יצירתי שצריך להמשיך להתקיים. סליחה, שחייבים לדרוש שתתקיים.

לא ברור כמה תרם לאונרדו דה וינצ'י למדינת היהודים, אבל הרחוב על שמו בתל אביב ארוך למדי ונחצה במרכזו על ידי שדרות שאול המלך. את חלקו הצפוני של הרחוב, בו נמצאת הכניסה לבית האופרה הישראלית, נשנה ל"רחוב האופרה הישראלית". האזור כולו, ששמו הרשמי הוא "הצפון החדש - החלק הדרומי", ייקרא מעתה "שכונת האופרה" - ממש כפי שמקובל בערים גדולות בעולם שבהן האופרה היא מוסד עירוני מרכזי. השינוי ייתן סוף סוף תוקף לכך שתל אביב היא לא רק עיר של מועדונים, אלא גם של תזמורות, מקהלות וסולניות דרמטיות. שלטי הרחוב יעוצבו כמו כרזות אופרה קלאסיות, ועל קירות השכונה יוצבו ציטוטים מתורגמים מלהיטים כמו "כרמן" ו"לה בוהם". כך, מי שיטייל בשכונה יוכל להרגיש שהוא נכנס לאזור שבו כל ספסל הוא במה קטנה וכל צומת הוא פואייה.