ככל הידוע, עמית סגל עומד מאחורי הטענה כי בכל מהלך פוליטי ישראלי בישראל בו מתלבטים אם מדובר בבית הקלפים או פולישוק - זה פולישוק. לא מעט עיתונאים ופוליטיקאים השתמשו בהגדרה הזאת מאז. בחיפוש קצר בגוגל עולים מאמרים וציוצים של חן ארצי סרור, בן כספית, שאול אמסטרמדסקי ועוד שעושים את ההשוואה הפשוטה הזאת. ישראל, מסכימים כולם, היא מדינת פולישוק.
לא בטוח ששמואל הספרי, הגאון שמאחורי "פולישוק", מסכים עם הטענה הזאת. הסדרה שעלתה בשידורי קשת ב-2009 התחילה כגרסה מקומית, וגאונית, של "כן, אדוני השר" הבריטית המיתולוגית (שיש שיטענו שבעצמה שאבה השראה מ"אני, קלאודיוס") - אך במהרה המוטיב הפארודי שבה הפך למציאותי. כולנו צחקנו מפולישוק - הלחם של המילים "פוליטיקה" ו"שוק" - אבל ידענו שהבדיחה היא על חשבוננו.
"מותק בול באמצע", שעלתה לאוויר ב-2021 בכאן 11, הייתה הרחבה ליקום הקולנועי של פולישוק. הפרקים הראשונים של הסדרה התקבלו בביקורות די צוננות, בעיקר בגלל הפרמיס הדי מופרך - אבל ככל שהסדרה הלכה והתקדמה, הסאטירה הלכה והתחדדה. החצי השני של העונה הראשונה הציג את הסאטירה הכי מדוייקת (וגם הכי מחכימה) למצב הפוליטי בישראל בימינו. נראה כאילו הספרי רצה לענות על השאלה של עמית סגל בתשובה חדשה. פולישוק או בית הקלפים? מותק בול באמצע!
מי האמין אז, באמצע 2021, שיכול להיות פה יותר גרוע. שהפוליטיקה שלנו יכולה להפוך לבדיחה גדולה יותר. שהפוליטיקאים שלנו יכולים להיות מנותקים יותר, מסואבים יותר - ואפילו מרושעים יותר. קשה מאוד לעשות סאטירה על הפוליטיקה הישראלית, תשאלו את מולי שגב והתסריטאים של "ארץ נהדרת". קשה להגחיך את האנשים המגוחכים ביותר שקיימים, ומפחיד להציג לצופים את האמת על האנשים הכי מפחידים שקיימים. במקרה של "ארץ", שמשדרת בערוץ בעלות של טייקונים, סביר שיש עוד כמה לחצים.
זו הסיבה שעצם העובדה שעלתה לאוויר עונה שנייה של "מותק בול באמצע", ועוד בתאגיד השידור הציבורי, היא בעצמה סוג של נס גלוי. בשם היושרה ולמען הסר ספק אציין שהעונה השנייה הרבה פחות טובה מהראשונה. עשרת הפרקים של העונה השנייה (לעומת 13 בעונה הראשונה) מפוזרים, כולל קווי עלילה שלא התפתחו לשום דבר על הילדות של הדמות הראשית, ולכן היה מיותר להיכנס אליהם מלכתחילה. גם החיצים הברורים כלפי פורום קהלת (בסדרה הם זוכים לשם הגאוני "אחיתופל") נעצרו בשלב מסוים, רגע לפני הקליימקס. ובכל זאת, שלושת הפרקים האחרונים של הסדרה היו שווים את כל מה שהגיע קודם.
ובכל זאת, ברגעים בהם היא זרחה - אותם רגעים סאטיריים שקשה להיזכר מתי לאחרונה עשו כאלה בטלוויזיה הישראלית (אם בכלל) - היא הפכה ל-Must See TV לכל אזרח ישראלי שרוצה להבין למה יקר לו פה, או במילים פחות עדינות: למה כל כך חרא לנו פה. טרם שנגלוש לספויילרים אתן שוב מחמאות לקאסט האדיר של הסדרה - ובראשם גילי איצקוביץ' הנהדרת בתפקיד הראשי מותק שלי מרדכי; אבי קושניר בתפקיד הלוביסט הנבל (שהיה יכול להיות אפילו טוב יותר אם היה נפטר מהמבטא הרוסי הלא עקבי שלו); אופירה רחמים שהתפקיד שלה כראשת מפלגת המרכז הפך למשמעותי יותר בעונה הזאת; נעמי לבוב שמוכיחה שפאה מטופשת לא פוגמת בכישורי המשחק - וגם יובל סגל וסמאר קופטי - שהצטרפו בעונה הזאת לתפקידים קטנים, והכימיה ביניהם עבדה נהדר.
***מכאן והלאה ספוילרים***
אם כבר הזכרנו בפסקה הקודמת את הפאה המגוחכת של נעמי לבוב, צריך לחזור לרגע בו הדמות שלה מורידה את הפאה וחושפת את השיער הגולש היפהפה של לבוב שמסתתר מתחתיה. בין שלל דמויות בעלות שמות מוזרים כמו מותק, תשרי, אגוז, זיף, חלמון ועדי מדינה - דמותה של לבוב קיבלה שם פשוט - גבי. בין אם זה מכוון או לא, הספרי ייעד לה תפקיד קול ההיגיון. בעונה השנייה, העצות (הטובות והפיקחיות) שהיא נותנת לחברת הכנסת מותק לא מתקבלות על ידי האחרונה - הורדת הפאה הדרמטית, שאמנם נתפרה כחלק מסצנה מתוסרטת, נתפסה לרגע כמו שבירת קיר רביעי. הנה נעמי לבוב שאנחנו מכירים, והיא עצבנית, לא רק בגלל שהיא פוגשת דמות שפגעה בה בעבר בסדרה, אלא כי הדמות הזאת מייצגת את האנשים שהרסו את המדינה שלה במציאות גם.
אלא שהורדת הפאה של לבוב הייתה רק המתאבן לפרק האחרון, שעסק כולו בישיבת ועדת האנרגיה, שהופכת תוך כדי הפרק לועדת חקירה פרלמנטרית (אילו החיים היו כל כך פשוטים) - שחוקרת בדיעבד את מתווה הגז שנחתם כבר לפני עשור, ומוכר יותר בקרב הציבור בתור "שוד הגז". נדמה שכל 9 הפרקים שהיו לפני סתם משכו את הזמן עד לפרק הזה, שבשלב הזה כבר לא מציג קומדיה חביבה בכיכובה של אישה יפה, אלא תכנית דוקו היסטורית על איך אזרחי ישראל נשדדו על ידי טייקונים. לכאורה, כמובן.
פתאום כל סיפור האהבה בין מותק לטיש לא משנה, שלא לדבר על חוסר העניין בפריימריז במפלגת המרכז המגוחכת "בול באמצע" (לא מגוחכת כמו חלק מהמפלגות שכרגע בכנסת) - אפילו ההטרדה המינית הבוטה שעברה מותק בעונה הראשונה פחות חשוב למותק עצמה מההזדמנות שלה להציג לאומה כולה את הדרך שבה התקבלה אחת ההחלטות הכלכליות הכי חשובות בתולדות המדינה. "איזה מזל שזו סאטירה, אחרת מישהו באמת עוד היה מזדעזע", אומרת גילי איצקוביץ' באחד מרגעי המשחק הגדולים בקריירה שלה. כאן גם הצופים אמורים להבין שאנחנו כבר לא בתסריט בדיוני, אנחנו כבר לא ביקום של פולישוק. זו ישראל, מותק, זו ישראל.
העונה וכנראה גם הסדרה כולה, נגמרת בדיוק כמו "מונטי פייתון והגביע הקדוש". למי שפספס את סרט הקאלט הגדול בהיסטוריה, נזכיר שבסיום הסרט, רגע לפני שהמלך ארתור ואבירי השולחן העגול מתכוננים להסתער על טירה צרפתית, מגיעה משטרת בריטניה ועוצרת את הצילומים. המסך הרביעי נשבר, והסרט פשוט נקטע. אלא שבעוד אצל מונטי פייתון זה מתחבר למטרה הקדושה של לסיים מערכונים בלי פאנץ' בצורה יצירתית (וקורעת מצחוק) - אצל שמואל ואריה הספרי זה הכל חוץ ממצחיק.
שוטרים פורצים לאולפן הטלוויזיה שמדמה את ועדת הכנסת, ומפוצץ את הצילומים. הטלפון של נעמי לבוב (השחקנית, לא הדמות) נלקח ממנה. קושניר נעצר, וחוזר לקול הדיבור הרגיל שלו כשהוא נאבק בשוטרים. המילים המפורשות "שלמה קרעי" לא נאמרות אמנם, אבל אפשר רק לתאר שככה נראה החלום הרטוב של שר התקשורת, שמפנטז על לסגור את ערוץ הטלוויזיה הטוב בישראל. זו סצנה שאי אפשר לראות פעם אחת, כי לוקח זמן להבין מה קורה שם. זה לא גימיק. זו מחאה. אחד מרגעי הטלוויזיה הכי מדהימים שצולמו בישראל, ששודר בערוץ היחיד שיסכים לשדר רגע כזה, וזו גם הסיבה שהוא בסכנה.
בקטנה
אמנם מדובר בסדרה סאטירית על הפוליטיקה בישראל, ואמנם כפי שצוין קווי העלילה על החיים האישיים של מותק מרדכי הם לא הצד החזק שלה - אבל חייבים לציין לחיוב את סצנת הצעת הנישואים, שהייתה מאסטרפיס של כתיבה. ראינו כל כך הרבה הצעות נישואין על המסך, בקולנוע ובטלוויזיה, ונראה שאין הרבה מה לחדש בנושא - אלא שההספרי'ז הצליחו לפצח את הנוסחה. המשפט "אתה תמיד אוהב אותי כמו שאתה אוהב אותי עכשיו. ואם נגמרת לך האהבה, תגיד לי' ואני אמלא לך חדשה", הוא לא רק הברקה תסריטאית, אלא גם אחד הרגעים היחידים בסדרה שאינו טבול בציניות. תזכורת שמאחורי כל החרא שהמדינה הזאת מאכילה אותנו, יש עוד הרבה אהבה לתת.