ביום שישי האחרון ישבתי עם מישהי אצלי בסלון. שתינו בירה, היה שקט כזה של ערב, ומתח מיני, ופתאום אמרתי לה: "יש לי משהו מטונף להגיד לך". היא ישר נצמדה אליי, עם מבט כזה של סקרנות, התקרבתי אליה, ולחשתי לה באוזן: "עידית סילמן". היא הרימה גבה. ידעתי שזו תגובה נורמלית, זה קורה לכולם. צריך זמן לעכל את המילים האלה. כי באותו יום עידית סילמן, שרת איכות הסביבה בממשלת נתניהו, שיתפה צילום מסך של איזה מסמך חמאסי על הרפורמה המשפטית, וכתבה למעלה שתי מילים: "טבח קפלן".
אתם מבינים? לא טבח נתניהו, לא טבח לוין, לא טבח רוטמן. האדריכלים של המערבולת שלתוכה נכנסה ישראל והובילה לשבעה באוקטובר. "טבח קפלן". המפגינים שעמדו חודשים בגשם ובחום, אלה שצרחו "דמוקרטיה" עד שנקרעו להם מיתרי הקול, הם, לדעתה, האשמים בשבעה באוקטובר. היה בזה משהו כל כך מופלא, כמעט פיוטי, שאדם יקום בבוקר, ילחץ על "פרסם ציוץ", ויחליט להפיל על עשרות אלפי אנשים את האחריות לטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה, רק כי הם לא אהבו את המהפכה המשטרית שלו. יש דברים שאתה אומר: זו כבר לא פוליטיקה, זה מחקר באנתרופולוגיה.
אני חושב על עידית. איך היא יושבת מול הטלפון שלה, מכה באצבעות קטנות על מסך גדול, ובוחרת שתי מילים שהופכות את כל המציאות על הראש. מילים פשוטות, חדות, רזות כמו שיפוד. וזה בכלל לא מפתיע. זאת אותה עידית שסללה לעצמה מסלול מהמפלגה של נפתלי בנט ישר לליכוד, עם ווייז מכוון על "הזדמנות לקריירה" ובלי לעצור בתחנות של ערכים או אחריות ציבורית.
צריך לזכור מי זאת. בממשלת השינוי היא הייתה יו"ר הקואליציה. אבן הדומינו הראשונה שנפלה. ולמה? כי בג"ץ קבע שנתיים קודם לכן שאין איסור על הכנסת חמץ לבתי חולים בפסח. זה כל הסיפור. חמץ. ועל זה, על פיתת חמץ אחת, היא הפילה ממשלה טובה ומתפקדת. ואז היא גם הלכה ליריב לוין, האיש שדחף את המהפכה המשפטית הכי קיצונית בתולדות המדינה, ושואלת אותו בחדר מדרגות, עם מבט של תלמידה מתבגרת: "הייתי טובה עד הסוף, נכון?" המשפט הזה הפך לקפסולת DNA פוליטית. אין צורך בניתוחים סוציולוגיים מסובכים, אין צורך בהיסטוריה עמוקה, הכול שם: הכניעה, ההתמסרות, האובססיה לרצות את המורה, גם אם זה מורה שמדליק את בית הספר על התלמידים.
עכשיו, אחרי שהבטיחה את מקומה בליכוד, עידית קיבלה את משרד איכות הסביבה. הישג השיא שלה? חניכת משאית זבל במצפה רמון. יש סרטון. היא גוזרת סרט אדום, נרגשת, ומברכת את תושבי מצפה רמון על משאית האשפה החדשה שהם קיבלו. זה הרגע שבו אתה מבין שהיא לא באמת שרה, היא בורג במכונת רעש.
כי אם תגללו את הציוצים שלה בחצי השנה האחרונה, תגלו משהו מדהים: אין שם מילה על החטופים. אין מילת ניחומים למשפחות נופלי צה"ל. אין מילה על תושבי עוטף עזה, אנשים שביתם הפך לעפר ואפר. רק שיסוי. רק פילוג. רק לעמוד מול המצלמה ולצרוח "הם אשמים".
וזה לא כי היא אכזרית, זו שיטה. היא מבינה את הכללים החדשים של הפוליטיקה בישראל: לא בונים יותר מנהיגות, בונים בייס. לא בונים חזון, בונים טוקבקים. היא מתחרה על הקשב של אותם עוקבים עם טלי גוטליב, מירי רגב וגלית דיסטל. זה "הישרדות VIP" של מפלגת הליכוד. כולם שם צריכים להוכיח מי הכי קולנית, מי הכי נאמנה, מי הכי בוגדת בעם בשביל העם. והבייס אוהב את זה. הבייס מת על "טבח קפלן". בשבילם זה פיוט.
אבל יש כאן משהו עמוק יותר. עידית היא לא סתם עוד פוליטיקאית גרועה. היא סמל. היא פח מיחזור של כל מה שרע בפוליטיקה הישראלית. זורקים לתוכה יושרה, אחריות, חמלה וזה יוצא מהצד השני כאפליקציה של ציוצים רעילים. זו לא סתם שפה. זה מנגנון שלם של מחיקה. מחיקה של אחריות אישית, מחיקה של עובדות, מחיקה של קורבנות. כי אם "טבח קפלן" אז מה זה נחל עוז? מה זה בארי? מה זה קיבוץ רעים? אם המפגינים אשמים, אז למה צריך בכלל ועדת חקירה?
אני חושב על כל אותם מפגינים שעמדו שבועות בקור ובחום, צעקו "דמוקרטיה" כי הם באמת פחדו מהעתיד של המדינה הזאת. אני חושב על כל הילדים שגדלו פה, על כל ההורים שהחזיקו את המדינה הזאת על הגב. ואז באה עידית, ובשתי מילים מוחקת את כולם, כמו שאנשים מוחקים טיוטה בווטסאפ. ואולי זה כל ההבדל בינינו לבין עידית. אנחנו עדיין מאמינים שמילים בונות מציאות. היא מאמינה שמילים מוחקות אותה.
ואולי, בסוף, זה כל הסיפור של המדינה הזאת עכשיו: יש כאלה שמנסים להחזיק את התקרה שלא תקרוס, ויש כאלה שמנסרים את הקורות כי מישהו אמר להם שזה יעלה להם בעוד 3,000 לייקים. ובין לבין עומדת עידית, שרת איכות הסביבה, חונכת משאית זבל, ומזכירה לנו שוב ושוב שגם כשאתה פח מיחזור, עדיין צריך מישהו שיזרוק אותך פנימה.