אנני מתוקה, אבל השמש האמיתית שזורחת על הבמה היא טלי אורן

תיכף נשתפך עם מחמאות לטלי אורן האדירה, אבל רגע לפני בואו נחזור לתקופה פשוטה יותר. השנה היא 1885, וג'יימס ויטקומב ריילי נחשב למשורר הלאומי של מדינת אינדיאנה. סוג של ביאליק מקומי. הוא כתב מאות שירים וסיפורים, שעוררו השראה באמנים אחרים, כך למשל הציור המפורסם "בריכת השחייה הטבעית" של תומאס אייקינס קיבל את שמו משיר של ריילי. אלא שיש לו שיר אחד שהתפרסם יותר מכולם. קראו לו "אלי היתומה הקטנה", אבל בית הדפוס שהדפיס את השיר עשה טעות ובמקום "אלי" נכתב השם "אנני". השאר היסטוריה.

אנני, או ליתר דיוק אלי, הייתה ילדה אמיתית. שמה המלא היה מארי אליס סמית', והיא גדלה בביתו של המשורר כשהוא היה ילד. הוא לא זוכר איך היא הגיעה לשם, רק שההורים שלו הביאו אותה לביתם כיתומה בת 10, והתייחסו אליה כאורחת - בעוד היא הייתה בטוחה שהיא אמורה להיות המשרתת שלהם. בשנת 1924 עיבד המאייר הרולד גריי את השיר לרצועת קומיקס יומית - הרצועה הפכה לפופולרית ביותר, ורצה במשך למעלה מ-80 שנה.

בשנת 1932 הקומיקס הפך לסרט. בשנת 1938 יצא סרט נוסף - אבל מקומה של אנני נחקק סופית בהיסטוריה של התרבות האמריקנית כשעלה לבמות ברודווי בשנת 1977, יחד עם מוזיקה מאת צ'ארלס סטרוז, מילים מאת מרטין צ'רנין ומחזה מאת תומאס מיהן. עם להיטי ענק כמו Maybe, It's The Hard Knock Life וכמובן Tomorrow המושלם - אנני הפך לאחד ממחזות הזמר המצליחים, והאהובים בהיסטוריה.

אחרי אינספור פרסי טוני, שלושה עיבודים לקולנוע וכמה ניסיונות פחות מוצלחים לסיקוולים - המחזמר הגיע לישראל קצת באיחור, אבל הצליח לכבוש פה לבבות. ההפקה הנוכחית זהה ויזואלית לזאת הקודמת, מסוף העשור הקודם - וזה לאו דווקא דבר רע, בעיקר כי כל מה שהיה טוב אז הפך לטוב יותר, וכל מה שהיה בר שיפור - השתפר.

אל תדאגו, המחמאות לטלי אורן עוד יגיעו, אבל מן הראוי לפתוח במחמאות לשחקנית הראשית - או ליתר דיוק לשחקניות הראשיות, שכן את תפקידה של אנני ממלאות לסירוגין שתי ילדות יעל לוי בת ה-11 וליה צמח בת ה-12. אני זכיתי לראות את המופע עם צמח הצעירה שהייתה מרגשת ומלאת קסם בו זמנית.

עוז זהבי ומיי פיינגולד נכנסים לנעליהם של אבי קושניר (ונתן דטנר ואריה מוסקונה) וחני נחמיאס - ומספקים משהו שהיה חסר בהפקות הקודמות: סקס אפיל. זה לא רק המתח המיני הכל כך דרוש בין הדמויות, אלא משהו שהופך את כל הסיפור לזורם וברור יותר. דמותו של מר וורבקס בודדה ומחפשת אהבה, ועוז זהבי מצליח להעביר את כל הניואנסים שבונים את הדמות המורכבת הזאת דווקא כשהוא מחוזר על ידי אישה יפה.

ולצד הכוכבים הגדולים, אי אפשר להתעלם מהלהקה - או ליתר דיוק מהילדות היתומות שממלאות את הבמה בשירה, ריקוד ותזמון מרשים. הן חמודות וכובשות לב, ומביאות אנרגיה שמחזיקה את השואו לכל אורכו. יחד עם זאת, להבדיל מאנני עצמה, לעיתים קשה היה להבין חלק מהן בגלל דיקציה לא תמיד ברורה או התרגשות טבעית של הופעה ראשונה. ייתכן שזה כבר השתפר מאז, אבל זה בהחלט חלק מהמחיר של עבודה עם ילדים.

כאן גם נחשף חסרון מבני: ההחלטה להעלות את המחזמר בגני התערוכה פגעה בחוויית הסאונד, והבמה הרגישה קטנה, מול יציע צפוף וגבוה מדי. מצד אחד זה יצר נאמברים מוזיקליים צנועים יותר מהמקובל בז'אנר, מה שהתאים דווקא לסולואים האופטימיים; מצד שני, ברגעי השואוטיונס הגדולים קשה היה להתעלם מהתחושה שאנחנו בכל זאת בישראל - הכי רחוק מתיאטרון ניל סיימון או מבית הקולנוע ברדיו סיטי.

ולבסוף, מילה על סנדי: הכלב החמוד שעל הבמה נראה חסר אונים. הוא נשאר צמוד לאנני שמאכילה אותו בחטיפים ומלטפת אותו, אבל מחיאות הכפיים מהקהל, הסאונד הצורם מהרמקולים והאורות המסנוורים על עיניו הן לחלוטין תחת ההגדרה של צער בעלי חיים - מספיק להביט על שפת הגוף שלו, ואוזניו שנמתחות אחורה בחוסר רצון. בשנת 2025 אפשר כבר לשקול להחליף בעלי חיים אמיתיים בפתרונות יצירתיים אחרים.

עוד רגע נגיע לטלי אורן, אבל לפני זה כמה מילים על עוד שני שחקנים מפתיעים - רועי וינברג ומיטל נוטיק - הנבלים בעלילה. וינברג חוזר לדמותו של רוסטר, האסיר המשוחרר והנוכל - ונוטיק מגלמת את לילי קרלטון (על שם המלון, במקור סנט רג'יס). נדמה שצדי צרפתי, הבמאי של ההפקה החדשה שהיה אחראי גם על ההפקות הקודמות הבין ששלישיית הנוכלים הייתה הצלע הארכאית במחזה, ובאמצעות שינויים קלים הצליח להקליל אותם, ולהפוך אותם למלאי הומור שהצליחו לגרום גם לילדים להתאהב בהם.

באופן אירוני, זאת ההוכחה הכי טובה להפקת ילדים מוצלחת - כשהילדים אוהבים גם את "הרעים", וזה הזמן סוף סוף להגיע לטלי אורן, שנותנת שואו ברמת ברודווי. איכשהו, היא לקחה את הדמות של מיס האניגן שכל כך הרבה נשים מוכשרות כבר עשו, כולל היא בעצמה - ובראה אותה מחדש כדמות שמצד אחד קל לשנוא, ומצד שני אי אפשר שלא להתאהב בה. בדיוק כמו עוז זהבי שהופך את הבדידות לקסם, כך גם טלי אורן שמביאה את ההומור שלה, וקול השירה שלה שנברא בדיוק לבמות האלה, ומזכירה שמיס האניגן היא קורבן של נסיבות. בדיוק כמו אנני עצמה.

התפאורה של לילי בן נחשון זהה לזאת שהייתה ב-2018, ולרגע אפשר היה לטעות ולחשוב שמדובר בשכפול זול - אלא שצדי צרפתי הצליח לשכלל את המחזמר המיתולוגי. זה בולט בעיקר אצל טלי אורן, שכבר בהפקה הקודמת הייתה הדמות הבולטת על הבמה - אלא שהפעם הופכת לא רק להכי בוטה וצעקנית (חלק מהתפקיד) אלא גם להכי מצחיקה והכי מעוררת רגש.

ההופעה שלה שווה לבדה את מחיר הכרטיס. תבואו בשביל היתומה הג'ינג'ית הקטנה, תישארו בשביל האישה שרק רוצה שיבינו אותה בתוך עולם שקורס סביבה. כביכול שנות השפל הגדול בארה"ב, בפועל זה בדיוק ישראל 2025. מחר תזרח השמש? להיסטוריה יש עיניים עלינו, ומי יודע מי יחיה, מי ימות ומי יכתוב את הסיפור שלנו - אבל זה כבר מחזמר אחר.

ובסיום המופע בו נכחנו, רגע אחרי ההשתחוויה, טלי אורן לקחה את המיקרופון והצדיעה למפגינים למען שחרור החטופים, כשהיא מזכירה שכולנו תומכים במאבק. היה משהו עוצמתי בתזכורת הזו, ובעיקר כאפה מצלצלת מהמציאות. בזמן שאנחנו קפואים במזגן המבורך של האקספו ונהנים משירים קסומים על ניו יורק של תור הזהב, האחים שלנו עדיין נמקים במנהרות עזה. חסרי אונים, המשכנו למחוא כפיים, אבל עם תפילה גדולה בלב: הלוואי שגם עליהם עוד תזרח מחר השמש.