עברה ההתלהבות של ההתחלה, עכשיו מתחילים לצוף הדברים האמיתיים. כמעט כל הזוגות שלנו עברו את הפיצוץ הראשון ואני מחככת ידיים בסלון בהנאה סאדיסטית.
מי ידע שיוגה תהיה קרקע למחלוקת כה קשה? דווקא בני הזוג הכי מבטיחים קרסו אל תוך עצמם ממש במהירות, מה שמתיישב לי טוב עם המציאות. דברים שמתחילים בהתלהבות יתר בחיים האמיתיים תמיד חשודים בעיני. אלה שמתאהבים מהר מדי, עושים מחוות גדולות מדי, מנסים לסחוף אותך מעל רגלייך, בסוף מופיעים ב"המתחזים". לירן וחן ליב עוז או איך שלא קוראים לה, הם זוג שעשה לאב-בומבינג כבר בחתונה, וזו הסיבה שהפער הכי קטן בין הציפיות למציאות שבר אותם כמו קיסם.
הבנתי אותו, הבנתי אותה, אבל שניהם התנהלו בילדותיות. אין באמת סיבה להיעלב עד כדי כך משעה וחצי של חוסר יחס (שלא באמת היה חוסר יחס. להיפך - מבחינתו הוא חלק איתה משהו שקדוש לו). אני מבינה גם אותה, או יותר נכון, הגרסה בת ה-25 שלי מבינה אותה, אבל באמת, קצת פאסון. אם את לא מסוגלת להכיל שנייה בן אדם שמתייחד עם עצמו זו בעיה אצלך, לגמרי. אם היא הייתה חושבת על זה שנייה בהקשר של הסיפור שלו, היא הייתה מבינה שהיוגה מסמלת עבורו שפיות, ואת האני החדש והמשופר של אחרי הגירושים. ההשוואה לשיעור פילאטיס עבורה היא לא נכונה. יוגה היא לא ספורט בשבילו, היא זהות, ואם את זה היא לא הצליחה להבין, אני לא צופה להם גדולות, במיוחד אחרי שבסשן הקבוצתי היא ביקשה ממנו להוריד קצת מהמיניות, מה שהוא פירש כדחייה ונסגר בתוך עצמו.
הבקשה של חן ליב להרגיע עם המיניות הרגישה כמו כרטיס אדום, אפילו מעין עונש. הרי הקצב שלהם היה מהיר מהתחלה, ולפני זה לא הייתה לה שום בעיה עם המגע. להיפך, היא שיבחה אותו. אחרי אינסידנט היוגה, זה השתנה. זו גם הסיבה שהוא נעלב ונסגר - הוא הרגיש נזוף. וזה לגיטימי - הבעיה היא לא הריחוק והעלבון, אלא ההכחשה שלהם. לו רק היה אומר שלא בא לו לדבר כרגע, שהוא צריך רגע עם עצמו, התהום שנפערה ביניהם הייתה קטנה יותר. אבל ההכחשה יצרה חור שחור קטן שבלע את התקשורת.
הפרק כולו עסק במגע, אינטימיות ובמשמעות שלהם. אצל גברים, מגע הוא דרך לקצר טווחים. ללטף, לחבק, להתקרב, במקום לעשות את העבודה הקשה דרך שיחות. אצל נשים, לעומת זאת, מגע הוא סימן לכך שמשהו כבר נבנה - תוצאה של תחושת אינטימיות והיכרות. זו בעיה, שמסתבר שבכל הגילאים, ובכל פרק ופרק - היא נשארת עקב האכילס של בני זוג בתחילת דרכם.
אצל הילה ומתן השיחה על האינטימיות קיבלה צורה פילוסופית. מתן רוצה שייראו אותו בהמון כבוד, מה שמביא הרבה כובד לשיח. הוא צריך שהכול יהיה מוגדר, שכל ארוחה תקבל את הטיפול המיטבי כולל קונספט ומיתוג, ושכל שיחה על הזוגיות תתובל במילות קוד טיפוליות. הילה, לעומתו, מעדיפה את האינטימיות שנוצרת מפשטות של שיחה יומיומית, על הדרך, בלי טקסיות. היא מוצאת אותה בשתיית הקפה הראשון של הבוקר יחד בתוך הבלגן שנשאר מהלילה במטבח, ומתבאסת כשהוא עסוק בניקיון במקום לשבת איתה.
ההתנהלות האגבית הזו אופיינית לאנשים ביישנים כמו הילה, שמתקשה להסתכל למתן בעיניים, וגם מתקשה ליזום "חיבובים" בשלב הזה. אני מנחשת שהיא מאלה שמעדיפות סקס בוקר חצי ישנוני מאשר הפקה הוליוודית עם נרות, מוזיקת רקע ודיאלוגים רומנטיים מוכנים מראש. הם מתפוצצים על רקע תכנון הארוחה. השאלה "מה אוכלים" הפכה לוויכוח על סגנון התקשורת. הוא הרגיש שהיא לא מכבדת את התחום שלו ולא רואה אותו, כי אוכל זה לא אוכל בשבילו, אלא משהו הרבה יותר עמוק מזה, והיא - עומקים מלחיצים אותה, מה לעשות. תנו לה לקפוץ באנג'י כל ערב לפני השינה, אבל בחייאת, בלי דרמות. השיחה נגמרה בהצעה שלו ל"קצת ספייס" - פרשנות עקומה לגמרי למה שהיא באמת ביקשה. היא לא רצתה מרחק. כמו שהוא רצה שהיא תראה אותו, היא רצתה שהוא יראה אותה. והפער הזה ביניהם ילך ויגדל.
ירדן ושרון נאבקים בגבולות מסוג אחר. היא רגישה עד דמעות לכל תיקון, וההערה על הגלימה שהיא לובשת בכל ויכוח עוררה אצלה כאב רדום. אצלה, עצם היותה עורכת דין, היא מעבר לרק מקצוע - זה סמל למציאת הקול שלה אחרי מערכת יחסים שבה איבדה אותו. הוא, לעומת זאת, איש סגור, לא גמיש במיוחד, עם הרגלים, מחשבות ועקרונות מבוססים מאד. אמנם יש לו גוף של בן 30, אבל הוא נולד לפני מלחמת יום כיפור, והוא איש ביטחון. הבן אדם לא הכי פתוח, מה לעשות. ייקח לו זמן לדבר בקבוצה, והוא לא יגיד "לא נעים לי", כי הוא לא ילדה עם קוקיות. הוא יגיד "זה מרגיש לי מיותר", והיא צריכה להבין שהוא עדיין לא מרגיש בנוח. בתכל'ס, הוא כן דיבר בקבוצה, ולא באמת יודע איך הוא ירגיש מחר לגבי שיתופים, וכאן ירדן הייתה מתנהלת בחוכמה אם לא הייתה מתעכבת על זה.
אז אמר. מה קרה? מן הסתם הוא ישתף בעתיד כשירגיש בנוח ליד האנשים הזרים שהרגע הכיר. אז בשביל מה לעצור על זה ועוד להפוך את זה לריב שנגמר בדמעות ובהצהרות של סיום? כשהוא מרים אצבע תוך כדי דיבור, היא גם קמה והולכת, כאילו מדובר במחווה אלימה. לנוכח "אתה לא תדבר אלי עם האצבע, התבלבלת, חצוף" לרגע חשבתי שאני צופה באח הגדול. הפער בין האישה העוצמתית והחזקה שהיא מציגה כלפי חוץ לבין הנטייה להתערער בכל רגע שלא מסכימים איתה הוא שבר לא בריא שקיים בתוכה, ועד שהיא לא תיישב אותו, זוגיות תהיה לה כנחל אכזב. אי אפשר לרצות גבר גדול שיעטוף אותך מצד אחד, וגבר שיעשה כל מה שאת אומרת בלי להתנגד מצד שני. וזו בעיה. ירדן רוצה דבר והיפוכו בגבר האידיאלי שלה, כי היא מתקיימת כדבר והיפוכו גם בתוך עצמה.
בניגוד לזוגות שהתחילו בסערה, אורית וגיא מתנהלים בקצב סביר ויציב. פחות התרגשות, פחות דרמה, ובהם אפשר בשלב זה לצפות בלי לעצור את הנשימה מרוב לחץ. הם מדברים, הם חולקים, הם לא נעלבים, ואפילו הסיפור הסופר מסובך הזה על האקסית שפגש בקבוצת הפייסבוק "כשאמא ואבא אחים רחוקים מנישואים שניים" לא מצליח לשבור אותם. הגבול המטושטש הזה בין משפחתיות לזוגיות לא מרחיק אותה מדי - מה שמפריע לה יותר הוא הדמיון שלו לדולב, בעלה המנוח. הזוגיות הזו מלאה בהקרפות, אין מה לומר, אבל בכל זאת, כשמגיעים לשיחות על העתיד, הם יודעים להתנהל. אפילו כשהיא אומרת במפורש שהיא מחכה שהארנבת שלו תמות כהתניה למגורים משותפים הוא לא לוקח את זה קשה וקורא לה עוכרת חיות מחמד. יש ביניהם רכות שמאפשרת את החיבור האיטי הזה, וזה עוד יכול להתפתח למשהו יפה.
משחק ה"מי כמוני" בסשן הקבוצתי חשף שכולם מרגישים שהם הולכים על ביצים. גם שלי הרימה את היד, להפתעתו של חן, בן זוגה המבוהל. הוא לתומו חשב שזה שהיא לא נותנת לו להתקרב אליה, פורצת בבכי כשהוא מכין לעצמו קפה לידה בבוקר, וישנה על אלונקה בסלון, אומר שהיא מרגישה בנוח, ושהיא מוציאה את כל מה שיש לה. אבל שלי כנראה צריכה להרגיש שהיא יכולה להיות מי שהיא לטוב ולרע על מאתיים כדי להרגיש קרובה באמת למישהו. במקרה שלהם, אני אפילו קצת מחכה להתפוצצות, כי אם הם יתפרצו ויגידו הכול בלי חשבון, אולי השטח יתנקה מספיק כדי להתחיל להתקרב.