לפני כמעט שנתיים, האור בחיינו דעך באחת. הנשימה נעשתה כבדה, והעולם כולו קיבל גוון אחיד, קהה, בלתי ברור. מדינה שלמה חוותה טלטלה קשה. מלחמה מסביב, חטופים בעזה, ובבית דממה גדולה. בתוך החלל הזה, של כאב ושבר, עמדנו מול ההחלטה הקשה מכל איך להנציח את מאיה שלנו, בת, חברה, אהובה, שנרצחה באכזריות במסיבת הנובה.
הדרך שבחרנו, דווקא ריקוד ושמחה, לא הייתה מובנת מאליה. היה מי שראה בה מנוגדת לאבל, כמעט זרה לרגעים הכבדים כל כך. אבל מאיה, במי שהייתה ובאופן שחיה, לא הייתה מאפשרת לנו להסתפק בשתיקה. היא הייתה צחוק מתגלגל, מוזיקה ללא הפסקה, תנועה אינסופית של חיים. אם רצינו באמת להנציח אותה, היינו חייבים להעיר ולהאיר. להזכיר לכולנו את האושר שהביאה איתה, את מעגלי החברות הענקיים שעטפו אותה, את חדוות החיים שחיברה אנשים זרים לרגע של ביחד.
כך נולד הרעיון לאירועי ההקרנה הפעילה. כשהגיעה אלינו הפנייה ממארגני פסטיבל סרטי הסטודנטים להוביל אירוע הנצחה, ישבנו יחד וחיפשנו רעיון שירגיש "מאיה". היו הצעות רבות, כולן יפות ומרגשות, אבל אף אחת לא דיברה באמת בשפה שלה - השפה של ריקוד, צחוק ושיר. עד שמישהו הציע: הקרנה פעילה.
באותו רגע ידענו, זה זה. נרקוד כפי שמאיה רקדה, נצחק כפי שצחקה, נשמח כפי ששמחה.
מי שהצטרפו לחיבור הזה היו מיה דגן וזוהר אורבך [הערת המערכת: ממבקרי הקולנוע של וואלה תרבות], אנשים שהקטע שלהם הוא בדיוק זה: להפוך סרט אהוב למסיבה גדולה של תנועה, קולות, אינטראקציה וחיים. בשנה שעברה, בחרנו את "מאמא מיה". האירוע היה עוצמתי, מצחיק, מרגש ומחבק. מאות אנשים שרו, רקדו, בכו, וחוו יחד את מהות החיים כפי שמאיה אהבה.
השנה בחרנו ב"גריז". סרט זה הוא חלק מהתרבות הביתית שלנו סגנון הקולנוע שראינו יחד, שוב ושוב. היינו שרים ורוקדים מול המסך, מחקים את הדמויות, מאפשרים לעצמנו שעה של קלילות וצחוק. מאז הרצח של מאיה, הבית עטוף בשקט כבד. אין את הצחוק המתגלגל, אין את הקולות הרועמים של המוזיקה האהובה. ההקרנה הפעילה של גריז מחזירה לנו מעט מהצלילים שאבדו, פותחת שוב את הדלת למוזיקה, לריקוד ולשמחה.
זה לא אירוע שגרתי של הנצחה אין בו נאומים רשמיים, אין בו שתיקה כבדה או זיכרון קפוא. יש בו תנועה, יש בו חיים. ובדיוק משום כך, הוא נכון. כי מאיה הייתה כל כולה תנועה בשירה, בריקוד, ביצירה ובמפגש עם אנשים. היא ידעה לחבר, לגשר, להפוך רגעים קטנים לחגיגה גדולה.
ירושה של אהבה גדולה ושל שמחת חיים
הבחירה בהקרנה פעילה היא הצהרה: איננו מוותרים על החיים. איננו מוכנים שהמוות יהיה הסיפור היחיד שיסופר על מאיה. אנו זוכרים אותה בצחוק, בשמחה, בריקוד. זוכרים אותה באהבה. רוצים שגם אתם, כל מי שיבוא לערב הזה תכירו אותה כך.
במקום שבו רבים רואים רק אובדן, אנחנו מבקשים לראות גם את מה שנשאר: עוצמה קהילתית, יכולת להתאסף יחד, להרגיש, לשיר, לרקוד. יש משהו משחרר באירוע כזה כי הוא לא מתעלם מהכאב, אלא בוחר לענות לו בחיים עצמם.
מאיה אהבה מוזיקה, אהבה תנועה, אהבה אנשים. היא הותירה לנו ירושה של אהבה גדולה ושל שמחת חיים. והדרך שלנו להשיב לה היא לא רק בדמעות ובצער, אלא גם ברגעים מלאי צבע, קול ותנועה.
כך נרצה לזכור את מאיה.
כך נרצה שתזכרו אותה גם אתם.
מאיה פודר הייתה סטודנטית בבית הספר לקולנוע של אוניברסיטה תל אביב והתנדבה בהפקת פסטיבל הסטודנטים. ב-7 באוקטובר היא נרצחה יחד עם מאות מבלים אחרים במסיבת הנובה ברעים. לזכרה, הפסטיבל יערוך הערב הקרנה פעילה של המחזמר "גריז", בהנחיית זוהר אורבך ומיה דגן, בסינמטק תל אביב.