כן... בלובנד. זכרונות. תקוות. חלומות שהתממשו בחלקם וחלק שלא.
כשהוצאנו את האלבום היחיד שלנו אי שם ב-99', לא הרבה אנשים שמו לב. אפשר להבין למה. משהו בתדר שניגנו, כנראה קצת עבר מעל הראשים של קהל הרוק הישראלי. בימים של פוסט מועדון "רוקסן", פוסט רצח רבין, כבר לא הייתה בנמצא שום סצנה מוזיקלית בועטת שתקבל לתוכה להקה באר שבעית משונה כמונו. להקה שמנגנת שירים איטיים, חלומיים, ארוכים ומלחשים על חלומות רטובים של מריונטות תלויות בדירות הפוכות, בזמן שהפסנתרים נופלים לאוקיאנוס ועושים ספלאש...
הכל קרה במקרה שקרה. את הסולן ויוצר השיר - דויד פרץ - הכרתי בכלל בחנות תקליטים, שם הייתי לקוח והוא המוכר. יום אחד בקיץ 95' הוא פשוט הזמין אותי לנגן בלהקה שלו ושל אלעד שופן. "חלומות פופ רטובים" קראו לה. הו, האירוניה. כמה גלגולים אחר כך, הרכב היעני-גראנג' ההוא הפך את עצמו לגמרי וצלל לתוך הכחול הגדול, אל תוך הזרמים השקטים. עם עוד שני חברים, יאיר שליידר וחגי נחתומי, הפכנו ל"בלובנד".
דבר הוביל לדבר ובזכות עמיר לב נדיב אחד, שפגש אותנו במקרה בחדר חזרות והסכים לקחת דיסק צרוב ליואב קוטנר. מצאנו את עצמנו פתאום מושמעים בקביעות ב-"ציפורי לילה" בגל"צ. ביקורות מהללות, וגם ציניות, הופעות בבארבי, פסטיבל נקסט, במקביל לג'ון קייל. שנתיים וחצי אחרי שהאלבום יצא, פתאום הוא נבחר לאלבום השנה בסקר מבקרים. היו ימים, אבל איזה ימים. איזו התרגשות.
אחר כך האלבום התפוגג, ואיתו גם הלהקה.
אבל משהו כחול שם, מסתבר, המשיך להתגלגל. התדר ההוא שקודם עבר מעל לראשים פתאום חדר לאנשהו. כמו בדיפוזיה. אנשים התחילו לאורך השנים להקשיב למוזיקה שלנו, לדבר עליה, ולכתוב עליה. כל כך מוזרים החיים האלה לפעמים. אנחנו כולנו המשכנו בחיינו. התפזרנו למקומות שונים. המשכנו גם ליצור, ביחד ובנפרד. אבל הכחול הגדול הזה המשיך ללוות אותנו בדרכים שונות ומסתוריות.
זה התחיל בהוצאה מחודשת בתקליט ויניל עם רימסטרינג חדש וגם לשירותי הסטרימינג. ולפני כמה חודשים הפך האלבום שלנו לפסקול הופעת מחול של להקת "ענבל". איך זה קרה? על זה בדיוק אני מדבר. הדיפוזיה הזאת. תקראו לזה קארמה. אבל אולי דברים מגיעים בסוף לאן שהם צריכים.
ועכשיו משום מקום, 25 שנים אחרי הפעם האחרונה, יש לנו פתאום את ההזדמנות לנגן שוב את המוזיקה שלנו על במה, לקהל של 2025. לא רק מוזרים החיים - גם בלתי צפויים. וסמליים גם.
בדרך ללבבות חדשים
את הופעת האיחוד נעשה בעיר שלנו, באר שבע. זה יקרה ביום חמישי על הבמה האדומה של פסטיבל "סמילנסקי", אותו פסטיבל שדויד היה בין מקימיו לפני 20 שנה. מה שהתחיל כפסטיבל קטן על שליש רחוב שסימן שיש דבר כזה תרבות בדרום, ותרבות דרומית, הפך עם השנים לפסטיבל ענק ברחבי העיר העתיקה של באר שבע. פסטיבל שמדי שנה חוגג את מגוון המקום והזמן בצבעים עזים וצלילים שונים ומשונים. כמה מתאים שאותו פסטיבל סמילנסקי שכולנו ניגנו בו בהרכבים שונים, ביחד ולחוד ב-20 השנים האחרונות, יהיה גם המקום בו נתאחד, נקרא לזה - לסגור מעגל?
כשהגענו לחדר החזרות הקארמה הכתה שוב. החזרה הראשונה הרגישה מוזר, אבל בדיוק לעשר דקות. כמו לחזור ולהקריא את ההפטרה שלך מהבר מצווה. אחר כך זה היה אחרת. כאילו הזמן עצר ואנחנו שוב שם ב-99' אבל הרבה יותר טוב. אני לא אדם נוסטלגי. יש כאן ועכשיו. האם המוזיקה תמשיך לחלחל? האם תמשיך להתגנב דרך סדקים בלתי נראים? האם תרגש גם לבבות חדשים? אני לא יודע. אבל בהחלט מתרגש לקראת המפגש. תבואו לשמוע, נדע ביחד.
האיחוד של בלובנד הוא אחת האטרקציות המרכזיות של פסטיבל סמילנסקי הבאר-שבעי, שנפתח היום ומציין השנה 20 להיווסדו. בין ההופעות הנוספות שייערכו על פני שלושה ימים: מרגלית צנעני, אביב גדג', אברהם לגסה, נטע ברזילי, תומר ישעיהו, כהן ועוד.