בשורה התחתונה, שאחריה יגיעו רבות, יצאנו מההצגה "היפה והחיה" מוקסמים. קרנו כל כך הרבה פעמים את הספר, ראינו את הסרט בכל הוריאציות שלו - וכעת המחזמר רק השלים את החוויה הזאת. הגרסה המוזיקלית של דיסני לאגדה המוכרת מחזיקה באחד הפסקולים הגדולים של המאה ה-20, והמעבר שלה לבמה כל כך מתבקש, שקשה לבוא בטענות. ערכי ההפקה של הגרסה הישראלית, בבית האופרה בתל אביב, היו ברמה הגבוהה ביותר שראיתי אי פעם בישראל (בין אם מדובר בהצגת ילדים או מבוגרים) והתוצאה הייתה עוצרת נשימה לא פעם.
זה לא מובן מאליו לקבל הפקת דיסני מקורית בישראל, בטח כשההיסטוריה מלמדת שמפיקים ישראלים לא פעם מנסים לעשות עיגול פינות במקרים של קלאסיקות כאלה. זקני השבט זוכרים כמובן את גרסת הבמה של מנחם גולן שהציבה את ששי קשת בתור החיה ואת רינת גבאי בתור בל. השירים היו מקוריים, אבל כל האווירה קיבלה הרבה יותר מקצת השראה מדיסני, כאשר בטירה המכושפת יש חיות מדברות במקום כלי מטבח מדברים.
לקח כמעט עשור עד שדיסני הסכימו לבטוח במפיקים ישראלים, והמחזמר עלה בישראל ב-2006 עם הפסקול זוכה האוסקר של אלן מנקן, טים רייס והווארד אשמן. יעל בר זוהר הייתה הבל המושלמת מכל הבחינות, יגאל שדה הבריק בתור החיה (בגרסת הסרט הוא דיבב את גסטון) וההצגה נהנתה גם מאברמל'ה מור ואלון אופיר שחזרו לדמויות שהם גילמו בסרט.
הגרסה הנוכחית של היפה והחיה נהנית מאותו תרגום נהדר של אלי ביז'אווי למחזה של לינדה וולוורטון, וגם לעמדת הבמאי חוזר משה קפטן. מעבר לכך, רק חני נחמיאס שרדה וגם כמעט 20 שנה אחרי היא עדיין מתוקה להפליא כמאדאם דו תה, או במילים אחרות בתור האמא של צ'יפ (אם אינני טועה בגרסה הקודמת היא נקראה "גברת תיון").
תיאטרון הוא הרבה יותר מסיפור, וטוב שכך, כי הסיפור של היפה והחיה מוכר לעייפה - וגם נמתח כהוגן בגרסת המחזמר שיחד עם שישה שירים חדשים והפסקה מבורכת מגיע לאורך כפול כמעט מסרט האנימציה האהוב. בית האופרה זה ה-מקום להנגיש לילדים את העובדה שלפעמים הסיפור הוא רק תירוץ. זו התפאורה הפשוטה-אך-מושלמת, שיחד עם שימוש חכם במסך ענק (גימיק די קבוע - ומוצלח - במחזות זמר של דיסני) לא משאיר את הבמה ללא התרחשות לרגע.
ובכל זאת, אי אפשר להגיד שהקהל היה מרותק לבמה במשך כל ההצגה, שזו הדרך המנומסת להגיד שהיו לא מעט רגעים משעממים בהצגה. השירים החדשים שנוספו למחזמר לא רעים, אבל גם לא באמת מוסיפים דבר לחווית הציפייה - בין המודרנית ובין הנוסטלגית.
כמו ניגון עתיק שלעד חוזר, ההצגה עשויה להיראות קצת מיושנת, ובהיעדר סיפור מרתק וחדש, ההצגה שקעה לאט לאט אל בנאליות במקרה הטוב, וסתם שעמום במקרה הרע. ככל שהתארך המחזמר עלו וחזרו שאלות שנשאלות כבר יותר מ-30 שנה כמו למה נענשו המשרתים על החטאים של הנסיך? למה בל מתאהבת באדם שכלא אותה והתאכזר לאביה? ואיזה מין מסר זה לילדות - וחמור יותר, לבנים?
ובכל זאת, גם אם לא מדובר באירוע מושלם כן צריך לציין לחיוב את המשחק החינני של ליהי טולדנו ויחזקאל לזרוב בתפקידים הראשיים, את התזמורת הנהדרת שהצדיקה את הבחירה בבית האופרה - ובעיקר את אוראל צברי בתפקיד השעון, שמכניס המון חן והומור סלפסטיק (לאו דווקא ילדותי) למחזה, שסובל מאובר-רצינות של חלק מהדמויות - כמו למשל אדיר שטיבלמן שהופך את לפיו לדמות אידיוטית/טראגית, במקום לדמות קורעת מצחוק כפי שהיא אמורה להיות.
ובכל מקרה עם הצלחה של כמעט שני מיליארד דולר בקופות ברחבי העולם קשה להתווכח, וגם בשנת 2025 ברגע שהמוטיב החוזר של נעימת הנושא של המחזמר מגיע יחד עם השמלה הצהובה האייקונית של בל - הכל נשכח. מעל אלף טלפונים סלולרים העירו את רחבי האולם בזמן שחני נחמיאס חזרה להיות חני נחמיאס שכולנו גדלנו עליה, רק בתור קנקן תה. בסיום השיר הקהל הריע בתשואות ממושכות, לא רק לשיר, לא רק לריקוד, אלא להפקה כולה.
לא רק חובבי הנוסטלגיה נחנקו מדמעות, אלא גם סתם כל מי שאוהב לראות דברים יפים וטהורים. כמה עשרות מטרים מכיכר החטופים אפשר היה לשכוח לשעתיים את המציאות. אבל אולי דווקא זה מה שמחזות זמר יודעים לעשות הכי טוב - להזכיר לנו כמה אנחנו כמהים לסוף טוב, גם כשבחוץ שום דבר לא מבטיח אותו.