אני לא יודע אם שמתם לב, אבל יש יותר מאלוהים אחד. לא בקטע של כפירה, בקטע של לוגיסטיקה. יש אלוהים אחד שדואג שאני אקום כל בוקר, אלחש "מודה אני", אניח תפילין, ואצא לעבודה. ויש אלוהים אחר שדואג שמישהו אחר יקום כל בוקר, ישתה נס קפה, יפתח את הגמרא ויחכה שהמדינה תשלם לו על הטיסה לאומן. אני לא בטוח שהם מכירים אחד את השני.
אני מאמין באלוהים שלי. אני מתפלל אליו. אני גם קצת מתווכח איתו לפעמים, אבל זה ריב קטן של שותפים לדירה, כזה שמסתיים באותה ספה, אותו מזגן. אלוהים שלי אוהב אותי, אבל בעיקר מצפה ממני לעבוד קשה. לקום בבוקר, לקחת אחריות, להשתתף. הם, החרדים, מאמינים באלוהים אחר לגמרי. אלוהים הרבה יותר רגוע. אלוהים שמוציא פטורים כמו בריסטות שמוציאים הפוך קטן. אלוהים שכותב להם פתקים עם "אל תדאגו, אני כבר מסדר הכול. לימודי ליבה? לא. מיסים? לא. גיוס לצה"ל? בשביל מה?".
לפני כמה ימים ראיתי בערוץ 12 את עודד בן עמי מראיין מילואימניק. מולו ישב בחור חרדי צעיר, חולצה לבנה מבריקה, פאות מסודרות, מבט מתריס, ואמר לו בפרצוף: "אתם במילואים לא עושים כלום. באים בשביל הכסף". אני יושב מול הטלוויזיה, מחזיק את הראש, ומבין פתאום: אנחנו כבר לא באותו סיפור. אפילו לא באותו ספר. אני מכיר אנשים שעושים מילואים. כאלה שהיו מאות ימים במדים בשנתיים האחרונות. הם עזבו משפחות, ילדים, מקום עבודה, הפכו את החיים שלהם להפוגה בין גיחות לשדות הקרב. והם חוזרים חבולים, מותשים, מרוקנים ואז רואים בטלוויזיה ילד בן 19 עם כיפה אומר להם שהם עושים את זה בשביל התלוש.
תבינו, אני לא נגד לימוד תורה. אני אפילו בעד. הייתה תקופה שבה כל אחר צהריים הייתי הולך לבית הכנסת ליד הבית שלי. היו מגיעים משם מבני ברק חבורה של חבר'ה חמודים, יושבים איתנו, לומדים גמרא, מתווכחים על רש"י ותוספות, צוחקים, מספרים סיפורים. זה היה קסום. באמת. אבל באיזשהו שלב הבנתי שזאת לא אותה תורה. אני חושב ש"והגית בו יומם ולילה" זה לא אומר לשבת בחדר ממוזג ולהתפלפל ימים שלמים על מה שרבי יוסי אמר לרבי יהודה לפני 1,500 שנה. זה אומר להתנהל בעולם עם התורה מול העיניים. לשלם מיסים, לשאת בנטל, לתרום לחברה, להיות חלק ממנה. לעבוד, לחיות, לאהוב, למות ולא להשאיר את כל זה לאחרים.
יש אנשים שחושבים שהבעיה היא שהם דתיים. לא. הבעיה היא שהם פטורים. פטורים מהחיים עצמם. פטורים ממאמץ. פטורים משיחה משותפת עם כולנו על מה זה "להיות אזרח". אני יודע, יש את הטיעון הקבוע: "הם לומדים תורה, בזכותם יש הגנה על עם ישראל". אני לא מזלזל באמונה של מי שחי ככה באמת. אבל כשאני רואה אותם סוגרים טיסות לאומן בזמן שחברים שלי סוחבים אפוד ומחכים לקפוץ לרפיח, אני מבין שאנחנו לא חיים באותה מדינה. אולי אנחנו אפילו לא חיים על אותו כוכב לכת.
אריה דרעי אמר פעם שכל בני המשפחה שלו שהתגייסו חזרו בלי כיפה. המשפט הזה נשמע כאילו נועד להפחיד, אבל הוא רק גרם לי לגחך. כי אם הכיפה שלך מחזיקה מעמד רק בטמפרטורה של 22 מעלות במזגן, אז אולי הבעיה היא לא בצה"ל. אני מכיר מילואימניקים שחזרו מהחזית אחרי 120 יום ברצף, חלקם דתיים, חלקם לא, ואף אחד מהם לא הפסיק להאמין. הם חוזרים עם כתפיים כואבות, עם גב תפוס, עם עיניים כבויות, אבל עם אמונה שנמדדת במעשים, לא במזגנים.
האלוהים שלי בז לאלוהים שלהם. לא כי הוא כועס עליהם, אלא כי הוא עצוב בגללם. הוא ברא אנשים, הם הפכו את עצמם לפטור ממס. הוא כתב "ואהבת לרעך כמוך", הם קראו "ואהבת את עצמך קודם". הוא אמר "לא תעמוד על דם רעך". הם כתבו כוכבית קטנה: "אלא אם כן רעך קיבל צו 8".
אבל נדמה לי שהאלוהים שלי בז יותר מכולם לאלו שמתיימרים לייצג אותו. לכל אותם רבנים, חברי כנסת חרדיים, דיינים ופוסקי הלכה מטעם עצמם, שעומדים על במות, נואמים, מצביעים בוועדות, ומנפנפים בשמו כאילו הוא חותמת גומי למדיניות שלהם. הם הופכים אותו לתירוץ, להצדקה, לשלט חוצות, בזמן שהוא מעולם לא התכוון לזה. להפך, הוא אמר בפירוש לא לשקר, לא לרמות, לא להפקיר את רעך, לא להעמיס את משאך על אחרים בזמן שאתה פטור. אם יש משהו שהאלוהים שלי היה רוצה, זה שלא ידברו בשמו. לא יכריזו מה "רצונו" כדי לכסות על כוחנות, אינטרסים ותקציבים. הם הפכו את שמו לכלי, ובתוך כל הרעש האלוהים האמיתי הולך לאיבוד.
ואני לא אומר שהם צריכים להפסיק ללמוד תורה. שילמדו. אבל שלוש שנים בצבא זה לא עונש. זה לא גזר דין. זה לא מאסר. זה פשוט החיים עצמם. חיים שהם חלק מהם, בין אם הם רוצים ובין אם לא. הם לא מבינים את זה, וזה מה שהכי שובר לי את הלב. כי בסוף, כשנגמרות כל המילים וכל הוויכוחים, יש רק תמונה אחת שמציקה לי: בחור חרדי עם פאות, בן 18, הולך בבני ברק עם כוס קפה ביד, בזמן שבדיוק בגילו מישהו אחר נושא אלונקה עם החבר הכי טוב שלו עליה.
אני נשבע לכם, אני לא יודע איזה אלוהים מביט בתמונה הזאת מהשמיים. אבל אני יודע איזה אלוהים מתבייש.