כמו רבים מן הכוכבים הצעירים הבולטים בדורנו, גם אוסטין באטלר התגלה ב"היו זמנים בהוליווד". את הפריצה המשמעותית שלו ביצע ב"אלביס", הלהיט שעליו היה מועמד באוסקר. הוא גם היה זוכה אילולא התמודד מולו מועמד בלתי ניתן להכנעה, ברנדן פרייז'ר שכיכב ב"הלוויתן" של דארן ארונופוסקי.
עכשיו, באטלר וארונופוסקי מאחדים כוחות ב"נתפסו על חם", שעולה לאקרנים בסוף השבוע. מדובר בעיבוד לספרו של צ'רלי יוסטון, המתרחש בניו יורק של שלהי שנות התשעים. הכוכב מגלם בו צעיר מקליפורניה, שקריירת הבייסבול המבטיחה שלו נגדעה בנסיבות שיתבררו לנו עם הזמן. הוא עבר לניו יורק ועובד שם כברמן, יוצא עם בחורה בגילומה של זואי קרביץ ובסך הכל נהנה מהחיים, עד שהם משתבשים.
זה קורה כשצמד בריונים מחבר העמים מגיעים לבקר את שכנו, פנקיסט בריטי. כשהם מגלים שהוא לא נמצא, הם מטרידים דווקא את גיבורנו האומלל, שכמנהגו עושה את כל הטעויות האפשריות ומסתבך עם האנשים הלא נכונים. כך, הברמן החתיך מוצא את עצמו במירוץ נגד השעון ברחובות ניו יורק, והסכנה ברורה ומיידית: אם לא יצליח לתקן במהרה את השגיאות שלו, אויביו החדשים יפגעו בכל מי שיקר לו.
דארן ארונופוסקי יצר בעבר כמה סרטים מדכאים להחריד - לא רק "הלוויתן" אלא גם "רקוויאם לחלום", המופתי עוד יותר. גם "פאי", "המעיין", "המתאבק" ו"ברבור שחור" לא בדיוק היו סרטים כיפים לחופש הגדול. "נתפסו על חם" הוא ככל הנראה הסרט הכי פחות מדכדך שלו. יש בו לא מעט אתנחתאות קומיות, ואין בו הרהורים על שברו של החלום האמריקאי או כוחה ההרסני של האמנות. המוזיקה מקפיצה ולא מלנכולית, וגם סגנון הבימוי קרוב יותר לזה של מותחן דינמי מאשר של אופרה טרגית. קורים כאן הרבה דברים איומים, אבל מציגים אותם ומקבלים אותם בשיוויון נפש יחסי. בניגוד לסרטיו הקודמים, "נתפסו על חם" הוא לא טרגדיה כולה מהחיים, ואפילו הולך ומתקדם לעבר מה שאפשר להגדיר כהפי-אנד.
עם זאת, "נתפסו על חם" גם הרבה פחות קליל ומבדר מכפי שהטריילר שלו משקר. אל תצפו למעין גרסה מודרנית ל"שיגעון של לילה" של סקורסזי. הפושעים שהברמן פוגש מאיימים להיות חסרי רחמים - ומתברר שהם אכן כאלה. יש בסרט סצינת רצח אחת שהותירה אותי פעור פה, אם כי לכמה שניות בלבד, כי מיד לאחר מכן הוא דילג להרג האכזרי הבא. בקיצור, יחסית לארונופוסקי זה סרט מבדר יחסית, אבל יחסית לז'אנר סרטי ה"לילה מטורף בניו יורק", הוא אלים ולא נעים.
הברמן פוגש במהלך הלילה הרבה אנשים רעים, וכיאה לגיוון הדמוגרפי בניו יורק, התסריט לא מקפח אף קבוצה אתנית. יש בהם שוטרים ופושעים, שחורים לבנים, גברים ונשים, מזרח-אירופאים ואיטלקים, וכן - גם יהודים. שניים מן הגנגסטרים המרכזיים מתגלים כשני אחים חרדים, בגילומם של וינסנט ד'אונופוריו וליב שרייבר. הם יראי שמים, ומקפידים שלא לנהוג בשבת וגם לא להדליק אש, אבל אין להם בעיה לשחוט אנשים בכל שעה ומועד. מה שכן, יש להם אימא יהודייה חמה, בגילומה של קרול קיין האגדית, שלא נותנת להם ולאורח הגוי לצאת בלי שישתו מרק עוף חם, עם קניידלעך כמובן (קניידלעך גדולים ומגעילים כאלה, כמו שהיהודים האמריקאים חסרי המושג מכינים).
הגנגסטרים החרדים מספרים לאימא הדואגת שהחבר החדש שלהם חצי-יהודי. כשהם יוצאים איתו למשימת הקטל הבאה במהלך השבת, השניים מדגישים בפניה שהוא מי שיהיה על ההגה ומרגיעים אותה שהחצי הלא יהודי שלו ינהג. זה בעיני אחד הציטוטים המצחיקים של השנה, ומן המשעשעים בתולדות הקולנוע היהודי-האמריקאי. ובכלל, היהדות תופסת כאן נפח משמעותי יחסית, והסרט מציג את הדמויות היהודיות ואת התרבות שלהם בצורה מרתקת: בתוך כל הערב-רב של התפוח הגדול, הם המאדר-פקרז הקשוחים מכולם, ועם זאת הם גם חמים, משפחתיים ושומרי מצוות, בדרכם.
יהיו מי שיאמרו כי בתקופה כזו, הדבר האחרון שהעם היהודי זקוק לו הוא ייצוג שלו כאלים וחסר רחמים. מצד אחר, לפחות לא מתארים כאן את היהודים כחלשים וחסרי ישע כנהוג בקולנוע האמריקאי. קשה גם להאשים באנטישמיות אושיות כמו הבמאי דארן ארונופוסקי והשחקן ליב שרייבר, שלאורך הקריירה שלהם הפגינו גאווה יהודית וגם זיקה לישראל.
הרחבנו בנושא לא רק מתוך פרובנציאליות, אלא גם כי הוא הממד הכי מעניין בסרט. נכון, "נתפסו על חם" עשוי היטב, והוא מהנה וסוחף לצפייה. עם זאת, הוא לא רק הסרט הכי פחות מדכא של ארונופוסקי, אלא גם הסרט הכי פחות משמעותי שלו, ויש בו גם לא מעט חסרונות, למשל עלילת פשע גנרית למדי ועתירת קלישאות, או שימוש מגוחך ומקומם בדמות שמגלמת זואי קרביץ, ותחושה של "הא, זה הכל?" בסוף הדרך. לא פלא שבניגוד ליצירות אחרות של הבמאי הפורה והמוערך, הסרט הזה לא התחרה בפסטיבלים למיניהם, ולא צפוי לככב בעונת הפרסים.
אז "נתפסו על חם" לא ייכנס לקאנון, וגם לא יככב ברשימת הסרטים הכי טובים של ארונופוסקי. מה שכן, הוא ממחיש שוב את היכולות של אוסטין באטלר - ג'יימס דין החדש, או לכל הפחות בראד פיט החדש. הוא נמצא כאן כמעט בכל סצינה וסצינה, ונושא את הסרט על כתפיו החסונות בפוטוגניות יוצאת דופן, כריזמה מזהירה ונוכחות קולנועית חד-פעמית. גם הפעם זה לא יסתיים בפסלון, אבל קל למהר שלא רחוק היום בו יזכה באוסקר.