מתי כספי הוא מאלה שעליהם הומצא הביטוי "ענק שבענקים". המוזיקה היא ענף היצירה הכי גדול של התרבות הישראלית. כמה וכמה ענקים התהלכו בה לאורך השנים, וכמה מהם אף שרו אמש על הבמה באמפי רעננה, במופע המחווה לכספי, שלגביו קיים קונצנזוס - אמן ייחודי שלא היה ולא יהיה כמוהו בישראל, כישרון עצום בקנה מידה בינלאומי, שהתמזל מזלה של התרבות הישראלית שהוא חלק ממנה. כן, עד כדי כך.
וכמו כספי, גם אירוע המחווה שנערך לו אמש היה קונצנזוס. איך אפשר להתנגד לשלוש שעות עם השמנה והסלתה של המוזיקה הישראלית, משלום חנוך ושלמה ארצי, עבור בשלומי שבת, גלי עטרי, ריקי גל, רמי קלינשטיין וארקדי דוכין, ועד מירי מסיקה, אביב גפן, אביתר בנאי ועברי לידר (רשימה חלקית), מבצעים כמה מהשירים הכי יפים שנוצרו כאן, שאת כולם הלחין כספי. וכשכל ההכנסות קודש למטה להשבת החטופים.
כמופע מחווה, זה היה אירוע נדיר בכל קנה מידה. אנחנו מורגלים במופעי מחווה ו"ערב לזכרו" של אלה שהלכו לעולמם - מאיר אריאל, אהוד מנור, עוזי חיטמן, ענבל פרלמוטר, דן תורן, אדם. לא שכיח ומצמרר שאמן זוכה למופע מחווה שכזה עוד בחייו, כשהוא נמצא בקהל. בני אמדורסקי, דן בן אמוץ ואברהם דשא פשנל זכו למחוות כאלה בחייהם. הפעם, גדולי המוזיקה הישראלית התאחדו למען כספי, כשהוא עוד מסוגל לעלות לבמה ולדבר עם האלפים שבאו לכבודו ועשרות האלפים שהאזינו לו ברדיו.
שלומי שבת פתח את המופע עם "ילדותי השנייה" בביצוע מרגש, כמו שרק הוא יודע, ואז הגיעה הסצנה שבה מתי כספי הוסע אל הבמה בכיסא גלגלים, הודה לאמנים המשתתפים, הודה לקהל, דיבר על החזרת החטופים, אמר שאנחנו נותנים לו כוח להילחם ופרץ בבכי, סצנה מרטיטת לב שלא אשכח לעולם, שכמו נלקחה מסרט על חייו, כתוב בידיו של תסריטאי שלוחץ בעוצמה על בלוטות הרגש. האדם הזה, שתמיד הורגלנו לראות כמעין איש קרח חסר רגש, שמעולם לא ראינו אותו מתרגש או צוחק, ממרר בבכי על הבמה. איזה רגע בלתי נשכח.
רק לפני שנתיים וחצי ראיתי אותו בהיכל התרבות עם הפילהרמונית, מנצח, תרתי משמע, על התזמורת והקהל, באירוע שהגדרתי כ"אחת מחמש החוויות הישראליות ביותר". הבן שלי, שהיה איתי בהיכל התרבות וגם אמש, סיכם: "אבא, הוא לא נראה כמו אז".
שלמה גרוניך, שהיה שותף עם כספי לפרויקט "מאחורי הצלילים", מרגעי היהלום של המוזיקה המקומית, ביצע כמובן את "ציור" (שכתב אחיו, אילן גרוניך) עם בתו ים גרוניך ועם דני רובס. שיר שמדגים את הייחודיות של המוזיקה הישראלית, כשלחן אוונגרדי שנוצר על ידי שני מלחינים צעירים ואקספרימנטליים, כספי וגרוניך, מתוך אלבום רוק מתקדם, הופך לקלאסיקה בת 53 שנה, שמוכרת לאלפים שבקהל.
מצעד האמנים על הבמה הדגים את גדולתו של כספי לא רק כמלחין-על אלא גם כמפיק מוזיקה עצום, שזמרים רבים חבים לו את פריצת הדרך בקריירה שלהם, או כמה מהרגעים הכי גדולים בה. אריק סיני עם "סיבה טובה" בקול שנותר אדיר, גלי עטרי הנצחית עם "עוד יום" העדין, דני רובס האלוף עם "עוד תראי את הדרך". ריקי גל הכובשת, איך לא, עם "ילד אסור, ילד מותר", "הנה פתחתי חלון" בשיתוף אסתר רדא ועדי כהן ו"מקום לדאגה" עם שלמה ארצי שנעל את המופע.
הוורסטיליות המוזיקלית של כספי באה גם היא לידי ביטוי. בין דרום אמריקה והגרובים של "לקחת את ידי בידך" (אסתר רדא), "הנה הנה" (רמי קלינשטיין), "לא טוב היות האדם לבדו" (שניהם יחד) ו"עוד יבוא היום" (לאה שבת), עבור ברוקנ'רול ובשירי האהבה הממיסים, ועד למוזיקה המרוקאית של להקת שפתיים עם חיים אוליאל ו"חדוז'ה". על הרקע הזה בלט במופע חסרונו של הרגאיי. למשל מוש בן ארי או אברהם טל עם "ימי בצורת" היו עושים נפלאות.
איכות לא הייתה חסרה. גם לא צימודים וחיבורים מיוחדים. זמרי-על נפגשו אמש עם קלאסיקות-על. מירי מסיקה ואמיר דדון עם "מה זאת אהבה", דדון המשיך ל"ברית עולם", שלמה ארצי עם "אחרי שנסעת (ואותך)", שלום חנוך עם "זה מכבר" ו"לא ידעתי שתלכי ממני", ארקדי דוכין עם "מישהו", אריק סיני וגלי עטרי יחד עם "שיר אהבה (כמו גלגל)", אביתר בנאי עם "שיר היונה". אביב גפן הגיח רק לדואט עם בנאי ב"איך זה שכוכב אחד מעז", וחבל שלא שר סולו, למשל את "מסתובב", הדואט שלו עם כספי מלפני כעשור שהיה להיט גדול.
רן דנקר הפתיע לטובה עם "ימי בנימינה" באחד הנאמברים החזקים של המופע, עם יכולות שירה גבוהות, שהשתלבו יפה עם התזמורת שניגנה מעולה. נונו, נציגת הדור הצעיר של הפופ, השתלבה יפה עם "סליחה", כפי שהשתלבה נפלא השנה במופע מחווה לדני סנדרסון. הבחירה לתת את "מרוב אהבה" של יוסי בנאי למוני מושונוב, אבי קושניר ודנקר התגלתה כמוצלחת, על אף שאפשר היה להזמין את בועז בנאי שחידש אותו. הבחירה בעברי לידר ל"היא חזרה בתשובה" הייתה מושלמת, כמו הביצוע עצמו והליווי המוזיקלי. עדי כהן, שכספי התוודע לכשרונה במופע משיריו שנערך בתיאטרון, ביצעה את "במקום שלי", שיר חדש שכספי נתן לה, שנוצר רק לפני שנתיים.
לרשות כל אלה עמדה תזמורת משובחת בת שמונה עשר נגנים, בניהולו המוזיקלי של אוהד בן אבי המולטי-אינסטרומנטליסט. שמיניית כלי קשת, שלישיית נשפנים, שני פסנתרנים, שני גיטריסטים וכלי הקשה, יחד עם הנגנים שמלווים את כספי בשנים האחרונות, יצרו צליל עשיר, שבשירים כמו "ימי בנימינה", "שיר היונה" ו"לא ידעתי שתלכי ממני", כשכולם ניגנו יחד, נשמעו כמו תמונה צבעונית מושלמת. העיבודים של בן אבי היו מצוינים וחיזקו את ההנאה מהמופע. מי שהגיע לאמפי זכה לא רק לשמות גדולים על הבמה ולשירים הנהדרים של כספי, אלא גם לנגינה וביצועים מוזיקליים ברמה גבוהה.
ובלי ההומור כמובן שאי אפשר. כמחצית מהמשתתפים שיתפו את הקהל בבדיחות ובהתחכמויות שכספי סיפר להם במרוצת השנים בהומור המזוהה איתו, רובו מילולי, כאמצעי לשבור איתם את הקרח ולקנות את לבם. רועי בר נתן שהנחה את המופע בחן רב וגיא מזיג, אשף החיבורים המוזיקליים, רקחו 52 שירים של כספי למחרוזת משעשעת בת שש דקות. מערכון של שרון טייכר וערן זרחוביץ' שלועג לכספי ולהומור שלו הוקרן במלואו והיה סביר, גם החיקוי. החולייה החלשה בפן הזה של הערב היו עידן אלתרמן ואבי גרייניק, ששרו נורא את "שיר עם נקי" ונשמעו כמו ערב קריוקי רע.
בין השירים הפציעו על המסכים תמונות וקטעי וידאו של כספי מתחנות שונות בקריירה וסיפרו את סיפורו, שולחים גלויות מן העבר לזיכרון הפרטי והקולקטיבי. מהילדות בקיבוץ חניתה, דרך חייל הצעיר שמלחין ושר את "אני מת" בלהקה הצבאית, עבור במלחמת יום הכיפורים עם לאונרד כהן, העבודה עם שלמה גרוניך וריקי גל וכמובן הקליפים הנפלאים והמקוריים שצילם לטלוויזיה, מהמקלחת של "שיר עם נקי" ועד לטוקסידו הלבן ברפת של "לא טוב היות האדם לבדו". התזכורות הוויזואליות האלה, לצד השירים, יצרו תמונה שלמה יותר של כספי האמן וחיזקו את אלמנט ה"חיים שכאלה" של האירוע.
בלטו בחסרונם במופע הזה יהודית רביץ, בועז שרעבי ונתנאלה, שלושה שחתומים עם כספי על קלאסיקות ולהיטים עצומים והיו יכולים לשדרג את הערב בנוכחותם, לו היו משתתפים. את המיטב שלהם שרו אחרים. מנגד, הערב הזה הצליח במשימה שנראית כמעט בלתי אפשרית, לקיים מחווה לאמן ישראלי מבלי לכלול בה את שלומי שבן, ברי סחרוף, עידן רייכל או אלון עדר.
קורט וונגוט ביקש שעל המצבה שלו יכתבו: "ההוכחה שהיה זקוק לה לקיומו של אלוהים הייתה מוזיקה". לא יודע אם אלוהים קיים, אבל המוזיקה של מתי כספי ונוכחותו בחיינו, היא ההוכחה לקיומו של ניצוץ אלוהי.