ביצירת המופת הקולנועית "שבילי התהילה" של הבמאי סטנלי קובריק, מתחבאת סצנה בה גנרל צרפתי מסתובב בשוחות ושואל את החיילים, רגע לפני שיצאו למשימת התאבדות: "אתם מוכנים להרוג גרמנים?". אחד החיילים לא עונה לו, אלא רק מחייך. סמל המחלקה מסביר לגנרל שהחייל המחייך סובל מהלם קרב. "הלם קרב? סלח לי סמל, אבל אין דבר כזה הלם קרב!", מכריז הגנרל. החייל מתחיל לבכות, והגנרל מגיב בסטירה מצלצלת לפניו. "צא מזה, אתה מתנהג כמו פחדן", מצווה עליו הגנרל. "אני באמת פחדן", מגיב החייל. הגנרל פונה אל הסמל ופוקד עליו להעביר את החייל למחלקה אחרת, "אני לא מסכים שהתינוק הזה ידביק את שאר החיילים האמיצים שלי".
הסרט, שיצא ב-1957, אמנם מדבר על חיילים צרפתים במלחמת העולם הראשונה - אבל הביקורת שלו על ההתעלמות של הממסד מההשפעות הנפשיות של מלחמה על נפשם של חיילים היא אוניברסלית. למעשה, בזמן שיצא הסרט הצבא האמריקני כבר הספיק לשנות פעמיים את המושג "הלם קרב". כעת, אחרי מלחמת העולם השנייה והמלחמה בקוריאה, המונח המקובל באנגלית היה "עייפות מבצעית". ביטוי מלאכותי יותר, צבאי יותר, כאילו לא ישפיע על החייל ביום שיפשוט מדים ויחזור אל החברה.
אם פעם סטירה בפנים הייתה התגובה להלם קרב, היום סטנדאפיסט הוא זה שנותן לנו את הסטירה - מול מציאות שמעדיפה שוב להדחיק את המחיר האנושי של המלחמה. 68 שנים אחרי, והסטנדאפיסט הגאון אודי כגן מצליח להחזיר לכותרות את השיח על הלם קרב, באמצעות קטע של כמעט 22 דקות מתוך אחד מהמופעים שלו, בו הוא מדבר על ההתמודדות האישית שלו עם הלם קרב. להגיד שהקטע "הפך לויראלי" או "שבר את האינטרנט" יהיה אנדרסטייטמנט. נכון לכתיבת שורות אלה יש לקטע 3 מיליון צפיות בפייסבוק, 1.8 מיליון צפיות באינסטגרם, בנוסף לעוד מאות אלפי צפיות ביוטיוב, טיקטוק וכמובן במהדורת "אולפן שישי" של חדשות 12, שהציגה את הקטע במלואו בערוץ הנצפה בישראל.
אפשר להעריך שאין ישראלי שלא נחשף איכשהו לקטע הזה. ברמה התרבותית מדובר בהישג נדיר. כמה סטנדאפיסטים יכולים להגיד שקטע שלהם (ועוד קטע ארוך במיוחד) נצפה על ידי מיליונים בתוך שבוע? שלא לדבר על כמות המאמרים שנכתבה על הקטע, לרבות כאלה שניסו למשוך את אודי כגן למחנה פוליטי כזה או אחר. אלא שבעוד עמדתו של כגן מעניינת, וחשובה כשלעצמה, העובדה שהקטע הזה מחובק כל כך על ידי הישראלים מכל המגזרים, מעיד משהו על האבסורד של המלחמה. אם במלחמת העולם הראשונה הלם קרב נתפס כחולשה או פחדנות, אודי כגן מבקש להוציא מהארון את הפגיעה הנפשית של המלחמה ולהפסיק להעמיד פנים.
הקטע של כגן אינו רק וידוי אישי - הוא קריאת השכמה, רגע לפני היציאה לכיבוש עזה שתוביל לעוד מתים, עוד פצועים, ועוד כל כך הרבה הלומים שקופים שיתהלכו בינינו עם מחשבות אובדניות, שבמציאות הן הרבה פחות מצחיקות כשהן לא עטופות בסיפור על רופא עם שן אחת ומבטא מצחיק, כמו בקטע של כגן. הממשלה והעומד בראשה ממשיכים להבטיח "ניצחון מוחלט", כאשר אפילו הרמטכ"ל "ההתקפי" מבקש לתאם ציפיות. בעידן בו יש אפס ציפיות מנבחרי הציבור שלנו (כולל אלה באופוזיציה) שידאגו לנו, הממסד התרבותי של ישראל מופקד על הנפש שלנו, על המצפון והמוסר. הדרג התרבותי מזכיר את המחיר האמיתי של המלחמה: לא רק הרוגים, לא רק בידוד מדיני - אלא תשישות נפש של אומה כולה. אלה החיים עצמם שיישברו, לחלקנו לנצח.
חלקים תקפו את אודי כגן על כך שהוא לא תיאר את המעשים שהוא עשה בצבא שהביאו עליו את הטראומה. מעבר לחוצפה (הוא חייב לכם משהו?) מדובר גם בפספוס של העניין כולו. גם אם כגן לא מביע מפורשות את דעתו על המלחמה הנוכחית או אחרות, עצם התזמון של הוצאת הסרטון בדיוק ברגע הזה, כשאדוני המלחמה מתכננים לשלוח עוד אלפי חיילים לעבר גורל לא ברור, מתפקד כאמירה יותר חזקה מאלף מאמרי דעה אנטי מלחמתיים.
אני לא רוצה חלילה לטעון שאני יודע מה הדעות של כגן, ואני בוודאי לא יכול לדבר בשמו - אבל ניכר שהסאבטקסט של הקטע הוא ממילא לא דעתני. לא "עשו אהבה לא מלחמה" וגם לא "מיטוט החמאס" אלא פשוט אפילו יותר: תפתחו את העיניים ותסתכלו על האנשים השקופים שנמצאים סביבכם, שחזרו מהמלחמה ככלים חלולים. זו לא רק בקשה לעזרה (חשובה כשלעצמה) אלא תחינה לקחת את הלומי הקרב הבאים בחשבון לפני שיוצאים למלחמה הבאה.
אצל קובריק, הגנרל העיף את החייל ההלום מהשוחות כדי שלא "ידביק" את שאר החיילים באומללותו. שבעים שנה אחר כך, הלום הקרב המודרני - אודי כגן - בהחלט מדביק. רק שהפעם ההדבקה היא ויראלית, חיובית, תרבותית: מיליוני ישראלים שנחשפו לסיפור האישי שלו לא יכולים עוד להעמיד פנים שלא ראו. במקום להרחיק את ההלום כדי לשמור על "האמיצים", כגן מציף את כולנו באומץ שלו. זה לא רק האומץ לספר על הטראומה האישית וההתמודדות איתה, אלא האומץ לחיות את התפקיד הזה. האומץ להישאר מצחיק למרות הטראומה. האומץ להיות אמיתי. האומץ לא לשתוק. במדינה שמנהיגיה מבקשים שבניה יחיו לנצח על החרב, זה אומץ על-אנושי כמעט. יכול להיות שאודי כגן לא התכוון לזה, אבל הוא הפך לגיבור של אומה שלמה. לא רק בגלל שהוא הפך את הבלתי נראה לנראה, אלא כי הוא גרם לכולם להרגיש.