באחת הכתבות המטרידות ביותר ששודרו לאחרונה בטלוויזיה, לא היה שום דבר חדש. לא נדרש לה תחקיר מעמיק, לא לדובב מקורות אנונימיים - פניהם מטושטשות וקולם מעוות, לא נדרשה נבירה בפחי אשפה בחיפוש אחר מסמכים סודיים שדלפו.
כל המקרים שהופיעו בכתבתה של מיכל פעילן בחדשות 12, היו שם כבר קודם ודווחו (חלקם אפילו בהרחבה) בתקשורת. ועדיין החיבור ביניהם למסקנה אחת ברורה, אפילו היא כמעט מובנת מאליה, הפך אותה למסמך חמור, נוקב, אפילו מזעזע. תחקיר שמתאר איך הפכה משטרת ישראל מגוף שתפקידו לשמור על החוק ולהגן על האזרחים, ליחידה אלימה במיוחד לפיזור הפגנות.
תכף נחזור אל אותם גיבורים על חלשים, לעתים קרובות על חלשות, שמכים, חוטפים, הודפים, אוזקים, תולשים, קורעים ותוקפים. אבל קודם כל כמה מילים על חיבור וחיסור, בכל זאת היום הוא היום הראשון לשנת לימודים חדשה.
יש חוויות שהתרגלנו לצרוך במאקרו, ככותרת גדולה שמכסה על המון פרטים קטנים. לעיתים אנו מוקפים באחד ועוד אחד ועוד אחד, מבלי להצליח לחבר אותם לידי כותרת. הנה למשל מחדל ה-7 באוקטובר: כמעט כל הפרטים החשובים היו ידועים. מה שחסר הוא מישהו שיתעלה לרגע מעל לחלקי הפאזל ויחבר אותם לתמונה שכאשר הבחנו בה כבר היה מאוחר מדי.
עד כאן באשר לחיבור, חיסור, כפל וחילוק - ומהמתמטיקה אל הפרקטיקה, כפי שהתבררה בכתבה אודות האלימות המשטרתית נגד המפגינים למען שחרור החטופים.
מטרות המחאה אינן העניין כאן - אפשר להסכים עם המוחים ואפשר שלא. העניין הוא איך השתלטה רוחו הרעה של פורע החוק, האיש שבכל יום שבו הוא מכונה "שר" במדינת ישראל, נרמס משהו מכבודה, על משטרת ישראל. איך הצליח להפוך אותה מגוף שמתחקה אחר פושעים, עוצר גנבים, מאתר כלי רכב אבודים, מפענח פרשיות רצח, מתחקה אחר נתיבי סמים, נלחם בתאונות הדרכים ועוד אותם תפקידים שמאפיינים עבודת משטרה באשר היא, ליחידה לפיזור הפגנות.
מאחר שכמעט כל דבר בחיינו הוא מצולם ומתועד, הצליחה פעילן להציג בכתבתה מקרים ברורים שבהם הופעלה אלימות נגד אזרחים שמחו באופן לגיטימי: לא חסמו כבישים, לא התפרעו - ואף במפגש עם המשטרה, לא התנגדו למעצר או היוו איום על שלום הציבור.
מי שמכיר את המחאה ואת המוחים יודע שזו הפרקטיקה בהפגנות. השלב הבא הוא לתת לעצורים, רובם לא מכירים את הסיטואציה, לבלות לילה עם הגרועים שבפושעים כדי להטיל עליהם אימה. מי שמכיר את המחאה מבפנים יעיד גם שבן גביר לא צריך להורות למשטרה לנקוט באלימות אלא רק לגבות וללבות את רגשי הנחיתות שבמפגש בין לובשי המדים והמוחים.
זה אולי מה שעצוב, עוד לפני שנדבר על מה שמפחיד. המפגש הזה בין אוכלוסיות לא שוות נושא פוטנציאל אלימות עוד בטרם התרחש העימות, שבכל המקרים שתוארו בכתבה, השוטרים היו יוזמיו. למה הם כל כך טעונים, למה הם ממהרים להלום, לעצור ולאזוק - כאן אשאיר את הנושא לדמיונו של כל קורא, בטרם אחטא בהעלבת עובדי ציבור.
על דבר אחד אין עוררין: כמעט בכל המקרים נקבע כי השוטרים חרגו מסמכותם, כך משתמע מהחלטות השופטים שזורקים את המשטרה מכל מדרגות בית המשפט ומורים על שחרור העצורים. משמע - המעצר והיחס המשפיל הם לא אמצעי כדי למנוע פשע, הם הפשע עצמו.
המטרה היא להטיל אימה על מפגין לקראת הפעם הבאה או לזרוע פחד בלבבות חבריו שחזו באלימות המשטרה. גם הניסיון הזה הוא נואל, עוד הרבה לפני שהוא פגום חוקית וערכית.
אף עצור לא ישכח את הפעם הראשונה שלו, אבל בפעם השלישית הוא יהיה כבר סופר-מפגין, אחד שיודע היטב מה צפוי לו ומוכן לשלם את המחיר. אם מישהו מהשוטרים לא מבין את זה, הוא מוזמן לשאול את השר הממונה, שיש לו ברקורד כמה מעצרים. הוא הדין בנוגע למוטיבציה.
אני מודה (לא בגאווה) שאני אקטיביסט קטן מאוד. את מספר ההפגנות שבהם השתתפתי בשנים האחרונות אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת. יחד עם זאת, כשראיתי איך נוהגת המשטרה במפגינים ליד ביתם של שרים כקיש וכץ או ליד ביתו של יו"ר הכנסת, נעור בי החשק להתייצב עמם שם בפעם הבאה. אני מניח שאיני היחיד, כך לאורך זמן יתברר שמי שביקש לפזר עשרה אנשים עם מגאפון, עוד יצטרך להתמודד עם אלף נושאי לפידים. אין זו קריאה לנקוט באלימות חלילה, אבל בהחלט הזמנה להגביר את המחאה נוכח ניסיונות לא חוקיים לדכאה.
אני מתקשה לזכור מתי העלתה כתבה את חמתי ודאגתי עד כדי כך. חלק ממנה קובע שיש שוטרים רבים שפרשו מהמשטרה מאחר שאינם מסוגלים עוד לשאת את מה שהפכה להיות. אם כך הוא הדבר, מה זה אומר על הנותרים? מה זה אומר על מי שמוכן להתגייס - לא למשטרת ישראל אלא למשטרת בן-גביר? מה זה אומר על הגיוס המיוח"צן והמקודם בכל אמצעי התקשורת לגוף הלא ברור שנקרא "המשמר הלאומי" - שאין אלא לתהות מתי יופעל נגד אזרחים...
גם כאן כל תשובה אפשרית וכל השוואה היסטורית היא על אחריותו של הקורא בלבד. מה שכן מתבקש הוא הרהור נוגה על מה שצפוי למדינת ישראל אם וכאשר תושלם לא רק ההשתלטות על המשטרה אלא גם על שירות הביטחון הכללי. מועמד שדעותיו על הדמוקרטיה ידועות כבר יש. אז האם בקרוב, נוסף על משטרה אלימה, נכיר מקרוב גם משטרה חשאית?
זה נשמע מופרך כל כך עד שנזכרים שאנו חיים בשנים שבהן מה שנשמע מופרך והזוי היום הוא תכנית הפעולה של מחר - וחזקה על מי שידע בדיוק מה הוא עושה כאשר מינה את העבריין בן גביר לאחראי על המשטרה, שלא יעצור בכניסה לשב"כ. צאו וראו מה משטרת ישראל לא מתביישת לעשות בגלוי ועכשיו שוו בנפשכם למה תהיה מסוגלת משטרה חשאית.
אחד ממשפטי הסיכום בכתבתה של מיכל פעילן נשמר לעו"ד רן תגר, שקבע לגבי עתיד המשטרה: "יצטרכו לעשות פה ניקוי אורוות רציני מאוד". הלוואי שכך יהיה, אחרת עוד נזכור את הכתבה הזאת לא כ"בלוז לכחולי המדים", אלא כרקוויאם לדמוקרטיה הישראלית.