אוקיי, התחלנו להתקלף. ההתלהבות ההתחלתית נגמרה והזוגות מתחילים להראות לנו את הפנים האמיתיות שלהם. חלקם שורדים, חלקם כבר חזרו לדפוסי הפחד ומחפשים בלי אוויר את דלת היציאה, וכולם נתקלים בקונפליקט הכי מוכר בעולם בין גברים לנשים: נשים מתקשות להיות בקרבה פיזית בלי להתקרב רגשית קודם, וגברים צריכים קרבה פיזית כדי להיפתח רגשית. מדובר בתקלה בבריאה, כנראה, אבל אלוהים, לפחות בדמיון שלי הוא לא בדיוק טיפוס שמודה בטעויות ומתקן אותן. יותר הטיפוס שמפיל אותן עלינו. "תתמודדו", הוא אמר לאדם וחווה בגן העדן. "כנס בהם", הוא ציווה על הנחש. והנה אנחנו, מנסים לייצר רומנטיקה, בתוכנית ריאליטי בפריים טיים שבה שישה זוגות של זרים מושלכים זה על זו בניסיון להבין את המסתורין הכי גדול ביקום: מה זו אהבה?
הילה ומתן זה הסיפור התל אביבי הקלאסי של שני אנשים מגניבים שנפגשים, מסמנים "צ'ק" ברשימת ההתאמה ביניהם, וצוללים למקום הפיזי יותר מדי מהר. היא שיחקה אותה יותר זורמת ממה שהיא, הוא שיחק אותה פחות פגיע ממה שהוא, כנראה שהיה שם גם אלכוהול שעזר לקצר את הדרך ולדלג על שלבים קריטיים, וזה זרק אותם לקרבה פיזית מוגזמת.
ביום שלמחרת, החשבון מוגש להם והם מגלים את האמת. והאמת היא שהם שני זרים, תקועים יחד בריזורט מהמם שרק מדגיש עוד יותר את תחושת הבדידות. הרי בריזורט כזה, איך אפשר שלא להיות רומנטיים? ובכן, הנה לכם. בשיחה עם יעל מתן זורק שהוא חושב שאין התאמה, הילה שומעת את זה בפעם הראשונה ודומעת. ברגע שהיא בוכה, משהו בו מתרכך כלפיה, המקום האבהי שלו כנראה, והוא מציע לה את הנחמה שהוא אולי מציע גם לבנותיו. "מה נאכל? שקשוקה?". בטח שקשוקה. אין מטאפורה טובה יותר משקשוקה, מנה שבמהותה היא חגיגת שאריות ליחסים. לוקחים את המטבוחה של שישי, זורקים פנימה ביצים, מנגבים עם חלה. מה יכול להיות? הכול טעים עם חלה.
מתן והילה צריכים לזהות את המרכיבים של ארוחת השאריות שהם מנסים להכין, לערבב טוב טוב, לתבל בהרבה חמלה עצמית, ורק אז לנגב עם חלה (חלה היא סקס במטאפורה המשונה הזאת). האם אני חושבת שזה יקרה? לא. היא מרוחקת מדי, הוא קשה מדי, ובגדול ככה זה נראה כשאין כימיה אבל אתם תקועים יחד בתאילנד. ייאוש יותר נוח.
לירן וחן ליב היו הזוג המבטיח מבחינה רומנטית. החתונה הייתה לקוחה מסיפור של סידני שלדון: הוא חיכה לה, היא הגיחה מאחור, הם ראו זה את זו ומאותו רגע לא הפסיקו לדבר ולהסתכל אחד לשני בעיניים ולהחזיק ידיים. שוב, קפיצה מהירה מדי ולא מבוקרת של שני אנשים שמצפים לקבל אגדה ופחות מעוניינים לעשות עבודה. כרגע התקשורת ביניהם גרועה כל כך, שהם מרגישים כמו זוג שעבר את שלב המיאוס אחרי שלוש שנים של זוגיות רעילה. הוא הולך על ביצים, היא כעוסה ונוזפת, הוא מפחד מהתגובות שלה עד כדי כך שהוא מאבד את עצמו, וככל שהוא מפחד ממנה יותר, היא יותר מעוניינת לבעוט לו בראש. כולנו היינו שם.
זה לא עובד. הצעה חביבה לחתוך לה סלט נגמרת בחפירה על הדדיות, ולמה היא לא יכולה להכין לו חביתה כשהוא מכין לה סלט, ורבאק, סתמי, שבי ותיהני, למה את שונאת אותו? אגב, ההתנהגות שלה השתנתה לגמרי כשהגיעו לארוחה. פתאום היא חמודה, מציעה להרכיב לו המבורגר, מחייכת, מאוזנת, מווסתת. אמנם הוא מסכים, אבל בחשש, פן ייפתח עוד דיון זועף ונוזף, הפעם בנושא הכלה. כמעט ואין לי ספק שבשנייה שהם חזרו להיות לבד, היא חזרה לכעוס והוא חזר לפחד. אולי יש הרבה מערכות יחסים שנראות ככה, אבל לא נראה לי שאפשר לקרוא לזה פיצוח של תעלומת הרומנטיקה.
גם גיא ואורית, למרות השיחות הנעימות והנשיקה, נתקלים במהמורה מוכרת לנו היטב. הנטייה לקחת אי הסכמה ולהפוך את זה לאבן נגף מחריבת יחסים, לא משנה מה הנושא. הפעם זה היה פוליטיקה. אורית מנסה לדבר רגש כשהיא מזכירה את 7 לאוקטובר, וגיא, מתוקף מקצועו, נכנס למצב אוטומט ומתחיל לנאום נאום שבטח שגור בפיו כבר שנים: "הכול פוליטי", הוא מצהיר. "אפילו האוויר שאת נושמת פוליטי" (מה?). היא רוצה לדבר אחרת, הוא מרגיש מושתק, הולך "להתאוורר", משאיר אותה לבד, בוכה, ואז חוזר ומנסה להמשיך כאילו לא קרה כלום.
"אני מעדיף להיות ליד אנשים שמרימים", הוא פוסק. "לא מת על התעמקות וחפירות". לא יודעת, אבל בתור מי שעוסק בדבר הכי מדכא בעולם כולו, זו דרישה מאד מוגזמת, מה גם שאני לא מכירה אנשים שרק מרימים. למעשה המרימים הכי גדולים חווים גם את הנפילות הכי קשות. "אני מעדיף להיות ליד אנשים שמרימים", זו אמירה מדאיגה, שמתחת לה מסתתר פחד מהתמודדות עם כל דבר שאינו ניתן להגדרה, ומה זה רגש אם לא הדבר האמורפי ביותר ביקום?
גם נועם מודה שמאז שהיה במערכת יחסים פתוחה והתרגל לא לקנא, או בכלל לא להרגיש רגשות אנושיים כמו כעס, אכזבה וכו', פיתח דפוס בריחה אחרי שבוע. הוא תמיד מוצא סיבה. לפי יעל, הצורך לדחוק את הקנאה הצידה כדי להתמודד עם מערכת היחסים הקודמת שלו, גרמה לו לאבד חיבור לרגשות "שליליים" וחיוביים כאחד. אי אפשר לנתק רגש אחד מבלי להפסיד את הרגש שלידו. אם אין רשות פנימית לחוש קנאה, כעס, עצבים, גם היכולת להרגיש התעלות, סליחה והודיה ייעלמו לאט לאט. כשהוא חוזר "הביתה" מעורער, נטלי מנסה לתמוך ומציעה את הדבר הכי זוגי שהיא מסוגלת להציע כרגע - עמידת ראש משותפת ונטולת תשוקה. בבוקר היא באה על עונשה כשמצאה אוריגמי ברבור, פתק תודה, ועליו פרפר מת. אני חשבתי שהגבר שהתחתן עם אחותו כעת משמש ככפיל לבעלה המנוח של אורית הוא הסיפור המקריפ של העונה, אבל חייבת להודות שהפרפר נותן פייט.
אפילו במצבם פוסט הפרדת המיטות ג'ורדי ושרון הם הזוג הכי משכנע בריזורט. כשג'ורדי מרגישה רע, שרון רץ לבדוק, מציע עזרה, ובסוף לוקח אותה לבית חולים ונשאר איתה שם. אין שם רומנטיקה, אין נגיעות מלאות תשוקה, אין כיף, אין אינסטגרם - אבל איכשהו הרגע הכי רומנטי בפרק היה שרון, יושב ליד ירדן נטולת האיפור, השיער הלא עשוי, ומלטף לה את הכתף בדאגה. הרגע הזה מראה את שניהם בדיוק כפי שהם, בלי כל המסכות והמגננות. ג'ורדי, אישה חזקה שרוצה גם מישהו להתמוטט עליו מדי פעם, ושרון, שעם כל הקשיחות שלו בסוף הוא גבר שנשאר לידך כשאת מקיאה, ומאפשר לך לשחרר שליטה. המיטה, בית החולים, חוסר האונים, הזיכרונות שלו מטליה, הבת שלו שנפטרה - שום דבר רומנטי לא היה שם, אבל זו הייתה הסצנה הכי יפה ומעוררת תקווה בכל הפרק. שום שקשוקה, ואף עמידת ראש זוגית לא אמרו "אהבה" כמו וירוס הקיבה הזה.