הטכנאים

הטראנס בישראל הוא תופעה תרבותית מלהיבה, צעירה, חתרנית ומקורית, אבל זה לא אומר שאני צריך לאהוב אותו, אלא רק לפרגן לו בפה מלא, שהרי, בינינו, תמיד הייתי סבור שמדובר במוזיקה גרועה. אבל, כאמור, קטונתי לאללה: ההתנגשויות של סצינת הטראנס עם החוק, מסיבות היער המשגשגות והשימוש הרחב בסמים, הן עדות נפלאה לכך שבישראל יש עדיין צעירים שלא מוכנים לקבל את האופן המשעמם שבו הלאום מכתיב את הרגלי הפנאי. כך שגם אם מכור ההיתוך הטראנסאווי לא תצאנה מהפכות מוסריות גדולות - בוודאי שלא במקום שבו המדינה חזקה מכל LSD – הרי שלפחות החבר'ה מתחרפנים במסיבות סוף השבוע, במקום לשיר בציבור או לדפוק איזה הופעה של מיקי גבע. זה אמור לדלל להם במקצת את רמות הקונפורמיזם והקולקטיביזם.

מוזיקת הטראנס נמצאת כבר מזמן מאחורי השלבים המהפכניים שלה. אחרי כינון הזהות בתחילת שנות התשעים, הטראנס הישראלי תפס לעצמו עמדות מפתח בסצינה העולמית, הוא נהנה מקהל גדול יחסית ופריחה של יוצרים צעירים. אינפקטד מאשרום נחשבים כיום להרכב הדגל של הז'אנר המקומי, כשהם מתגלחים על הזקן של חלוצים כמו אסטרל פרוג'קשן. ואם אסטרל היו צריכים לדפוק את הראש בקיר כדי לקבל הכרה אמנותית וציבורית (ומעולם לא קיבלו אותה מקובעי מדיניות המוזיקה ה"איכותית" בתקשורת הישראלית), הרי שאינפקטד, בוודאי שאחרי אי.פי משותף עם אייקונה ממסדית דוגמת ברי סחרוף, יכולים להרחיב את גבולות המאבק של הטראנס כשהשטח כבר פרוש לרגליהם.

הטראנס של אינפקטד מאשרום הוא טראנס שמאוד קל לבלוע: הוא נקי והרמוני יחסית, לא נצחוני במיוחד, אבל בהחלט נגיש לקציני משטרה. עמית דובדבני וארז אייזן הם צמד שבכל תקליטיו ניסה להראות שיש בו יותר מסתם טראנסים, אבל בגלל שהטראנס הוא ז'אנר בעל חוקים אסתטיים מאוד מוגדרים וטהרניים, הרי שכל חריגה צריכה להיעשות בטוב טעם.

בגלל זה התקליטים הקודמים של אינפקטד מאשרום וגם החדש, “Converting Vegetarians”, הם תקליטים קצת מצחיקים: יש בהם ויצים אמנותיים שאמורים להרים את המוזיקה של אינפקטד לדרגה אחת מעל לטראק הז'אנרי. אחרי שבשני התקליטים הקודמים שלהם הם התנסו באפוסים של ספק טראנס, ספק אריק רודיך (כולל טראנס גיטרות, תת ז'אנר שיכול לגרום לסולואים של סטיב וואי ליילל בבכי), בתקליט החדש הם כבר הולכים על כל האינצ'ילדה: “Converting Vegetarians” הוא דיסק כפול, צידו הראשון טראנסי ואילו צידו האחר מתהדר במבחר סגנונות. הטראנסאווים השרופים אוהבים לקרוא לכל מוזיקה שהיא לא טראנס בשם הכולל "פריסטיייל", עד שגם זה נהפך בעיניהם לז'אנר בפני עצמו (איזה מוזיקה אתה אוהב? אני אוהב פריסטייל), וזאת לגמרי הגישה בצד השני של הדיסק הכפול של אינפקטד: יאללה, פריסטייל בפיתה.

לדיסק הראשון ב-“Converting Vegetarians” אין מה לבוא בטענות: זה טראנס ישר ולעניין, מאוד פאמפינג, פסיכדליה קלילה, והוא נכון לקיום המוגבר של הטראנס בסצינת המועדונים. כמה מהקטעים פה אפילו לא סטנדרטיים ומכילים אלמנטים זהירים של ברייקביט. הדיסק השני, המכונה “The Other Side”, מציג את אינפקטד כשהם מנסים להתנסות בדברים חדשים. יש פה היפ הופ, כינורות, מוזיקת עולם, רגאי, אלקטרו, ווקודרים, רוק מתקדם. וזה אכן בלגן גדול. ניכר שאינפקטד: א. לא מבינים מהחיים שלהם בכל מה שלא קשור לטראנס. ב. מביאים, בסופו של דבר, את הטראנס לכל דבר שהם עושים. כל מגוון הסגנונות הזה לכאורה ניחן בצלילים טראנסים מזוהים, כך שגם כשאינפקטד עושים את מה שהם חושבים שהוא היפ הופ, זה תמיד יישמע כמו איזשהו בן כלאיים מוזר בין מוטיבים שלגמרי לא שייכים זה לזה.

אפשר להגיד שזה נשמע חדשני, אבל זה לא. זאת הבעיה הגדולה של אינפקטד מאשרום בכל הקריירה שלהם: מדובר בצמד אנשי סאונד מוכשרים ומפיקים מבריקים ששולטים לעילא בז'אנר מסוים, אבל חשים את רגשות הנחיתות שמאפיינים אנשים שלא לגמרי מבינים את טיבה של מוזיקה אלקטרונית מודרנית. עטיפת הדיסק החדש – מוח אנושי תקוע על קרס - במה שנראה כמו עטיפה קלאסית של תקליט רוק מתקדם מהסבנטיז, היא העניין: אינפקטד רוצים להתקדם, רוצים להיות מוזיקאים-אמנים ולא סתם מפיקי טראנס. אבל כדי להתפרש לצדדים צריך להכיר את החומר.

אינפקטד, כפי שהקטעים בדיסק הפריסטייל מרמזים, מזהים סאונדים ספציפיים בכל ז'אנר ומשתמשים בקלישאות שלו: זה בדיוק מה שהופך אותם למפיקים מוכשרים – הם אנשים של סאונדים, שיודעים לפרק ולהרכיב. כשזה מגיע למלאכה שבה אתה נדרש לחרוג מתבניות, אינפקטד נופלים מהסיבה הפשוטה שמעבר לטכנאות המרשימה, אין להם את הכלים ליצור מוזיקה שלא תהיה תחומה במגבלות שלהם כטכנוקרטים. מכיוון שהמוזיקה שאני הכי אוהב היא מוזיקה של מפיקים, אני מעריך את היכולות של אינפקטד בתחומם – הרי זוהי הדמוקרטיה הגדולה של המוזיקה האלקטרונית: אתה לא צריך להיות מוזיקאי גדול בשביל להיות גדול. הגיע הזמן שגם אינפקטד מאשרום יכירו בכך שהטראנס הוא מקצועם ויחדלו מהנסיונות המשעשעים להיות מין אנשי רנסנס מקושקשים. ואם הם מתעקשים להתבלגן במבחר סגנונות, הרי שכדאי לעשות שיעורי בית: כמה דיסקים של מאסיב אטאק, כמיקל בראדרז ופינק פלויד הם לא מראי המקום המספיקים לכל הקרוסאובר הזה.


Converting Vegetarians, Infected Mushroom, BNE