היום בדיוק לפני 58 שנה היה יום ה-H בשבדיה, בו הוחלט לעבור לנהוג בצד ימין של הכביש. להבדיל מהאי הבריטי, בשבדיה הנהג היה יושב בצד שמאל של הרכב, והנהיגה בצד השמאלי של הכביש גרמה להרבה תאונות מיותרות. השינוי הביא למספר שיא של תאונות דרכים בתוך זמן קצר. מדהים כמה שבני אדם ניזונים מהרגלים, וכמה קשה לנו להתרגל לשינוי - אפילו כשהוא טוב בשבילנו.
כמו בשבדיה, גם לנו קשה לשנות את ההרגלים שלנו, אפילו אם זה שינוי מתבקש. לישראלים מגיל מסוים, למשל בגילי, עדיין קשה להתרגל לזה שטל ברמן הוא מגיש המהדורה המרכזית של כאן חדשות. זה מטופש, מכיוון שכבר שנים שהוא בונה את עצמו לאט ובביטחון לתפקיד בסדר הגודל הזה.
זה עדיין מרגיש קצת מוזר לראות את טל ברמן כאיש חדשות מעונב. כמו שזה מוזר שנבחרת ישראל בכדורסל פתאום פייבוריטית לנצח את סלובניה של לוקה דונצ'יץ', ואולי תגמור במקום הראשון בבית ביורובאסקט, מעל נבחרת צרפת, שהפסידה רק לפני שנה בגמר האולימפיאדה לדרים טים של סטף ולברון. מוזר, בקטע טוב.
זה מוזר כי אני עדיין זוכר איך הייתי חוזר הביתה מבית הספר ומאזין ל"מוטל בספק", התכנית המיתולוגית של טל ברמן בגלי צה"ל. בעידן היוטיוברים והטיקטוקרים קשה להאמין שפעם שדרני רדיו היו האינפלואנסרים האמיתיים. משפיע, במובן המקורי של המילה. לדוגמה: בזכות טל ברמן הכרתי את הביסטי בויז.
כשהפך לכוכב טלוויזיה, ועזב את גלי צה"ל, ערכו עבור טל ברמן מסיבת פרידה בחוף הים בהרצליה. אלפי מעריצים, ובעיקר מעריצות, הגיעו כדי להיפרד ממנו. בריאיון לגיא פינס הוא אמר שהוא רוצה לעסוק יותר באקטואליה. הוא נשאל על ידי המראיינת מי שר החקלאות, והחל לגמגם. 25 שנים אחרי, הוא מגיש את המהדורה המרכזית של כאן 11 וזה מרגיש כמעט טבעי.
הכניסה של ברמן לתפקיד הייתה חלקה. כישרון ההגשה שלו מעולם לא היה נתון בספק (סליחה), אבל היו מי שחששו שמגיש שבנה את הקריירה שלו בעיקר סביב אקטואליה קלילה יותר יתקשה לעמוד במבחן של פאנלים כבדים: מלחמה, עסקאות חטופים, תקציב המדינה ושאר נושאים בוערים. בפועל, המציאות הוכיחה אחרת - הבחירה בברמן התגלתה כהברקה, ובין שלל האירועים עברה כמעט מתחת לרדאר.
זו תקופה מוזרה להיות מגיש חדשות, כמו שזו תקופה מוזרה להיות צרכן חדשות. כאמור, נבחרת ישראל ניצחה אתמול את נבחרת בלגיה באליפות אירופה, והעפילה לשמינית הגמר - הישג שלא רשמה כבר עשור. היו ימים שאירוע בסדר הגודל הזה היה פותח את מהדורת החדשות, הפעם הוא אפילו לא הוזכר בכותרות המהדורה, למרות שהמגיש הוא חובב ספורט ידוע. למעשה, ההתייחסות הראשונה לניצחון המרגש על בלגיה הוזכר רק חצי שעה לתוך המהדורה - בתוך כתבה של דב גילהר על ההחלטה של משרד החוץ הבלגי להכיר במדינה פלסטינית. הניצחון של דני אבדיה והחברים הוזכר בהקשר הזה כ"תגובה ציונית הולמת".
יש לתאגיד השידור כתב על אדמת פולין שתפקידו לסקר את היורובאסקט המוצלח עד כה של נבחרת ישראל, אבל בישראל של שנת 2025 למי באמת יש זמן לדבר על כמה ילדים טובים בשם ים, רומן ודני כשיש עדיין 48 חטופים בעזה, וגיוס שיא של חיילי מילואים לסבב המי-יודע-כמה בעזה?
וכשצריך לדבר על הנושאים האלה, משהו בסגנון ההגשה בגובה העיניים של טל ברמן הוא בדיוק מה שהקהל צריך. כך למשל בזמן הדיווח של ליאל קייזר, ראש התחום הכלכלי, שהסבירה שהעלות של כיבוש עזה תעמוד על 20 עד 25 מיליארד שקלים. מי ישלם את זה? אנחנו. הרבה מגישים היו פשוט מצקצקים בפני המספר הזה, אבל ברמן מספיק מחובר לצופה הממוצע שלו כדי להבהיר את הנקודה הזאת: הולכים לקצץ בתקציבים של כל שאר המשרדים - בחינוך של הילדים שלנו, ברווחה של ההורים שלנו, בבריאות של כולנו - והכסף ילך לעזה.
בין השאר, וזו נקודה חשובה שטל ברמן בחר להזכיר, כספי המיסים שלנו ילכו לממן את המחיה של תושבי עזה. זה לא נאמר מפוזיציה, בהתנשאות או בהתקטננות - זה לא היה רגע ימני או שמאלני, אלא רגע של זיקוק עיתונאי, עובדה שמגיש מנוסה יודע שצריך להבהיר אותה לצופה שנאלץ להתמודד עם המון מספרים ועובדות מבלבלות. אחרי כל הפושים והגלילה האינסופית בפידים במהלך היום, זה בדיוק הסדר שאנחנו מצפים מהמהדורה המרכזית שתעשה לנו.
מתברר שמדובר באיש הנכון במקום הנכון, עכשיו רק נותר לקוות שהמציאות תהפוך להיות קצת יותר שפויה, ותאפשר למהדורות החדשות להיפתח ברגעי אושר מרגשים מאליפות אירופה בכדורסל - ולא רק בהכנות למלחמה הבאה, בכיבוש ובשכול.