7.
האם מקור הרעש הוא זה שמפניו חשש? תהה שחר, וכעבור דקה של קפיאה במקום, מצא בתוכו את האומץ הדרוש לקום לבדוק. המסדרון היה חשוך למדי, מלבד האור החלש שבקע מהחלון הצר בדלת חדר האמבטיה הסגורה, אבל האור הזה הספיק כדי שיוכל להבין לאימתו שהרשרוש אכן בוקע מאותו צעצוע, שכמו כיכב אתמול בתוכנית מציאות בדיונית ששמה "מי מצליח להפחיד את שחר?"
המכונית האדומה הגיחה מחדר הילדות, התגלגלה בקצב מתון אל המסדרון, ואז עצרה. לרגע ניסה להרגיע את עצמו בהשערה שאחת הבנות התעוררה וכעת היא משתעשעת במכונית, אך נחל כישלון, כי לא הצליח לשכוח שדבר דומה קרה גם בהיעדרן. בכל מקרה, הציץ לחדר כדי לוודא ששתיהן ישנות, וכשהסיט את מבטו אל המכונית הדוממת, נחרד לראותה זזה שוב קדימה ואז אחורה ושוב קדימה עד שנעצרה. פתאום החלה לשעוט לכיוונו וכמעט הפילה אותו ארצה מרוב בהלה, ואז חזרה ודַממה כאילו מה שקרה לפני שנייה לא קרה כלל.
שחר ניצל את מנוחתו הרגעית של הצעצוע, התכופף וחטף אותו מהרצפה בידו הימנית. הוא הפך את המכונית בשתי ידיו, לוודא בזריזות שאכן מדובר בצעצוע נטול סוללות, כזה שלא אמור לפעול לבדו, ואז רץ לחדר השינה, פתח את החלון ובצעקה הטיל אותה לחצר, כאילו היתה גחל לוהט בידו.
לבו הלם בחוזקה ועורפו התכסה זיעה קרה. לא דמיינתי, סנגר על עצמו, זה באמת קרה עכשיו. המכונית זזה בעצמה כמו שעשה הבלון, ונדמה כאילו אותה ישות הניעה את שני הצעצועים - באוויר ועל הקרקע. מצחו התכווץ בדאגה. אז, לפני יומיים, חשב, לא עשיתי מזה עניין גדול, אבל עכשיו המצב שונה: אני מבין שהדבר הזה מזיז לא רק בלונים אווריריים, אלא חפצים עם נוכחות מוחשית, מוצקה, מתכתית, והוא מזיז אותם לעבר אנשים. מחשבה מחרידה עברה במוחו: הבנות לא בטוחות. אני מבוגר לא אחראי שהחזרתי אותן לבית שבו משהו שאני לא רואה ולא יודע את מהותו גורם לתופעות לא מוסברות, ואין לדעת מהו החפץ הבא שהמשהו הזה יזיז לעברי או לעברן.
רחש נשמע מהקומה הראשונה. שחר רץ למטה וכמעט מעד במדרגות. כשהיה כבר בסלון הדליק את כל האורות וראה את מה שחשש מפניו. זה היה הבלון שהתעורר לפתע מתרדמתו. הוא ריחף בגובה שני שליש הקומה, ואז הסתחרר במהירות ברחבי הסלון, מתחכך מדי פעם בתקרה.
אין שום סיכוי שתנועה מסוג כזה נגרמת במקרה, חשב, שום סיכוי שבעולם.
כשנעמד בקרבת הבלון ובהה בו בפה פעור, לא ציפה שהוא ינוע לעברו במהירות פתאומית, יתנגש בראשו ויעלה שוב עד לתקרה, אבל זה בדיוק מה שקרה.
צעקת בהלה ארוכה נפלטה מפיו, והוא קפא על מקומו והתנשם במהירות. אז הרים את ידיו, כאילו להגן על פניו ממכה נוספת.
תחושת צינה מוכרת אחזה בכל גופו. הדבר הזה לגמרי קרה עכשיו, אמר לעצמו בהביטו בבלון שנח כעת צמוד לתקרה, סמוך לדלת המרתף, כילד שובב שמיתמם ואומר, "אני?? לא עשיתי כלום."
שחר מיקד את מבטו בבלון שהטיל צל על הקיר לאור מנורת התקרה הקטנה שמעל דלת הכניסה, שאותה תמיד השאירו דולקת למקרה שאחת הילדות תרצה לרדת בלילה לשתות מים. ללא נשימה קפץ את אגרופיו לעומת הבלון, מוכן להלום בו או לחמוק במקרה של תזוזה נוספת לכיוון ראשו.
שתי דקות חלפו ושום דבר נוסף לא התרחש, לפחות לא בעולם הפיזי. בראשו של שחר התרחשו הרבה דברים. הוא חשב שאין שום הסבר הגיוני למה שקרה עכשיו, וגם לא למה שקרה קודם. כמו שלא דמיין את המכונית שדרסה את נעלו, כך, ידע שחר, אין סיכוי שדמיין את בלון ההליום חג במעגלים במרחק מטר מתחת לגובה התקרה כאילו מישהו משך בסרט הארוך שלו, וגם לא את התנגשות הבלון במצחו באופן שנראה כאילו נעשה בכוונה. הוא היה בטוח שלא דמיין, כי זיכרון הבהלה מהתקרית היה טרי במוחו, בלבו שהאיץ את פעימותיו, בעיניו שנפערו, בכל גופו שנרעד מקור פתאומי מהסוג שנגרם עקב פחד אמיתי.
מחשבה מטרידה חלפה בראשו של שחר: מילא להתנגש לי ברגל, אבל בראש זה כבר סיפור אחר. המילה סכנה הדהדה בראשו. הישות הלא ברורה, שגילתה סימנים ראשונים של תוקפנות, יכולה גם לגשת לכיריים עם ההצתה החשמלית של מבערי הגז כדי להעלות באש את הבית, או להתגנב לחדר הילדות כדי לעצור את נשימתן בשנתן.
איך זה יכול להיות שטיפוס ספקן כמוני, שכבר כפעוט קלט שאליהו הנביא לא באמת שותה מהכוס ושכילד גיחך מול אגדת פיית השיניים, מפחד פתאום מרוחות? תהה שחר בדאגה.
וממש באותו רגע הופנתה דאגתו לאפיק אחר. בעיני רוחו ראה את הבנות במיטתן. לו היה לבד בבית, חשב, ודאי היה מתעלם מכל מה שקורה, הולך לישון ובמקרה הגרוע נועל את דלת חדר השינה מבפנים. אבל יש ילדות באחריותו ועליו להגן על שלומן מתופעות שהכרתו לא מעוניינת לתפוס. וההבנה הזאת שחררה אותו מכבלי החשיבה המדעית ואפשרה לו לפחד באמת.
בהליכה לאחור מיהר למטבח, בעודו משגיח במבטו כל העת על הבלון הצמוד לתקרה. הוא פתח את מגירת המזווה התחתונה, התכופף וסגר את מפסק הגז שנמצא מאחוריה.
לאחר שהחזיר את מבטו לבלון שנח צמוד לתקרה, חלחלה אל תודעתו התובנה שאם אף אחד כבר לא אוחז בבלון כדי למנוע ממנו שוב לעלות למלוא גובה החדר, ה"אף אחד" הזה נמצא עכשיו במקום אחר.
אחוז בעתה ניתר ממקומו, מיהר ועלה לחדר הילדות לבדוק שהן נושמות. החזה של אלה עלה וירד מתחת לשמיכת הפיקה. גם זה של הדר, שהחזיקה בשמיכי החדשה שלה.
השעה היתה רבע לעשר. שחר ירד שוב לספה שבסלון. מבטו לא הרפה ולו לשנייה אחת מהבלון כשניסה להאזין לרחש כלשהו מרחבי הבית, אבל הבית היה דומם.
אני חייב לשמור על הבנות, חשב, אבל איך אגן עליהן מפני דבר שאני לא רואה? הוא היה אובד עצות. לבסוף התעשת, לקח כיסא כבד מפינת האוכל, טיפס איתו מתנשף במעלה המדרגות, העמיד אותו בכניסה לחדר הבנות והתיישב כדי להשקיף על הדר ואלה מבעד לדלת הפתוחה.
מיד כשנח ישבנו על הכיסא צנחה עליו העייפות ואיימה להכריע אותו. אחרי ליל החרדה של אמש זה לא היה צריך להפתיע אותו, אבל איך ירשה לעצמו להירדם עכשיו? חשב בדאגה.
קול ההיגיון בא לעזרתו: אם יש רוח רפאים שרוצה לפגוע בבנות, הרי שהיא כבר היתה עושה את זה. תוך כדי פיהוק חלפה בראשו מחשבה מוזרה, אם כי נכונה עובדתית ומעודדת למדי - אף פעם לא כתבו בעיתון על ילדים שמתו בגלל רוח. גם אם יש רוחות במציאות, הן לא מסוכנות, פסק בית המשפט בראשו הצונח מעייפות. הוא קם למיטה הזוגית שבחדר השינה ונשכב עליה בעיניים שהיו פקוחות בדיוק לחמש שניות ובהו בתקרה עד שנעצמו.
"החדר בקצה המסדרון" / גל ובר. 304 עמודים. הוצאת שולחן כתיבה, מטר.