1. פלסיבו, Sleeping With Ghosts
פלסיבו התחילו בתור להקת אמצע-ניינטיז מובהקת, כתופעת לוואי קצת נאיבית ומלודרמטית של גל הבריטפופ, שהצליחה לפרוץ למיינסטרים דרך הדלת הגלאמית שברט אנדרסון פתח בתקופה בה הוא עוד היה בקטע היעני-אנדרוגיני. עכשיו יצא לפלסיבו תקליט רביעי, Sleeping With Ghosts, ולזכותם (או לגנותם, תלוי איך מסתכלים על זה) יאמר שהם גדלו וכבר די מזמן הפכו מחממת הנצנצים הפרטית של בריאן מולקו ללהקה מגובשת שיודעת לייצר דכדוך נעורים אפקטיבי ורקיד, משהו שמשחזר עבור הנוער של היום את החוויה האייטיזית של לרקוד לצלילי מוזיקה אפלולית עם תדמית קצת סוטה. במשך השנים הנפיקו פלסיבו כמה וכמה להיטים ראויים, למרות הפתטיות המתלהבת שלהם. לאהוב את Pure Morning או Nancy Boy זה אמנם מביך, אבל איך אפשר שלא? אם כן, עבור מי שאינו מעריץ אדוק של פלסיבו, השאלה הנשאלת בכל פעם שיוצא להם אלבום חדש היא האם הוא מספק עוד להיט שכזה.
עד היום התשובה תמיד היתה כן. בתקליט החדש השירים This Picture וThe Bitter End מגיעים הכי קרוב לזה שאפשר ואחרי טחינת אם.טי.וי רצינית הם ודאי ימ
2. הקרדיגנס, Long Gone Before Daylight
לפני חמש שנים הוציאו הקרדיגנס את אלבומם האחרון, Gran Turismo, ואיתו קברו את התדמית הפופית המתוקה של תחילת הקריירה שלהם (שאני אישית דווקא מאוד חיבבתי) והחליפו אותה בתדמית פופית מתוקה-מרירה וצינית - לא הבדל עצום, אבל בסדר. כמה ריפים משומשים של בלאק סאבאת, איזה קעקוע זמני א-לה יובל בנאי הקרדיגנס באמת עשו כל שביכולתם כדי למחות כל זכר לLovefool שגרם להם כל כך הרבה כאבי בטן. אבל אם "גראן טוריזמו" באמת היה תקליט מעבר שמטרתו להביא את הקרדיגנס ממדינת הצמר גפן המתוק לאיפה שהם נמצאים היום, אז זה כבר ממש לא בסדר.
התקליט החדש של הקרדיגנס, Long Gone Before Daylight, נפתח בבלדה רגישה, שהיתה יכולה יותר מדי בקלות להיות מבוצעת על ידי שנאיה טוויין. וההמשך בהתאם. תקליט כמעט שלם של שירים שקטים ונוגים, עם טאץ' קאנטרי-רוק קליל וכמה קריצות לאמריקנה נשית-אפלולית נוסח סטיבי ניקס . אמנם הטקסטים הם ברמה אחת מעל לטקסטים של בלדות קאנטרי-רוק אמריקאיות טיפוסיות המושרות על ידי נשים, שהרי השוודים מעולם לא היו בעסק של למכור לנו פ
3. The Essential Clash
סוני קפצו על ההזדמנות של מותו בטרם עת של ג'ו סטראמר והחליטו להוציא לקלאש אוסף מפואר תחת הכותרת The Essential Clash (אם כי ההקדשה לסטראמר בתוך העטיפה הפנימית רומזת שתהליך הכנת האוסף החל עוד לפני מותו). לכל המי ומי של תעשיית המוזיקה על כל גווניה כבר יש אוסף אסנציאלי שכזה. יש דה אסנצ'יאל ליטל ריצ'רד, דה אסנצ'יאל ננה מושקורי, דה אסנצ'יאל אלבמה, דה אסנצ'יאל ז'אן מישל ז'אר, דה אסנצ'יאל קאונט בייסי. ולמי שעוד אין, ודאי יהיה, מתישהו. האם האוסף החדש של הקלאש אכן כה חיוני ונחוץ כפי ששמו מנסה לטעון?
בתור אוסף כפול ושמן של הקלאש כמובן שהוא לא יכול להיות פחות ממצוין וסופר-מענג. מה יכול להיות רע ב-41 שירים של הקלאש? האוסף כולל פנינים מתקופת הפאנק המוקדמת שלהם, וגם מכל שאר התקופות, כשהשפעות הרגאיי, דאב והיפהופ בין היתר החלו לצאת החוצה. האוסף כולל שירים מששת האלבומים שלהם, כמו גם כמה שירים שלא הופיעו בהם (אבל כן הופיעו באוספים קודמים של הלהקה, אז אין מה להתלהב יותר מדי). אם אתם נורא רוצים אוסף של הקלאש,