סטרייק ורובין אלקוט חוזרים: קראו פרק ראשון מתוך "קבר דוהר"

החוקר הפרטי קורמורן סטרייק עמד בפינת אוהל מסיבות קטן, מחניק והומה אדם, ובזרועותיו תינוק מיילל. גשם כבד ניתך על גג האוהל, והתיפוף הפרוע של הטיפות על הקנבס נשמע אפילו על רקע פטפוטי המוזמנים וצרחותיו של בן הסנדקוּת שלו, שאותו הטביל זה עתה. מפזר החום שמאחוריו פלט יותר מדי אוויר חם, אבל לא היה באפשרותו לזוז, שכן שלוש נשים בלונדיניות, שלושתן בנות ארבעים בערך ומחזיקות כוסות פלסטיק מלאות שמפניה, לכדו אותו ביניהן וצעקו לפי התור שאלות על המקרים המתוקשרים ביותר שעסק בהם. סטרייק הסכים לפני כן להחזיק את התינוק "לשניוֹנת" בזמן שאֵם התינוק הלכה לשירותים, אבל מאז נעלמה כמדומה לשעה שלמה.
"מתי," שאלה בקולי קולות הגבוהה מבין הבלונדיניות, "הבנת שזאת לא התאבדות?"
"לקח קצת זמן," צעק סטרייק בתשובה, מלא טינה על שאף אחת מהנשים לא מציעה להחזיק את התינוק. הן בטח מכירות תכסיס נשי נסתר כלשהו שיוכל להרגיע אותו. הוא ניסה להקפיץ בעדינות את הילד מעלה ומטה בזרועותיו. הקטן רק צרח בהתמרמרות רבה עוד יותר.
מאחורי הבלונדיניות עמדה ברונטית בשמלה בוורוד מזעזע, שסטרייק כבר הבחין בה בכנסייה. היא דיברה וצחקקה בקול ממקום מושבה שם עוד לפני שהתחיל הטקס, ומשכה לעברה תשומת לב רבה כשקראה "הוֹוֹוֹוֹ" בקול רם למדי בשעה שהכומר יצק בחגיגיות את מי הקודש על ראש התינוק הישן, כך שכל הנוכחים בקהל הפנו את מבטיהם אליה במקום אל אגן מי הטבילה. עיניהם נפגשו. אלה שלה היו בגוון כחול-ים קורן, ומאופרות במומחיות כך שבלטו כמו אבני אקוומרין על רקע העור בצבע הזית והשיער החום כהה הארוך. סטרייק ניתק ראשון קשר עין. בדיוק כמו שהכובע המקושט הנוטה על צידו והתגובות האיטיות של הסבתא הגאה הבהירו לסטרייק שהיא כבר שתתה יותר מדי, כך הבהיר לו המבט החטוף הזה שהאישה בוורוד היא צרה צרורה.
"והמרטש משָקְלוול," אמרה הבלונדינית הממושקפת, "אתה באמת תפסת אותו ממש פיזית?"
לא, הכל היה בטלפתיה.
"תסלחו לי," אמר סטרייק, שכן זה עתה הבחין בחטף באילזה, אמו של בן הסנדקוּת שלו, מבעד לדלתות הזכוכית המובילות למטבח. "אני צריך להחזיר אותו לאמא שלו."

הוא תימרן ועקף את הבלונדיניות המאוכזבות ואת האישה בוורוד ועשה את דרכו אל מחוץ לאוהל. יתר המוזמנים פינו לו דרך והניחו לו לעבור כאילו יללות התינוק הן סירנה.
"אוי אלוהים, אני מצטערת, קוֹרְם," אמרה אילזה הרברט הממושקפת ובהירת השיער. היא נשענה על הדלפק במטבח ודיברה עם השותפה של סטרייק במשרד החקירות, רובין אלקוט, ועם החבר של רובין, קצין הבולשת ריאן מרפי. "תן לי אותו, הוא צריך לאכול. בואי איתי," היא אמרה לרובין, "נוכל להמשיך לדבר - תוכלי אולי להביא לי כוס מים, רק כוס מים, בבקשה?"
ממש נהדר, חשב סטרייק כשצפה ברובין ניגשת אל הכיור וממלאת כוס במים ומשאירה אותו לבדו עם ריאן מרפי, שגובהו, בדומה לסטרייק, התנשא הרבה מעל למטר שמונים. בזה הסתכם הדמיון. שלא כמו הבלש הפרטי, שהעלה על הדעת מין בטהובן עם אף שבור, שערו כהה ומקורזל והבעתו זעופה מטבעה, מרפי היה יפה תואר קלאסי, עם עצמות לחיים גבוהות ושיער חום בהיר גלי.
עוד לפני שמישהו משני הגברים הצליח למצוא נושא לשיחה, הצטרף אליהם חברו הוותיק של סטרייק, ניק הרברט, רופא גסטרואנטרולוג ואבי התינוק שתקף זה לא כבר את עור התוף של סטרייק. ניק, ששׂערו בצבע החול התחיל לסגת כבר בשנות העשרים לחייו, היה כעת קירח למחצה.
"נו, איך אתה מרגיש אחרי שהתכחשת לשטן?" שאל ניק את סטרייק.
"קצת שבור מהפרידה, האמת," אמר הבלש, "בילינו תקופה יפה יחד."
מרפי צחק, ועוד מישהו צחק, היישר מאחורי סטרייק. הוא פנה לאחור: האישה בוורוד עקבה אחריו אל מחוץ לאוהל. דודתו ג'ואן, זיכרונה לברכה, מן הסתם היתה חושבת שהשמלה הוורודה אינה לבוש יאה לטקס הטבלה לנצרות: שמלת מעטפת צמודה עם מחשוף וִי עמוק ואִמרה שהציגה לראווה הרבה רגל שזופה.

"עמדתי להציע להחזיק את התינוק," היא אמרה בקול רם, צרוד במקצת, וחייכה מעלה אל סטרייק, שהבחין במבטו של מרפי גולש במורד החריץ שבין שדיה ועולה בחזרה אל עיניה. "אני משתגעת על תינוקות. אבל אז יצאת."
"אני תוהה מה אנחנו אמורים לעשות בעוגת הטבילה," אמר ניק, מתבונן במלבן גדול של עוגת פירות מצופה בזיגוג שהיתה מונחת על האי שבאמצע המטבח, שעליה מצויר דובון כחול.
"לאכול אותה?" הציע סטרייק, שהיה רעב. הוא הספיק לאכול רק שני כריכים לפני שאילזה מסרה לידיו את התינוק, ועד כמה שהצליח לראות, יתר המוזמנים כבר חיסלו את רוב המזון הזָמין בשעה שהוא עצמו היה לכוד באוהל. האישה בוורוד שוב צחקה.
"כן, אבל אמורים לצלם אותה קודם, או מה?" שאל ניק.
"לצלם," אמרה האישה בוורוד, "בהחלט."
"אם ככה, נצטרך לחכות," אמר ניק. עיניו סקרו את סטרייק מכף רגל ועד ראש מבעד למשקפיים בעלות מסגרת מתכת דקה, והוא שאל, "כמה כבר ירדת?"
"19 קילו," אמר סטרייק.
"כל הכבוד," אמר מרפי, בעל הגזרה הדקה והאתלטית בז'קט החליפה בעל שורת הכפתורים היחידה.
לך לכל הרוחות, חתיכת ממזר מדושן.


2


שש במקום החמישי:
החרטה נעלמת.
מקורביו נושכים את בשרם.
ההליכה קדימה -
איזה משגה ייתכן?*
ספר התמורות - אי צ'ינג

רובין ישבה בקצה המיטה הזוגית בחדר השינה של אלזה וניק. החדר המעוצב בגוונים של כחול היה מסודר פרט לשתי מגירות פתוחות בתחתית ארון הבגדים. רובין הכירה את בני הזוג הרברט מספיק זמן לדעת שניק הוא שהשאיר אותן ככה: זאת היתה אחת התלונות הקבועות של אשתו, שהוא לא דוחף בחזרה מגירות ולא סוגר דלתות של ארונות.
עורכת הדין אילזה ישבה ברגע זה בכיסא נדנדה בפינה, והתינוק כבר גומע בחמדנות מחזהּ. רובין, שגדלה במשפחה של חקלאים, לא התרגשה יותר מדי מקולות המצמוץ והיניקה שהתינוק השמיע. סטרייק מן הסתם היה מוצא אותם מגונים במידה מסוימת.
"זה נורא מצמיא," אמרה אילזה, שרוקנה עכשיו את כוס המים שלה. היא הושיטה את הכוס הריקה לרובין והוסיפה, "נראה לי שאמא שלי שתויה."
"אני יודעת. בחיים שלי לא פגשתי מישהי ששמחה כל כך שהיא סבתא," אמרה רובין.
"נכון," נאנחה אילזה. "אבל בּיז'וּ המזורגגת."
"מי המזורגגת?"
"האישה הצעקנית בוורוד! בטח שמת לב אליה, הציצים שלה לגמרי תלויים מחוץ לשמלה. אני מתעבת אותה," אמרה אילזה בלהט, "חייבת להיות כל הזמן במרכז תשומת הלב. היא היתה בחדר בזמן שהזמנתי שני אנשים אחרים מהלשכה שלה, והיא פשוט הניחה שהתכוונתי גם אליה, ולא הצלחתי לחשוב על שום דרך להגיד לה שלא."
"קוראים לה בּיז'וּ?" שאלה רובין כלא מאמינה. "קטנה ונחמדה? כמו שאומרים על דירות?"
"כמו שאומרים על טורפת גברים מעצבנת. השם האמיתי שלה הוא בלינדה," אמרה אילזה, ואז זייפה קול רועם, חושני כביכול, "'אבל כולם קוראים לי ביז'וּ'."
"למה הם קוראים לה ככה?"
"כי היא אומרת להם," אמרה אילזה ברוגז, ורובין צחקה. "יש לה סיפור עם עורך דין יועץ למלכה, נשוי, ואני מתפללת לאלוהים שלא אצטרך בקרוב לפגוש אותו בבית משפט, כי היא כבר סיפרה לנו יותר מדי על העלילות שלהם במיטה. היא לא מסתירה שהיא מנסה להיכנס להיריון ממנו, לגרום לו לעזוב את אשתו... אבל אולי אני סתם ממורמרת... טוב, אני באמת ממורמרת. ברגע זה אני לא צריכה סביבי נשים שלובשות מידה שלושים ושמונה. זאת פה מידה ארבעים ושש," היא אמרה והנמיכה מבט אל השמלה הכחולה הכהה שלגופה. "בחיים שלי לא הייתי כל כך גדולה."
"את רק עכשיו ילדת ואת נראית מקסימה להפליא," אמרה רובין בנימה נחרצת. "כולם אומרים את זה."
"רואה, בגלל זה אני מחבבת אותך, רובין," אמרה אילזה, ועיוותה קלות את פניה בכאב בשל היניקה הנלהבת של בנה. "איך הולך עם ריאן?"
"טוב," אמרה רובין.
"כמה זמן כבר? שבעה חודשים?"
"שמונה," אמרה רובין.
"הממ," אמרה אילזה, שחייכה עכשיו אל התינוק שלה.
"מה זה אומר?"
"קוֹרְם שונא את זה. הפרצוף שלו כשאת וריאן החזקתם ידיים מחוץ לכנסייה. ושמתי לב שהוא ממש ירד במשקל."
"הוא היה חייב," אמרה רובין, "אחרי שמצב הרגל שלו כל כך החמיר בשנה שעברה."
"אם את אומרת... ריאן לא שותה בכלל?"
"לא, סיפרתי לך: הוא אלכוהוליסט. נקי כבר שנתיים."
"אה... טוב, הוא נראה נחמד. הוא רוצה ילדים," הוסיפה אילזה ושיגרה מבט מהיר אל חברתה. "הוא סיפר לי, קודם."
"אין מצב שנתחיל עכשיו לנסות לעשות ילד, אילזה, אנחנו מכירים בקושי שמונה חודשים."
"קוֹרְם אף פעם לא רצה ילדים."
רובין התעלמה מן ההערה. היא ידעה היטב שאילזה וניק מקווים כבר כמה שנים שהיחסים בינה לבין סטרייק יתקדמו אל מעבר לשותפות במשרד חקירות וחברות קרובה.
"ראית את שרלוט בעיתון?" שאלה אילזה כשהיה ברור שרובין לא מתכוונת לדון בדחפים האבהיים של סטרייק או בהיעדרם. "עם היצור ההוא, דוֹרְמֶר."
"הממ," אמרה רובין.
"הייתי אומרת שחבל עליו, אבל הוא נראה מספיק קשוח להתמודד איתה... טוב, גם קוֹרְם היה, וזה לא הפריע לה למרר לו את החיים ככל יכולתה."
שרלוט קמפבל היתה ארוסתו לשעבר של סטרייק, ויחסיו הסבוכים איתה נמשכו שש-עשרה שנה לסירוגין. אחרי שנפרדה לא מזמן מבעלה, שרלוט כיכבה בטורי הרכילות לצד החבר החדש שלה, לנדון דורמר, מלונאי אמריקאי, מיליארדר גרוש בשלישית עם פנים ארוכות ורזות וסנטר גדול. המחשבה היחידה של רובין למראה תמונות הפפראצי האחרונות של הזוג היתה ששרלוט, אף שנראתה יפהפייה כתמיד בשמלת משי אדומה, פניה היו חסרות הבעה ומבטה מזוגג ומשונה מהרגיל.
נשמעה דפיקה על דלת חדר השינה, ובעלה של אילזה נכנס.
"יש הסכמה מקיר לקיר," סיפר ניק לאשתו, "שצריך להצטלם לפני שחותכים
את עוגת הטבילה."
"טוב, אבל תצטרכו לתת לי עוד קצת זמן," אמרה אילזה בנימה מתגוננת,
"כי הוא קיבל רק צד אחד."
"ובעניין אחר לגמרי: החברה שלך ביז'ו מנסה להתחיל עם קוֹרְם," הוסיף
ניק בחיוך מאוזן לאוזן.
"היא לא חברה שלי," זרקה אילזה, "וכדאי שתזהיר אותו שהיא פסיכית על
כל הראש. אאוּץ'," היא הוסיפה ברוגז והפנתה מבט רושף אל הבן שלה.
למטה במטבח ההומה, סטרייק עוד עמד ליד עוגת הטבילה שלא נפרסה,
בעוד ביז'ו ווטקינס, שהתבקשה לחזור שוב על שמה הפרטי אחרי שסטרייק לא
האמין למשמע אוזניו בפעם הראשונה, מפגיזה אותו במטחי רכילות מהירים
הקשורים לעבודתה, ומשמיעה קרקורי צחוק בתגובה לבדיחות שלה עצמה. היא
דיברה בקול רם מאוד: לסטרייק לא היה ספק שכל מי שנמצא במטבח בהכרח
נאלץ לשמוע אותה.
"...עם הַרְקְנֶס ‑ אתה מכיר את ג'ורג' הרקנס? היועץ למלכה?"
"כן," שיקר סטרייק. או שביז'ו חושבת שחוקרים פרטיים מטפלים דרך שגרה במקרים המגיעים לפתחו של בית המשפט, או שהיא אחת מאלה שנדמה להם כי פרטי הפרטים של עיסוקם המקצועי והנפשות הפועלות בו מעניינים את כולם כמו שהם מעניינים אותם.
"...אז טיפלתי בתיק של וינטרסון ‑ דניאל וינטרסון? מידע פנים?"
"כן," אמר סטרייק וסקר במהירות את המטבח. ריאן מרפי נעלם. סטרייק
קיווה שהוא הלך הביתה.
"...ולא יכולנו להרשות לעצמנו שיבטלו שוב את ההליך, כמובן, אז גרי אמר לי, 'ביז'ו, אני צריך שתהיי שם בחזיית פּוּש‑אַפּ, זה השופט רולינס...'"
היא קרקרה שוב בצחוק צורמני, וכמה מן המוזמנים הזכרים הפנו אליה מבטים בחיוכים מטופשים על פניהם. סטרייק, שלא ציפה לתפנית הזאת בשיחה, מצא את עצמו מעיף מבט חטוף במורד המחשוף שלה. לא היה אפשר להכחיש שיש לה גוף מהאגדות, מותניים צרים, רגליים ארוכות וחזה גדול.
"...אתה יודע מי זה השופט רולינס, כן? פירס רולינס?"
"כן," שיקר שוב סטרייק.
"טוב, רולינס באמת חזק בקטע של נשים, אז נכנסתי לבית המשפט ככה..."
היא לחצה את שדיה במעלה זרועותיה, דחסה אותם זה כלפי זה ופלטה צחוק גרוני. ניק, שברגע זה חזר והופיע במטבח, קלט את מבטו של סטרייק וחייך מאוזן לאוזן.
"...וככה, בקיצור, עשינו כל מאמץ אפשרי, וכששמענו את פסק הדין גרי אמר לי, אוקיי, בפעם הבאה תבואי בלי תחתונים ופשוט תתכופפי כל רגע בשביל להרים את העט שלך."
היא פרצה בצחוק זו הפעם השלישית. סטרייק, שהיה יכול רק לנסות ולהעלות בדמיונו איך שתי השותפות שלו לעבודה, רובין והשוטרת לשעבר מידג' גְרינסטריט, היו מגיבות אילו הציע להן לחלץ מידע מעדים או מחשודים בשיטות כאלה, יצא ידי חובה בחיוך קל.

"קבר דוהר" / רוברט גלבריית. מאנגלית: אמיר צוקרמן. 960 עמודים. ספרי עליית הגג וידיעות ספרים.