פרק 6

וכמובן שכאן הכל מתחיל כמו שאומרים להתברדק, שהרי גאיה הרגה איש מוסד וגם אם איש לא כתב על כך בעיתונים (העניין שוכתב כך שייראה כמעשה תקיפה שלא צלח. משאיר את גאיה עם סקס אפיל של לארה קרופט ואת אנשי תחנת נתניה עם פיוז קצר ומעט מאוד סובלנות לשיקסע עם הירכיים הדקות והנטייה הפלילית האקראית), עדיין, שירות הביון הישראלי ידוע כאחד שאינו משאיר חשבונות פתוחים, ולמרות שאנחת הרווחה שיצאה מתחנת נתניה ברגע שנודע על חיסולו הבלתי צפוי של דסטי הצליחה להגיע אפילו עד ללנגלי-וירג'יניה, עדיין, בעולם הביון כמו בעולם הריגול, חיים ומוות הם פועל יוצא של החלטות מערכתיות שמתקבלות באופן מסודר. כל סטייה מהתקן, כל סטייה מהנורמה, דינה אחת: מפגש חוזר עם הסמית אנד ווסון של הישראלים, אלא שהפעם מהצד הלא נכון – מבחינתה של גאיה.

ולמרות הפתטיות שבגירסה שהשמיע רז שטרן באוזניי, ולמרות שמקור הגירסה – ה"ה גאיה הראל ז"ל בכבודה ובעצמה, כבר לא היה עימנו כדי לאושש אותה – נטיתי להאמין לשמנדריק המבוהל שתפס חלל אצלי במשרד, גם משום שלא היה לי שום קצה חוט אחר, וגם משום שהוא הבטיח אתגר עלילתי מספק בהרבה מחיפוש אחר עכברוש שהתחפש לכלב בשם ג'וקי.

באותה נשימה של התרוממות רוח קלה מעצם המקרה שזימנו לי הנסיבות צלצל פעמון הדלת ובפתח עמדו שני שוטרים, עם הכובעים ביד, כמיטב המסורת. הם חיפשו את רז שטרן. הם מצאו אותו. הם שמו עליו אזיקים. הוא ניסה להתנגד למעצר. אחד מהם הכניס לו ברכיה לאזור המפשעה. הוא התקפל במקומו. הוא שב וניסה להתנגד למעצר. השוטר השני הוריד על עורפו שני אגרופים קצרים ובעיטת נעילה לאיזור הישבן, כדי לוודא הכנעה. הוא נכנע. הוא רותק. הוא לא שמע את זכויותיו. כאן זה לא אמריקה.

בתא המעצר הוא צלצל לעורך דינו – ברנש מקושקש בשם זוהר שלוש, חבר של מכר שהכיר דרך מכר של חבר, שהתמחה בכלל בדיני קניין רוחני וזכויות יוצרים, אבל היה העו"ד היחיד בת"א שרז הכיר בהתראה של שלוש קטנות שאפשרו לו לעשות שיחת טלפון. שלוש התייצב באבו כביר עם פלאפון ותיק מנהלים מעור ועם סיכום הקורס "דיני עונשין", שתיכנן לרענן בו את בקיאותו בסדר הדין הפלילי, לפני שנכנס להגן על מירב האינטרסים של לקוחו.

השוטרים האשימו את רז ברצח גאיה. רז הכחיש. הם שבו והאשימו. הוא הקפיד להכחיש. עו"ד שלוש הכחיש גם הוא. אחר-כך הם הופרדו ועו"ד שלוש הוזהר שלא להתקרב למתחם בארבעים ושמונה הקרובות הגדולות. כל מיני רוצחים סדרתיים עם הרשאות בינלאומיות נכנסו לחדר ותחקרו את רז. תחנת נתניה הייתה מבולבלת או ששיחקה את המשחק, או משהו שנמצא איפושהוא באמצע. רז שב והכחיש. אנשי תחנת נתניה סטרו לפניו. אחד בעט באשכיו. אחד אחר כיבה סיגריה בסמוך לירך שלו. רז שטרן חרחר, "אתם לא יודעים מי אני", ואנשי תחנת נתניה השיבו באגרוף שסדק את ניב שמאל שלו. כעבור ארבעים ושמונה שעות הוא הובא להארכת מעצר בבית המשפט השלום בת"א, בפני השופטת יערה גבריאלי, שקיבלה לעיונה מסמכים סודיים מאנשי תחנת נתניה. היא הציצה בהם, הציצה ברז, ביקשה מעו"ד שלוש לסתום את הפה והורתה על הארכת מעצר עד תום ההליכים.

בבוקר נכתב בעיתון שרז ניסה לתלות את עצמו בסדין מיטתו בתא המעצר, דבר שהיה מוזר, בהתחשב בכך שאת שני הלילות האחרונים עשה בצינוק באבו-כביר, מקום בו לא רק שאין נקודות אחיזה טובות לקשור סדינים, אלא גם סדין אחד לרפואה אין בנמצא. הגעתי לאבו-כביר וביקשתי לראות את רז. "מי אדוני?" שאל היומנאי וכשאמרתי את מילות הקסם "תחנת נתניה", הוכנסתי למרפאת המקום, שם שכב רז, לצדו עו"ד שלוש שאחז בידו כאילו היה מדריכו מהצופים. שטרן היה חסר הכרה. שלוש אמר "הם ניסו לחסל אותו" ואני חשבתי לעצמי, "בלגן".

אחר-כך נכנס איזה פקד משופם וביקש משלוש לצאת מהחדר. הוא שאל אותי מה הלאה, ואני אמרתי, "ממשיכים כרגיל". הוא אמר, "אז נגמור עם זה הלילה?" ואני אמרתי, "מה ההוראות שקיבלת?" הוא אמר, "לביים התאבדות שלו". ואני אמרתי, "נעים מאוד – שולי דן, חוקר פרטי, אני נושא עליי מכשיר הקלטה". הוא הביט בי כאילו הייתי בלש פרטי שהתחזה לאיש מוסד ושנשא עליו מכשיר הקלטה שהקליט הודאה שהיתה יכולה לשים סוף לא רק לקריירה המשופמת שלו, אלא גם להפיל בערך ארבע חמישיות מצמרת המשטרה והמוסד בזמן שלוקח לעצור מונית לבית "ידיעות אחרונות". ובאמת הייתי. ואילו נשאתי מכשיר הקלטה, אפשר שהייתי נוסע למערכת העיתון, רק כדי לעורר מהומת אלוהים אם לא שום דבר אחר.

"מה אתה רוצה?" הוא שאל. "לקבל קצת חומר רקע", השבתי. "עם מי אתה עובד?" הוא שאל. "בעיקר עם מתנ"סים, אמרגנים קטנים, ועדי בית, דברים כאלה". הוא הביט בי כאילו הייתי מרקוס פאקינג קלינגברג. "אני רק קצין מעצרים", הוא אמר, "כל הסיפור הזה גדול עליי". הדלקתי סיגריה ופקדתי עליו, "שפוך קצת חומר טוב, אחא. נהיה פה ריקני משהו ללא החרמנות שמספקות עובדות חדשות. הרגלת אותי לקצב אחר של מסירת אינפורמציה". הוא שלח ידו אל נרתיק אקדחו, רק כדי לשמוע אותי שואל אותו, "מחפש את זה, באסטר?" נופפתי בתופי החצי-אוטומטי שלו, כמו תלמיד שהחזיק בעותק של בחינה שהצליח לפלח מחדר המורים. הוא אמר, "אני אזיין אותך בתחת כשכל זה ייגמר". אמרתי לו, "יש מצב שאני אסכים לזה, אבל רק אחרי שתתחיל לפרוט על מיתרי הקול שלך את מוזיקת האמת".

(את הפרקים הקודמים בעלילותיו של הבלש הטוחן אפשר למצוא במדור הספרות, תחת הקטגוריה "שולי דן - חוקר פרטי")