יש רגעים בטלוויזיה שהם לא רק טלוויזיה. הם מיקרוסקופ. כמו לראות ניסוי במעבדה, רק שהנבדק לא יודע שהוא בפנים. ככה היה עם סמדר מורס אצל חיים לוינסון. היא מתנפלת עליו, צועקת, מתיזה רוק, מגנה על ביבי בגוף ראשון רבים, כבר לא אישה, לא אזרחית, שופר ונוזפת בו על חוסר ההבנה שלו בחינוך ואז לוינסון ששתק ונתן לה לבעבע מחייך, המוות הקטן של האמת על קצה הלשון :"זה לא אני כתבתי. זו את כתבת. מילה במילה. בשנת 2021".
שקט. המצלמה זזה קלות. המציאות מקבלת באפרוריות את העובדה שהגברת מורס בדיוק סתרה את עצמה מול עם ישראל כולו, בשידור חי. היא משתנקת. "אפשר אספרסו? כדי לנשום קצת". אספרסו קטן מול קריסת האמת הגדולה. זה הרגע שבו אתה מבין: זה לא מגוחך. זה מפחיד.
כי סמדר מורס היא לא "עוד מנהלת בית ספר לשעבר". היא העתיד של מדינת ישראל. ככה נראה העתיד של כולנו. היא הפנים החדשות של מדינת ישראל. היא הפנים של הביביזם. הפנים של מדינה שהחליטה לוותר על מחשבה עצמאית, על זיכרון, על עובדות. פנים של כת שבלעה את הדמוקרטיה, את ההיגיון, את הספק, את ההיסטוריה. בתמורה להרגשה חמה בבטן שמישהו "דואג לה". וזה עובד.
ביביזם זה לא ימין. ביביזם זה לא שמאל. זו לא שמרנות. זאת לא אידיאולוגיה. ביביזם זה כת. יש לה אליל במרכז, שפה סודית, טקסים קבועים, ספר תפילה שבו פסוק אחד בלבד: "ביבי צודק" - ואויבים חיצוניים שמחזיקים את כל הסיפור בחיים. כת שלא מציעה רעיונות, אלא זהות. לא מבקשת לחשוב, אלא להאמין. לא שואפת לבנות חברה אלא רק לשרוד על החורבות. לא לבנות מדינה אלא לשמור על המקדש של האיש האחד, גם אם העולם סביבו נשרף.
וזה עובד, אל תטעו, זה עובד. הסוד הוא פשוט: הביביזם לא פונה לשבעים. הוא פונה לרעבים. רעבים לשייכות, למישהו שיגיד להם: "זה לא אתם, זה הם". הוא לוקח אנשים מותשים, שחוקים, שהמערכת שכחה אותם, ואומר להם: "הם האליטות, הם הבוגדים, הם השמאלנים. אתה טוב, הם רעים. אתה יהודי, הם אויבים. אתה קדוש, הם טמאים". והם קונים את זה. כי סוף סוף מישהו נתן להם דגל לנופף בו. לא פתרון, לא דרך. דגל.
וככה זה עובד. האדם הרעב לא רוצה תשובות, הוא רוצה שיראו אותו. האדם העייף לא מבקש עתיד, הוא מבקש אויב. האדם הבודד לא מחפש אמת, הוא מחפש בית. והביביזם מבטיח בית, בית קטן עם שלט בחזית: "כאן גר ביבי, המלך שלנו".
וזה המקום שבו לסיפור נכנסת סמדר מורס. אישה שהייתה מנהלת בית ספר בחינוך הממלכתי, כן? לא איזו פרשנית ברדיו פיראטי. מנהלת. מנהלת שהייתה אמורה ללמד ילדים איך לחשוב, איך לזכור, איך לדעת. ואז, בתוך שלוש דקות על המסך, היא מוחקת את עצמה. מוחקת פוסט ישן, מוחקת עובדות, מוחקת זיכרון. מוחקת את סמדר של 2021 לטובת סמדר של 2025, מחויכת, מצייתת, מוכנה למות עבור האיש שלא ימות לעולם. למה? כי ככה הכת דורשת.
היא לא לבד. זו לא בעיה של סמדר. זו לא טעות. זה הפיצ'ר. זה בדיוק מה שהביביזם עושה: הופך אנשים למכונות אנושיות. מוחק מחשבות. מוחק דעות, מחליף אותן בפקודות. אתמול אמרת משהו אחד, היום תגידי את ההיפך, מחר תגידי שלישי וזה לא יזיז לך. כי המציאות היא מה שביבי אמר עכשיו. מה שביבי אמר אתמול? שכחו מזה. זה לא קיים יותר.
וזה לא נעצר שם. ביביזם זה לא רק פוליטיקה, זו הנדסה חברתית. אנשים שהיו פעם מורים, אנשי חינוך, עיתונאים, מהנדסים הופכים לסוכני בורות. הם לא רק לא יודעים, הם לא רוצים לדעת. הם לא שואלים שאלות, הם חוששים מהשאלה עצמה. חברה שלמה שמפחדת לשאול שאלות, כי השאלה עצמה הופכת לבגידה.
מערכת חינוך שלמה נגררת לתוך הבוץ הזה. אתה חושב על זה: מדינה שבנתה את כיפת ברזל, את מובילאיי, את ווייז, את דיסק און קיי, עומדת להפוך, עם אנשים כמו סמדר מורס, למדינה הכי טיפשה במזרח התיכון. מ"סטארט אפ ניישן" ל"סטופ דאון ניישן". עם הספר? עם שמוחק את הספר.
וזה לא רק עניין של חינוך. זו כל התרבות. כל הרעיון של מחשבה חופשית, של דיון ציבורי, של ביקורת, נעלם. בעתיד הביביסטי יהיו עדיין רחובות. יהיו עדיין דגלים. יהיו עדיין שירים ברדיו ותפילות בבתי כנסת. אבל המילים תהיינה ריקות, כמו גוף בלי נשמה. הילדים יעמדו בטקסי זיכרון ולא יבינו מה אבא שלהם ניסה להגן עליו. ההורים יחליפו מבטים במעליות ויחשבו פעמיים אם להגיד בקול רם מה הם באמת חושבים.
אפשר לצחוק עליה, ברור. על האספרסו, על ההיסטריה, על איך לוינסון חשף אותה בשידור. אבל זה רק סימפטום. כי סמדר מורס היא לא הבעיה. היא הראי. דרכה רואים בדיוק מה הביביזם עושה למדינה שלמה: איך הוא מוחק זיכרון, משכתב היסטוריה, מכבה שכל, ומחליף מחשבה עצמאית בציות עיוור.
לא צריך "לייהד" את מערכת החינוך, גברת מורס. היא יהודית. היא גם דמוקרטית. והיא אמורה להיות גם חופשית. צריך לשחרר אותה. ממך. מהביביזם. מהכת. כי אם לא נעשה את זה, אם נמשיך להפקיר את המוח הקולקטיבי שלנו בידיים של אליל אחד נישאר עם מדינה שיש בה הכול חוץ מדבר אחד: יכולת לחשוב.