נפתח ברשותכם ברצף תודעתי-תרבותי קצר: באחת הסצנות המפורסמות בסרט האיקוני "ביג", נעמד ג'וש (טום הנקס), הילד שהפך למבוגר בן לילה, בדיון אליו זומן על ידי מנהל החברה (שבה הועסק במחלקת הדואר) - ושואל בתום פרזנטציה של צעצוע חדש: "מה כיף בזה?". השאלה הזאת, שהופכת אותו מילד-נער שליח למנהל מצליח, מתקשרת עם מקור ספרותי רחוק עוד יותר: "בגדי המלך החדשים" - וקביעת התם של הילד לפיה "המלך ערום".
בטלוויזיה של אתמול על שלל ערוציה, לא נמצא ילד שכזה, אף לא מבוגר אחראי שישאל: מה רבותא לנו מחיסול צמרת חמאס על אדמת קטאר? זה לא אומר שלא נשאלו שאלות כמו: "למה עכשיו?" או "למה בדוחא?", אפילו היו מי שפקפקו במניעיו של נתניהו לאישור הפעולה, בעיקר רביב דרוקר (חדשות 13), אבל לא נמצא אחד שישאל "למה?" בלי להוסיף לשאלה הזאת סיומת הנוגעת למקום או לזמן.
יכול להיות שיבוא יום שבו נפסיק להיות הילד שיצא מבין חורבות הגטו, ידיו מורמות ומבטו תר בשמיים אחר מטוס חיל האוויר. אולי יבוא יום ונתבגר, נהיה חזקים באמת. עד אז אנחנו אוהבים להתענג על "זרועו הארוכה של חיל האוויר" ששוב השחיל פצצה חכמה דרך חלון בגודל כזה של תא שירותים. הפצצה אכן חכמה, גם הטייס ששיגר אותה בדיוק כה רב - חכם אף הוא, אבל המדינה ששלחה אותם למשימה: האם היא חכמה?
בני מוות
הן כבר מזה שנתיים כמעט שישראל רודפת אחרי קצה זנבה עד שראשה-ראשנו מסתחרר כהוגן ולא מתקדמת אפילו מילימטר אחד לעבר עתיד טוב יותר, למרות חיסולם של אנשים רעים. בריטואל הכיסוי התקשורתי בישראל, הפך: "העולם יהיה מקום טוב יותר בלעדיהם" או "כולם בני מוות" - וכך הלאה, לתחילית חיונית כמו (להבדיל) הבעת תנחומים למשפחות ואיחולי החלמה מהירה לפצועים לאחר בשורת איוב. רוצה לומר (כמו שאמרו לא מעט פרשנים בטלוויזיה אמש) "השאלה לא אם היה מגיע להם למות, ברור שכן, אבל...".
מפתיע מכולם היה דני קושמרו. הוא מיהר לברך על חיסול צמרת חמאס והביע רק הסתייגות אחת, הנוגעת לספק בדבר מותו של חאלד משעל בהתנקשות: "גם אליו נגיע", הבטיח קושמרו כאילו היה מנהל המחלקה למבצעים מיוחדים במערכת הביטחון. ללמדנו שחאלד משעל (בן-מוות, אלא מה) הלה הפך אולי למובי דיק של נתניהו (שמנסה לחסל אותו כבר עשרות שנים, מאז הכישלון המהדהד בירדן), אבל עכשיו יש לו עסק עם קושמרו, אחד שרוכב על אופנועים בשלג בעודו משתלשל ממסוק אל לועו של הר געש באיסלנד או משהו.
ואם ב"תרעלה 12" נפלה שלהבת של משואת יום-העצמאות בטקס של מירי רגב, מה יגידו שתילי הקיקיון סביב? הנה בערוץ 13 עוקף אור הלר את קושמרו ומגדיר את החיסול: "מבצע היסטורי שמשנה את פני המזרח התיכון". וואו. לזכות חדשות 13 יש לציין שמיד אחריו עלה לשידור רביב דרוקר, שהחל לזרוע ספקות ראשונים באשר למטרות האמיתיות של נתניהו.
מחלוקות בצמרת
בחדשות 11 הטילו ספק באמצעות הכתב המדיני מיכאל שמש, שציין את התנגדות המוסד והרמטכ"ל למבצע. לא התנגדות עקרונית, אלא יותר לשאלת העיתוי, עת חמאס מוכן לשחרר חטופים (דקות מאוחר יותר הביא גם ירון אברהם את אותן התנגדויות בחדשות 12). לא רק הרמטכ"ל וראש המוסד הסתייגו מהעיתוי, אלא גם אוהד חמו בחדשות 12 שהעריך שהמבצע "ייקח את המשא ומתן אחורה".
בערוץ i24 הפתיעו בדיווח ענייני על האירוע, כזה שהזכיר יותר בטון רדיו מצולם מאשר שואו טלוויזיוני. בערוץ 14 עסקו יותר במסגור של "הו למי תודה, הו למי ברכה" ועברו מיד בפתיחה לדברים שהשמיע ראש הממשלה בשגרירות ארה"ב - ואם החמיץ מישהו למיד מגיע הקרדיט, הרי שבתחתית המסך הופיעו דיוקנם של נתניהו, טראמפ ורוביו - שיווינו אותם לנגדנו תמיד.
מאוחר יותר ב"הפטריוטים", כבר יחזרו שוב לטרמינולוגיית "תקופה של ניסים" וילעגו להססנותו של הרמטכ"ל (שאלה לפאנל: מיהו מפקד הצבא שחיל האוויר שלו תקף בקטאר?) בעוד ערב של מחול סביב עגל הזהב. ימניותם-פרנסתם.
חטופים? תזכירו לנו
בינתיים בחדשות 12, שם שוהים יונית לוי, עמית סגל וברק רביד בכנס בארה"ב, מדווח האחרון על תגובות כמו-נזעמות מצד צוות הנשיא, קו שהמשיך גם הלאה עם הסתייגויות מפורשות מפי טראמפ ואנשי צוותו.
נו מילא, לא צריך להיות חשדן מולד כדי לחשוב שישראל לא הייתה פועלת כך ללא תיאום מלא עם טראמפ, אבל ההסתייגות משרתת היטב גם את נתניהו וגם את הנשיא האמריקני: הראשון מוכיח עצמאות (שאין לו) השני מרחיק עצמו מהמזימה (שהיה שותף לה). ווין-ווין.
מי שאצלם המצב רחוק מאוד מלהיות ווין-ווין הן משפחות החטופים, שאולי כבר קיוו שהנה, הפעם, הצעת טראמפ הרי מונחת כבר על השולחן וחמאס שוקל אותה ברצינות. והנה למדו שוב שהדבר האחרון שמעניין מישהו מהפוליטיקאים הוא גורל יקיריהם.
פעם לפחות יכלו לשים את מבטחם בתקשורת שהייתה לרוב אוהדת לעניינם. עתה הם נאלצים לצפות בבכירי המגישים מתמוגגים מהמטס בשמי קטאר כילד שזכה לצפות במפגן חיל האוויר. איזה ייאוש.