המופע אמש בפארק הירקון העלה את עידן עמדי מצמרת ליגת העל של האמנים בארץ, לפסגה ממש. לפני המופע תהיתי האם עצם הגעתו לפארק מול עשרות אלפים, אחרי האלבום "סופרמן" וסדרה מוצלחת של הופעות גדולות בביתן 2 ובירושלים, פותחת את השאלה מי הוא כיום האמן המוביל בישראל. אחרי המופע שלו בפארק כבר אין ספקות. עומר אדם ואיל גולן יכולים להמשיך לסלסל, חנן בן ארי יכול להמשיך להתפלל, פאר טסי יכול להוציא עוד "רדיו שטח" ושלמה ארצי יכול לפרוש בשקט. כי קם לו יורש. עידן עמדי של הנקודה הזו בזמן, אחרי שנתיים של מלחמה, עמדי של המופע הזה בפארק, הוא האמן מספר אחת בארץ. סימן קריאה.
השואו האדיר שהוא נותן, האנרגיות המטורפות עם הקהל, האמת שצועקת מכל מילה, בכל שורה, בכל שיר, תועפות הרגש שהוא מוציא ממך - מי שלא הזיל דמעות לפחות פעם או פעמיים אמש בפארק ירקון זקוק להשתלת לב דחופה - היכולת שלו להגדיר מחדש את הישראליות העכשווית, את הזהות הקולקטיבית של עם שלם שנמצא במלחמה. לאורך כל ההופעה, ותוך כדי שהוא שר עם המיקרופון ביד, עמדי פרש בפני הקהל עשרות דגלים שמנציחים חללים של המלחמה שנזרקו אליו. דגל ועליו תמונת הלוחם שנהרג, שמו, וציטוט שלו שנבחר על ידי המשפחה והחברים. כל מי שהיה בהופעה גדולה בשנתיים האחרונות ראה זמרים מציגים דגלי זיכרון כאלה ללוחמים. אצל עמדי התופעה קיבלה ממדים עצומים וליוותה את המופע לכל אורכו. לעיתים היה נדמה שהוא עסוק בדגלים לא פחות מבשירים. וב"קול זיכרון ישן", אותו הקדיש לשכונת הכורדים בירושלים בה גדל ולשוק מחנה יהודה, הוא גם הניח על עצמו צעיף של בית"ר ירושלים עם דגל ישראל וחגג את הירושלמיות שלו.
הדגלים בהם התעטף, אופן העמידה שלו על הבמה עם הגופייה השחורה שחשפה את שרירי הזרועות המפותחים ואת הגוף החזק שלו שנבנה מחדש אחרי הפציעה, הדרך שבה הוא החזיק גיטרה חשמלית וגיטרה אקוסטית, תנועות הגוף שלו, אפילו חלק מהמחוות הגופניות והמבטים - עידן עמדי של "סופרמן" מ"חרבות ברזל" היה אמש בפארק "הבוס" החדש, התשובה הישראלית לברוס ספרינגסטין העטוף בדגל הכוכבים והפסים מאלבום המלחמה המיתולוגי "Born In The U.S.A" על מלחמת וייטנאם מלפני 41 שנה. בהבדל אחד - עמדי באמת נלחם במלחמה, נפצע בה קשה והפך לסמל הישראלי שלה, ספרינגסטין רק שר על וייטנאם, והפך לסמל אמריקני של ההתמודדות עם הפוסט-טראומה שלה. וכשלקראת סוף המופע, עמדי ביצע את "אושר" ואת "דברים יפים לראות", בביצועים ששניהם מתחקים אחרי הקלאסיקה של ספרינגסטין "Born To Run", שיר ואלבום הפריצה שלו משנות השבעים, היה ברור סופית, הפעם עם הקובץ, שעידן עמדי הוא "הבוס" הישראלי החדש.
במשך שנים השוו לספרינגסטין את שלמה ארצי, השוואה שהחלה בעיקר באלבום ובמופע "חום יולי אוגוסט" עם שיר הנושא ("הפלוגה"), והגיעה עד ל"נצמדנו", שגם הוא נולד בעקבות "Born To Run". עמדי, וכתבתי את זה יותר מפעם אחת בעבר, כולל בראיון אתו מתחילת הקריירה, הוא שילוב בין ארצי לבין אהוד בנאי, אלה שתי ההשפעות הגדולות עליו, ואם מפרקים שירים שלו לגורמים, ברובם יימצאו סימנים להשפעות מבנאי ומארצי. אמש, לפחות בגזרת הדמיון לספרינגסטין, כמעט בכל אספקט, התלמיד עמדי עלה על רבו ארצי.
וכמו אצל בנאי, אין אצל עמדי טיפת זיוף. אין אצלו בידור זול. אין רקדניות. אין גימיקים. אין פירוטכניקה. הוא לא מנסה להיות וגאס או לקרוץ לכל המשפחה או לוועדי עובדים או לחתונות. כן יש איתו על הבמה תזמורת בת שבעה עשר נגנים וזמרת מלווה, ויש מסכים עצומים, כי זה מה שאתה לוקח על הגב בתד"ל כשאתה יוצא לכבוש יעד מבוצר היטב כמו גני יהושוע. אסתר שמיר אמרה שבמלחמה לא צריך רוקנ'רול, כי התותחים הם הרוקנ'רול, אבל עמדי הוא רוקר בנשמה, גם כשהוא שר מוזיקה כורדית מהשכונה בירושלים או חפלה מזרחית מהשוק. רוקר שנותן מאה אחוז של אמת מזוקקת. עם מילים פוצעות וחודרות ומנחמות ואוהבות, שהן נטו שלו, לא של אף כותב אחר, ויצירה מוזיקלית שהיא מיקס ישראלי הכי אותנטי, ממחנה יהודה, דרך הים התיכון, עבור בהרצליה ובחזרה לשורשים בכותל המערבי.
הייתי בסדרת המופעים של עמדי בביתן 2 באקספו תל אביב, רק לפני חצי שנה. תהיתי אם כדאי להגיע לפארק כדי לראות שוב את אותו מופע, והופתעתי. כי תוך חצי שנה הוא שינה את המופע ועדכן אותו. הוציא החוצה שירים מתוך האלבום האחרון "סופרמן" (למשל, את "חמש צולבות שני רימונים") והוסיף שירים שלא ניגן בהופעות הרבה זמן (למשל את "תשליך"). ואם לפני חצי שנה הדגש במופע היה על האלבום "סופרמן", שנולד מתוך טראומת הפציעה הקשה במלחמה והשיקום שלאחריה, הרי שבמופע החדש, אמש בפארק, עמדי השאיר את החליפה של סופרמן בארון, ושם דגש על שירים מכל הקריירה, שהחלה בדיוק השבוע, לפני חמש עשרה שנה, בהופעה הראשונה שלו ב"כוכב נולד", עם האודישן של "כאב של לוחמים", שממנו צמח שיר השנה.
והוא עשה בחוכמה. ב"סוף עונת התפוזים" של יואב קוטנר, תיאר אביב גפן את הרגע בקריירה שבו הוא חשש שיאבד את המהות שלו כאמן, לטובת היותו הפוסטר של השלום ורצח רבין. עידן עמדי הגיע עם האלבום והמופע "סופרמן" בטיימינג מושלם, כקונצנזוס שכל המדינה מאחוריו, בעקבות הפציעה הקשה שלו, וההצלחה הייתה בהתאם. אבל עמדי היה מספיק חכם לזהות, שאם הוא ימשיך לשחק עוד ועוד על הקטע של ה"סופרמן", של החייל הגיבור המשתקם מפציעה, וללחוץ ולסחוט עוד ועוד את התדמית הזו, הוא עלול להפוך רק לפוסטר של המלחמה, ולאבד את האחיזה ביצירה, את המהות האמנותית שלו. לכן, במופע החדש, הוא הזיז את הפוסטר של הסופרמן הצידה, וחזר להיות עמדי האותנטי.
האותנטיות של עמדי היא הקלף המנצח שלו. הוא לא הווקאליסט הכי גדול, יש זמרים נטו טובים ממנו. לא יוצר השירים הכי גדול, יש כותבים מבריקים ממנו, למרות שהכישרון שלו גדול ומוכח. ועד אמש גם לא נחשב לפרפורמר הכי גדול, למרות שהוא חיית במה. אבל הוא מספיק טוב בכל אלמנט, כדי לחבר אליהם את האמת שלו, ולהיות אמן מעולה, כריזמטי, סוחף, לא מתפשר, עם להיטים, עם כמה וכמה וכמה שירים שגורמים לקהל לבכות, לרקוד ולשיר כל מילה.
ארבעים שנה אני רואה הופעות. מעולם לא ראיתי זמר ששורף ככה את הבמה, שרץ עליה יותר מבונו בסיבוב ה-360 מעלות של U-2, יותר ממה שאקסל רוז רץ בהופעה המיתולוגית ההיא של גאנז נ' רוזס בפריז ב-92'. ההפקה בנתה לעמדי במת קאט-ווק, שבמקרה שלו ראוי לקרוא לה במת טיגריס-ווק או ליון-ווק, עצומה בגודלה, שיצאה מהצד הדרומי של הבמה בפארק ונכנסה לתוך הקהל בקשת אדירה עד לצד הצפוני, מה שאפשר לעמדי, תוך כדי שהוא שר, ולאורך קטעים ארוכים מהמופע, לרוץ וללכת בתוך הקהל ממש, בטבורו של האמפי שנבנה עבורו בפארק. פעם ועוד פעם ועוד פעם הוא עזב בריצה את הבמה המרכזית, רץ אל קשת הטיגריס-ווק הזו, וגמא אותה הלוך ושוב, בתוך הקהל, כמו בונו במופע הסופרבול של U-2 בינואר 2002 אחרי אסון התאומים.
ליד הטופ של הקשת נבנתה במה מיוחדת, עליה עמד פסנתר כנף, אתו הוא ביצע המנונים כמו "כאב של לוחמים", "זוכר כמעט הכול" ו"סופרמן", שלושתם בגרסאות פסנתר מפילות, כשבין "כאב" ל"זוכר" הוא מלווה את עצמו בפסנתר ומספר על החברים מהצבא שנהרגו, ובראשם החבר הטוב עקיבא יסינסקי ז"ל, שנהרג באסון שבו עידן נפצע, עקיבא שבשפצורים מיוחדים שעשה לקסדה של עמדי בשבת שלפני האסון, הציל לו למעשה את הראייה והשמיעה מהפיצוץ. כלומר הציל לו את הקריירה. ובזכותו הגיעו אמש עשרות אלפים לפארק הירקון.
היו ויש בישראל זמרים ויוצרים בוגרי וניצולי מלחמות. ממאיר אריאל ז"ל ויהונתן גפן ז"ל ויעקב רוטבליט יבדל"א שלחמו כבר בששת הימים, דרך רמי פורטיס, אביהו מדינה ושלומי שבת שהיו בקרבות ביום כיפור, ויובל בנאי וזאב נחמה וארקדי דוכין מלבנון הראשונה. בכולם הכו המלחמות. כולם יצרו אחר כך בעקבות הטראומה. אבל לא היה מישהו כמו עמדי, שנפצע כל כך קשה וחזר, בין היתר כי הרפואה היום הרבה יותר מתקדמת מבעבר, וכי מדובר באדם עם כוחות-על. ולא היה מישהו כמו עמדי, שאומר על עצמו לקהל בפתיחת המופע הזה: מתתי, מתתי וחזרתי לחיים. לא היה מישהו שהשתקם מפציעה כזו, והצליח למנף אותה לאלבום ומופע וסרט בפריים טיים של ערוץ 12, כמוהו. נכון, עמדי מבין שואו ביזנס ולא מתבייש לעשות אותו, כמו ב"לדפוק ת'ראש" עם רותם סלע, דני קושמרו, אורי גבריאל ואסי ישראלוף, אבל אצלו הכול אמת, והאמת בסוף מנצחת.
השיר שנעל אמש את המופע היה "נגמר" ובסופו עמדי שר עם כל הקהל: "יש מדינה אחת על יד ירושלים, שם עדיין משתוללת מלחמה, כי אנשים שם מאבדים את העיניים, לא מחכים לגיבורים באף פינה", וממש בשניות האחרונות של השיר, כשהוא רצה לשיר עם המעריצים סיבוב אחרון של "נגמר, נגמר", קרס החשמל בפארק. שקט. חושך. אין מיקרופונים, אין פנסים, אין מסכים. אחרי שעה וארבעים וחמש דקות של חיים מתפרצים, כאילו הגיע המוות, שקט וחשוך. ובחושך מוחלט, ללא מיקרופון, עמדי שר עם הקהל שעמד קרוב לבמה שוב את הביתה האחרון ואת הפזמון, ואז הוא והנגנים נעמדו בשורה ובחושך השתחוו יחד לקהל. ובלי מיקרופון הוא נפרד ב"אני אוהב אתכם". מי שעמדו וישבו רחוק מהבמה, לא ראו ושמעו את הפרידה הזאת, אבל אין סיכוי שהם חשבו שמדובר בסוג של גימיק לסיים אתו את המופע. כי הם מכירים ומרגישים את עמדי, ויודעים שאצלו אין גימיקים, יש אותנטיות.