פרובוקציות, קללות וטעם רע: אגם בוחבוט הולכת לאיבוד

אגם בוחבוט, אליעד נחום, לירון כרקוקלי, עדי ביטי, שריף. מספר ילדי הפלא שהצליחו לפתח קריירה כאמנים לאורך זמן הוא קטן מאוד. המקצוע קשה. רוב הילדים נושרים בדרך. צריך לצד הכישרון גם מעטפת שמגוננת, ניהול נכון ובעיקר הרבה סבלנות. 13 שנה חלפו מאז שאגם בוחבוט בת השמונה זכתה ב"בית הספר למוסיקה" והקליטה עם משה פרץ את "ילדה קטנה", שהוכתר לדואט השנה. מאז היא הציבה שורה של להיטים גדולים, כמו "יהלום", "כמו בריו", "דובשנייה" ו"נאדי באדי", הוציאה שלושה אלבומים חלקיים ושחררה הרבה סינגלים וקאברים, משלימה עם נועה קירל, אנה זק ועדי ביטי את מרובע פופ הילדות-נערות של הדור הנוכחי. מארבעתן, אגם היתה הכי תמימה, מתוקה וחמודה, ילדה ששרה לילדות ופשוט כיף איתה.

עכשיו בוחבוט כבר בת 21, כשם האלבום החדש שלה, ולמרות שבעבר שרה "כבר לא ילדה קטנה", עכשיו היא ממש רוצה שנדע שהיא סיימה עם שירי ילדות בסגנון "בננות" ו"מגבות", ועכשיו היא זמרת רצינית, עם שירים בוגרים, שמוכנה להתמודד במגרש של הגדולות, כלומר: להתחרות בעדן בן זקן, אודיה וקירל המתבגרת. לשם כך היא הצטיידה בתמר יהלומי ויונתן קלימי, צמד שיודע איך כותבים ישר ללב של בנות מתבגרות, שחולמות להיות נשים צעירות. איתם היא יצרה שורות כמו "שכחת ת'קרטייה שלך אצלי, שכחתי אצלך ת'כבוד שלי" ("קרטייה"), "קצת מהירוק, משכיח שאתה רחוק" ("אוליביה"), ו"כי הלב שלי מת, ולא נשאר לי עוד יותר מה לתת" ("הלב שלי מת", נשמע להיט ומזכיר בפזמון את "באמת" של אליעד נחום), שנועדו לשדר שאגם היא אישה צעירה, על כל המשתמע מכך.

בוחבוט היא זמרת לא רעה, ויש לה כאן כמה שירים סבירים פלוס. הבעיה שלה היא שגם אחרי כמה האזנות ל-"21", לא ברור מה היא האישיות שלה שהאלבום הזה רוצה להביע. עדן בן זקן היא המתוקה המסלסלת מהפריפריה, נועה קירל היא מלכה צפונבונית גדולה מהחיים, אנה זק היא נסיכה יפהפייה ומגניבה, אודיה היא הדתל"שית הסקסית והמתוסבכת. אבל מי זאת אגם בוחבוט? עד האלבום הזה היא היתה ילדת פלא שגדלה והצטרפה למסיבה של הפופ המקומי. באלבום הזה היא באה ואומרת: היי, גם אני בוגרת האוניברסיטה של החיים. גם אני יכולה לשיר על גברים צעירים שהתאהבו בי ואז שברו לי את הלב בלילות של בכי. השאלה היא איפה השפיץ שלה, במה היא יותר טובה מאחרות. מה עושה אותה למיוחדת, לבולטת, לכוכבת?

"21" לא עונה על השאלה הזאת עד הסוף. בוחבוט היא קצת מכל דבר. קצת בלדות רוק ("אוליביה", "הלב שלי מת", "הכל נסיונות"), קצת פופ אלקטרוני ("אמונות טפלות"), קצת מזרחית אסלית ("המבט בעיניך", עם פזמון שמזכיר את "זוכרת" של מתן גלילוב), קצת דאנס ("דאייט קוק", "קרטייה"), קצת בלדת פופ ים תיכוני ("הוד מעלתו", "מי אתה באמת"), קצת דאנס מזרחי ("אריסטוקרט"), קצת רוק אמצע הדרך ("השיר של תמר"). בסופו של אלבום, מתקבלת תמונה של זמרת מוכשרת שמאוד רוצה להתבגר, אבל תוך כדי התהליך מאבדת את יתרונות הפשטות והחמידות שאפיינו אותה כזמרת פופ לילדות.

תוך כדי התהליך, אגם והכותבים ניסו לייצר מיני-פרובוקציות בטקסטים, שלא מצליחות לשכנע, כי זה פשוט לא היא. "אמונות טפלות" מסתיים עם "תלך כפרה על הלב שלי יא בן זונ*". ב"דאייט קוק", שהוא דווקא אחד השירים הטובים באלבום, היא שרה בטעם מפוקפק: "פתאום כולם חברים, פרלמנט של הביצה שלי", והפזמון מתהדר בשורה "סקס, סמים ודאייט קוק, וזה לא עושה לי שום דבר". אולי זה יהיה הלהיט של האלבום. אולי "הלב שלי מת" יהיה הלהיט, אבל רוב האלבום לא עושה לי שום דבר.

חמישה חודשים בלבד אחרי המיני-אלבום המצוין "בסיבוב הזה", המאמי מקרית שמונה מוציאה אלבום חדש, שמונה שירים שבהם היא ממשיכה לעשות עבודה מצוינת ולספק למעריצים את הסחורה בז'אנר שלה, באלבום שמצליח כמעט להשתוות לקודם. לא יאמן. עוד לפני השירים עצמם, באלבום הנוכחי עדן בן זקן והמפיקים שעובדים איתה הצליחו לגרום לקול ולשירה שלה להישמע עוד יותר "עדן בן זקניים". מי שאוהב את הצליל שלה ואת איך שהיא שרה, יעוף מהאלבום הזה. מי שטרם התחבר, מומלץ לו לאמץ את טקטיקת הטעם הנרכש.

כי אם ב"בסיבוב הזה" היה נדמה שבן זקן שרה הכי טוב ששרה בקריירה - פחות מחצי שנה אחר כך, ושוב היא מטפסת מדרגה מבחינת הביצועים, ולא משנה איזו דמות היא לובשת בתוך השיר - המאמי שבא לך לחבק, הילדה מהשכונה, הבחורה ששברו לה את הלב, הדיווה שלא דופקת חשבון - בכולם היא נשמעת נהדר, מאוזנת, בוגרת, יציבה, זמרת אלופה. אפילו טעות בעברית שצורמת ממש, כמו לשיר "שובר" עם בי"ת דגושה בשירים "סוד" ו"כל רגע", נשמעת מהפה שלה טבעית ואיכשהו עוברת. רחמנא ליצלן.

מי שלא חי את הפופ הים תיכוני העכשווי אולי לא יבין, אבל מדובר בסוגה שזורמת באוזניים של אנשים צעירים, שעסוקים במה שצעירים הכי אוהבים - להתאהב, להיפרד, לבלות, לשתות, לחיות את החיים הטובים, או לפחות לחלום על כל אלה. בז'אנר אחר היו קוראים לזה "סקס, סמים ורוקנ'רול". בים תיכוני זה "לב שבור, אלכוהול ומאוול". עדן בן זקן היא חלוצת התת-ז'אנר הזה של ה"התחלנו", של המנונים שמפוצצים מערכות שמע של מכוניות ביציאות השיכורות של חמישי בלילה, או רמקולים של טלוויזיות בבתים ב"ישיבות", כשהשולחן מלא בבקבוקים וחטיפים ועוד רגע שולפים את הקריוקי.

האלבום נפתח עם שורה שאף אחד לא דמיין שעדן בן זקן תשיר אי פעם: "זה ג'וקוביץ' מול פדרר, יורים מילים ללא היכר". אפשר לצחוק עד מחר, אבל השורה הזו פותחת את שיר הנושא, "עוד פעם סטלה, עוד פעם דיכאון", שרובו עשוי היטב ומספר איך היא שותה וודקה, תופסת סטלה, נמחקת ולא מאמינה לשקרים של הבחור. אחלה ספתח מתוצרת טל קסטיאל, עדן אטד ורז קופמן, שעבדו איתה גם באלבום הקודם. ב"אין יותר", פופ-דאנסי עם פזמון קליט, בן זקן שותפה לכתיבה. מעניין אם היא אחראית לשורות כמו "וואלה המצב בינינו תחת" ו-"יש אלף גברים שעומדים לי בדלת, אז איך זה איתך מבחירה".

"סוד" הוא בלדת רוק עם גיטרות וסלסול על גבר בוגדני, שבפזמון שלה בן זקן לוקחת את הקול שלה לקצה ונוגעת ברגש אמיתי, ובבית שרה בעוקצנות: "אתה חי בשמיים, קניתי לך כרטיס טיסה / ילדה מאוהבת, פסיכופטית שקונה אהבה". "הבטחת לי עולם" הוא בלדה מקבילה, הפעם מזרחית, שגם בה בן זקן מגיעה גבוה, עד כמה שהיא יכולה. את שתי הבלדות יצר צוות בראשות דולב רם. יפה להם.

"כל רגע", שיצרו יחד איתה עומרי דהאן ואלירן אליהו, הוא שתי דקות של רכבת הרים על פרידה, שזזה בין מזרחית והיפ הופ וכוללת סימפול מ"כל רגע" הטורקי של שירן מזרחי, ושורה מבריקה כמו "היית מת להחליף איתי רוק, כמו משינה". ומכאן האלבום רק הולך ומשתפר. "אקדח טעון" הוא בלדת רוק המנונית (תמר יהלומי ויונתן קלימי) שבה בן זקן "נותנת בראש" ונוגעת, שוב, בקצה הגבול של הקול שלה. תענוג לשמוע אותה ככה. וכיף כשהיא שרה שורה כמו "היית מאליכ שקרא לי פרגית". אם כבר, אז עד הסוף.

"נרקומנים של כאב" הוא השיר הכי טוב באלבום הזה, וכדאי מאוד שהוא גם יהיה להיט. דולב רם והצוות שלו לוקחים את בן זקן לאיזורים של עדן חסון ופאר טסי בשילוב בין ים תיכונית לרוק מיינסטרים, עם פזמון סופר קליט ושורות מגניבות כמו "אתה פרח השכונות, לא בנוי לאהבה, אבל בנוי רק לשבורות". הדמיון לעדן חסון בולט במיוחד כשבן זקן מושכת את המילה "כאב" בסוף הפזמון, בדומה לאיך שחסון מושך את המילה "אותך" בסוף הפזמון של "הפעם זה זה". אצלה זה "נרקומנים של כאב" ואצלו זה "מכור נרקומן". עדן לעדן תביע אומר.

האלבום נטרק עם עוד שיר מגניב לגמרי, "ילדה פשוטה", שמתחיל מזרחית וזורם להיפ הופ ולפופ קצבי בסגנון נועה קירל. יש כאן בשתי דקות ועשרים שניות את כל הסיפור של הז'אנר, מדרבוקות וסלסולים עד פיצוצים שנועדו להרים את פארק הירקון. השיר הזה, שמאחד את דולב רם עם פן חזות כיוצרים, הוא עדן בן זקן באחד השפיצים שלה כזמרת פופ ים תיכוני. מתחשק להשוות אותו ל"כולם באילת", שגם אותו הפיקו לה רם וחזות, לפני שמונה שנים. זה עדיין לא "תזיזו", שהוא השיר הכי טוב בקריירה שלה (ושגם אותו הם כתבו), אבל הכיוון בהחלט נכון.

לאברהם טל יש שלושה אלמנטים שגרמו להתאהב במוזיקה שלו - היכולת לרגש עם הקול האדיר שלו (למשל ב"קול גלגל", "אדם צובר זכרונות" ו"אלוהיי"); היכולת לכתוב שירים שיגרמו להזדהות גם ברמה האישית וגם ברמה הציבורית (למשל "אורות" ו"מחוזקים לעולם"); והיכולת להרקיד עם גרוב ממכר (למשל ב"שבוע טוב", "מי לא יבוא" ו"שושנה"). ויש לו פסגות שבהן שלושת האלמנטים האלה בשיא, כמו "הזמן עושה את שלו". טל הוא אחד הווקאליסטים הטובים בארץ, הוא יודע לכתוב בחוכמה וברגש ויש לו את השריר המוזיקלי שמרים ישבנים מכיסאות וגורם לרגליים לזוז.

יפה לראות שבאלבום החדש שלו, "חי", הוא חוזר ליצור שירים טובים, שיכולים לדבר לקהל רחב בגובה העיניים וישר ללב. זה אלבום שבו טל, שניסה לעשות באלבום הקצר הקודם "אחד" סיבוב קצת יותר מורכב ואלטרנטיבי, חוזר אל הפשטות המנצחת, ופותח את עצמו להשפעות עכשוויות, וליצירה שהיא לא רק פרי עטו. השותפים העיקריים שלו בכתיבה ובהלחנה כאן הם אבי אוחיון ומתן דרור, שתי מכונות להיטים שיודעות לכוון לאמצע הדרך הישראלי העכשווי אולי יותר מכל אחד אחר. הניסיון ב"חי" הוא ליצור אלבום מיינסטרים שכולם יוכלו להתאהב בו, כמו שקרה בזמנו עם גידי גוב ב"אין עוד יום", או עם מוקי ב"לב חופשי".

בשיר הפותח "יחפים על הדשא" (מילים: נועם חורב, מוזיקה: אלון פרץ) טל נפתח לפופ עכשווי, רומנטי-נוסטלגי, עם נגיעה ים תיכונית, שמתפתח לדאנס ומביא את הסופר-ווקאל שלו. פתיחה ראויה. הרומנטיקה ממשיכה ב"הלבד הממכר" (עם אוחיון, דרור ופרץ), מהשירים שראוי שהרדיו יחבק. שיר הנושא "חי" נכתב על ההתמודדות עם המלחמה והמצב במדינה, ועם הציפיה לשובם של החטופים והחיילים, עד שמגיעה השבירה ("אלוהים זה קצת יותר מידי, בין אמונה לשיגעון, הלב נשבר לי"). שיר חזק שטל יכול בקלות לפתוח אתו את ההופעות שיבואו לצד האלבום. "געגוע" הוא רוק עם פזמון בהשפעה ים תיכונית, שיר שמתחיל כועס וממשיך רומנטי, עד שהאהבה מפייסת.

השיר היפה באלבום הוא "הבה נגילה", שטל יצר עם פאר טסי והצוות שלו (איתן דרמון, טליסמן, גלעד מרקוביץ'). שיר על אור שמגרש חושך, שהפזמון שלו יכול להפוך להמנון. מהשירים שראוי שיצטרפו לרפרטואר המרשים שלו. ב"זוכרת" נמשכת המגמה של סגנון נוסטלגי-רומנטי, טל ממשיך לכוון למרכז העכשווי, עם פזמון שנשמע כמו דניאל סולומון במנגינה, וטקסט שאומר: "העפת לי ת'מוח, זוכרת, חיים, היתה אהבה". זה חייב להצליח.

על מילות "ישתבח" חתום שלום מיכאלשווילי משלישיית "מה קשור", שיר על אמונה שמזכיר את חנן בן ארי, והמוזיקה היא רוק מיינסטרים קצבי וסוחף בסגנון "נצמדנו" של ארצי (שהסתמך על "נולד לרוץ" של ספרינגסטין). ב"יומולדת" החותם טל חותך למזרחית ולחפלה, כפי שעשה עם בניה ברבי ב"מי לא יבוא". חייב להצליח. זה המוטו של האלבום הזה. אברהם טל שוב חי, ונעים אתו.