בישראל של אחרי שבעה באוקטובר כל דבר קטן הופך מיד לאירוע מכונן, כל ציוץ של יאיר נתניהו מקבל משקל של מגילת העצמאות, וכל רצח, במיוחד אם אפשר לדמיין שהוא קשור לשמאל, נהיה הזדמנות חד. פעמית להגשים פנטזיה ישנה: "סוף סוף גם לכם יהיה רוצח, כמו שהיה לנו את יגאל עמיר".
ככה זה עם הרצח של צ'רלי קירק. האיש בכלל נרצח באמריקה, חצי עולם מכאן, אבל בישראל התקשורת הימנית קפצה על זה כאילו זה קרה בכיכר דיזנגוף. פתאום הפיד מתמלא ציוצים, טורים, נאומים, כל אחד מחפש את הציטוט הכי מחודד שבו אפשר לזרוק את המילים "בג"ץ" "גלי מיארה", "יצחק עמית" ו"שמאל רצחני", הם הרי שנים מחכים לרגע הזה.
כי מה לעשות, כל הרוצחים הפוליטיים אצלנו מגיעים מהצד שלהם. רשימה מכובדת: יגאל עמיר, ברוך גולדשטיין, יונה אברושמי, עמי פופר, עמירם בן אוליאל. כיפות סרוגות, אידיאולוגיה משיחית, אהבת הארץ, שנאת אדם. אפילו אם תחפש בזכוכית מגדלת איזה רוצח שמאלני מקסימום תמצא סטיקר דהוי מההפגנות של 99'.
אבל הנה, באמריקה נורה צ'רלי קירק, איש ימין רפובליקני, פרובוקטור מקצועי. בישראל מיד התלבשו על הסיפור: "הנה! ההוכחה! השמאל רצחני גם כאן וגם שם!". לרגע אחד היה נדמה שכל החלומות מתגשמים. אפילו דיברו על עצרת לזכרו, אולי כיכר על שמו בנתניה, כאילו מדובר בבוב מארלי ולא במישהו שאמר שילדה בת עשר שנאנסה צריכה ללדת את התינוק של האנס שלה. ובכלל, קירק היה דמות שיכולה בקלות להשתלב בפאנל של ערוץ 14: שונא להט"בים ("מחלת נפש") שונא חסרי בית ("צריך לאשפז"), אבל תומך בישראל, אז מבחינת הימין הישראלי הוא קדוש.
אבל אז, אחרי יממה של חגיגות, מתבררת האמת: הרוצח בכלל רפובליקני בעצמו, תורם לקמפיין של טראמפ, התחפש אליו בהאלווין. כל העסק קצת פחות נוח. פה נכנסת הבעיה: מה עושים כשנרטיב חלומותיך מתפוצץ לך בפנים? הרי יאיר נתניהו כבר צייץ: "הדם על הידיים של בג"ץ". אראל סג"ל כבר הזהיר: "הם ירצחו גם כאן אנשי ימין". איתמר בן גביר, האיש שעד היום מתפרנס פוליטית מהדלקת מדורה על קבר רבין, כבר הספיק לומר: "מילים יכולות להרוג". ועכשיו? פאדיחה.
כי מתברר שהשמאל לא רצח. אפילו לא ניסה. אפילו לא הכיר את צ'רלי קירק. האמת? רוב הימין בארץ גם לא הכיר אותו. פתאום מתגלה שעד הרצח הוא היה להם שם מעולם מעבר לים, וכשנרצח הפך לאייקון. כמו זמר ים תיכוני שהפך לגדול מכולם רק אחרי שעלה בסערה לשמיים עם הקטנוע.
ובזמן שכל הימין מחפש "רצח מאזן", המציאות ממשיכה להזכיר שמקרי הרצח הפוליטיים כאן צמחו מתוכם. גם כשהם מנסים לטעון אחרת, ההיסטוריה מתעקשת: רבין נרצח על ידי יגאל עמיר, חובש כיפה. ברוך גולדשטיין טבח במתפללים במערת המכפלה. עמי פופר ירה בפועלים ערבים. עמירם בן אוליאל שרף משפחה בכפר דומא. והרשימה עוד ארוכה. זה לא "יוצא דופן". זה דפוס.
אבל מה לעשות, בדמיון של הימין, מישהו בקפלן עם שלט נגד ההפיכה המשטרית הוא הרוצח הפוטנציאלי הבא. הם ממש מתים על התסריט הזה: מפגין עם חולצת "אין דמוקרטיה עם מושחתים" שולף אקדח, והופ הם מקבלים לגיטימציה לסגור את בג"ץ, לפטר את היועמ"שית, להכריז על "מצב חירום חוקתי". תבינו, זה חלום רטוב. לא פחות. וכמו בכל חלום, כשהמציאות לא משתפת פעולה, היא מבאסת. כמו ילד שחיכה לפסטיגל כל השנה ובסוף מביאים לו כרטיסים ל"סינדרלה על הקרח". הם רצו "השמאלני הרצחני הראשון". קיבלו שוב ימין נגד ימין.
ואז שקט. דממה. פתאום אין ציוצים. אין קריאות "רוצח שמאלני". אין "דם על הידיים של בג"ץ". הרי מה יגידו? שהרוצח בכלל תרם לטראמפ? שהוא חלק מהמחנה שלהם? זה לא עובר טוב. אבל מה שכן, הם לא יתנצלו. אין מצב. זה הרי לא עובד ככה. הם הרי אלופים בלמחוק ציוץ כאילו לא היה, או לזרוק "השתבש לי" ולהמשיך הלאה.
ובינתיים, בין צעקה לציוץ, מישהו נזכר באמירה של קירק אחרי השבעה באוקטובר: שנתניהו יזם את השבעה כדי לבצר את שלטונו. מעניין כמה ביביסטים קראו את זה. מעניין כמה מהם בכלל ידעו. כנראה אף אחד. כי אם היו יודעים לא היו עושים ממנו קדוש. אז מה נשאר? עוד אכזבה. עוד חלום שבור. לא השמאל רצח. לא קפלן. לא פנסיונר עם שלט. רק עוד רוצח מהמחנה שלהם. שוב.
ועדיין, אל תדאגו להם. הם כבר מחכים לפיגוע הבא, לרצח הבא, לאיזו טרגדיה בינלאומית שתיתן להם הזדמנות להדביק את האשמה על בג"ץ או על מפגיני קפלן. זה הרי ספורט לאומי. ובינתיים, כל עוד אין "איזון", נמשיך לשמוע את המנטרה הישנה: "מילים הורגות", מפי אותם אנשים שאמרו על רבין "בוגד", שהחזיקו בתמונות פוטושופ עם כאפייה. שאמרו "בדם ואש את ההפיכה נעביר".
בסוף, אם מחפשים טוב, אין פה סיפור על רצח אמריקאי. זה סיפור על הפנטזיה הישראלית של הימין. הפנטזיה שמישהו מהשמאל יעשה להם את הטובה ויירה, כדי שיוכלו סוף סוף להגיד: "אמרנו לכם". אבל האמת הרבה יותר פשוטה, הרבה יותר מביכה: כל עוד מחכים לשמאלני עם אקדח, מקבלים שוב ושוב ימני עם כיפה.
ובסוף, כשמתפזר העשן והכותרות מתחלפות, נשארת רק המבוכה. כי כמה שלא ינסו, כמה שלא יצייצו, כמה שלא יכריזו על "איזון היסטורי" השמאל לא מספק להם את הסחורה. הוא ממשיך להפגין, לצעוק, לכתוב פוסטים מעצבנים בפייסבוק, אבל לא רוצח. וזו הטרגדיה האמיתית של הימין הישראלי: לא שאין להם אויב, אלא שאין להם רוצח שמאלני שיחלץ אותם מהמציאות, ויאלץ אותם להסתכל סוף סוף במראה.