עוד מעט טלוויזיה, אבל קודם כל קצת פילוסופיה-לייט: אדם אוכל בננה על מרפסת ביתו בקומה השלישית ומשליך את הקליפה אל הרחוב. רוכב אופניים שהקליפה נפלה על ראשו סוטה מנתיב נסיעתו ומבהיל כלב שרץ לכביש, גורם לנהג לבלימת חירום, כתוצאה מכך רוכב אופנוע שנסע מאחוריו מתנגש בו, נופל ונדרס על ידי משאית שנסעה בכיוון הנגדי.
אדם מאמין יראה בשרשרת האירועים הזאת (שאף היא רק תמונה של מקטע בזמן, שכן אוכל הבננה היה רעב כיוון ששכח לקחת באותו היום סנדוויץ' לעבודה, כיוון שהיה צריך להקפיץ את אשתו ההרה לבדיקת דם בקופת החולים וכך הלאה) משום הוכחה לקיומה של יד מכוונת בעולמנו, שהרי כל כך הרבה צירופי מקרים, שחריגה של אלפית השנייה או חלקיק מילימטר באחד מהם הייתה מביאה לתוצאה אחרת לגמרי, הם ראייה לקיומו של האל. לעומתו האדם הלא-מאמין יראה באותה שרשרת אירועים ממש, הוכחה שאנו חיים בעולם כאוטי, שמופרך כלל לחשוב בו על איזו יד נעלמה שמתסרטת את האירועים.
אין ביכולתי וגם לא בכוונתי להעביר איש מצד לצד (איש באמותנו או בהיעדרה יחיה), אלא רק לציין שעמרי אסנהיים וגלעד טוקטלי, שיצרו את "מה קרה לצה"ל" (רשת 13 ו-HOT8), שייכים, בהשאלה כמובן, לנטורי-קרתא. למה? כי יש שתי דרכים להביט על האסון שפקד אותנו ב-7 באוקטובר: הראשונה היא להניח שפענוח מדויק יותר של הנתונים שהיו בידי המודיעין היה גורם לביטול חופשות, הגברת דרגת הכוננות - ואלה לבדן היו מספיקות כדי לצמצם אסון לאומי שגבה את חייהם של כ-1,200 בני אדם, לממדי פיגוע שכבר הורגלנו - למרבה הצער - להיקפו.
הדרך החרדית (שוב בהשאלה) היא להניח שחופשת חג נרחבת נגזרת מהמחשבה שחמאס מעוניין בשקט ואף תפיסה זו אינה אלא שיקוף של קונספציה שהתגבשה במשך שנים - וכך הלאה, עד בריאת העולם, או במקרה של הסדרה הזאת, עד לימי מלחמת לבנון הראשונה (1982) וביתר שאת - השנייה (2006).
שוב ביבי?
למה דווקא עד לשם בחרו להריץ את ה-VAR, כמו בכדורגל, כדי לבדוק האם השער חוקי או לא - ולא למשל עד לימי המחתרות (ע"ע הקרב המתנהל עתה על שכתוב ההיסטוריה של אלטלנה)? ובכן, על פי התחקיר, זה הרגע שבו החלה להתעצב בדרג המדיני ובצה"ל דוקטרינת ה"שב ואל תעשה".
מדובר בתחקיר העיתונאי המקיף ביותר שנעשה אודות מחדל 7 באוקטובר. הוא מרשים לא רק בהיקפו אלא גם בעומקו - ומונגש לצופה הסקרן באופן שמקל על צפייה במסמך כזה שאורך כל פרק בו הוא כשעה וחצי, משמע כשש שעות במצטבר שנערכו מתוך אלפי שעות צילום.
לכן יובהר מיד שמדובר בהישג עיתונאי של ממש, שמחייב תשואות לכל העוסקים בו - מהתחקירנים ועד לאכסנייה (רשת 13 ו-HOT8) שאפשרה אותו בתחומה, בעידן שבו הפכו חלקים נרחבים במהדורות החדשות למוספי יח"צ טיפשיים.
יחד עם זאת הוא מעלה כמה שאלות, כמו למשל מדוע דווקא החילוניים (בהכללה) ממחנה רל"ב, הפכו לאמוניים כל כך כשמדובר בתחקיר אירועי 7 באוקטובר? נחדד: למה דווקא מי שרואים בכל התגלות ניסית (לכאורה) בבחינת צירוף מקרים, מאמינים שדווקא בנושא הזה יש להידרש למקורות כה רחוקים על ציר הזמן. האם זה בגלל שהתקופה חופפת כמעט במדויק לכהונת נתניהו?
זאת ועוד. נקודת המוצא של התחקיר היא שיש "שני צה"ל" - זה שמכה ביעילות כה מופלאה באויב האיראני במרחק אלפי קילומטרים, ולעומתו זה שנכנע לכנופיות חמושות בנק"ל בלבד ומחמיץ את מה שקורה מתחת לקצה אפו.
האמנם זה כך? אם כן, בואו נוסיף למשוואה עוד צה"ל: זה שהיה חשוף לאותה סכנה בדיוק בגבול הצפוני, אך לא רק שלא ספג מהלומה אלא אף, משעבר למתקפה, הצליח לסכל איום רב שנים וגדול בהרבה בדמות חיזבאללה. לאיזה מהשניים הוא שייך - ואולי הוא שילוב של שניהם: גם של צבא היבשה עם כחות חי"ר, שריון וארטילריה וגם של צבא ההייטק של המודיעין וחיל האוויר?
ג'נין ג'נין
כלומר, יש כמה שאלות לא רק לגבי התחקיר המוצג בסדרה המרתקת הזאת אלא גם בנוגע לחלק מהנחות הייסוד המלוות אותה כאקסיומות.
ועדיין מגיעות תשואות ליוצריה, אפילו על עצם העלאת השאלות האלה לדיון, אבל לא פחות מכך על הבחירה בעדי המפתח. למשל האלוף במיל' צ'יקו תמיר, שמבכה את מות היוזמה ורוח הקרב בצה"ל, שקיעה מבצעית שהחלה בימי רצועת הביטחון, התגלתה ביתר שאת במלחמת לבנון השנייה - והתפוצצה בפרצוף של כולנו ב-7 באוקטובר.
באחד הרגעים הוא מתאר פעולה בפיקודו במחנה הפליטים בג'נין. איך הושאר "בודד בצריח" מבעוד מועד, למקרה שהפעולה תיכשל, בעוד שכאשר הוכתרה בהצלחה, גילה מסביבו את כל המטכ"ל והדרג הפוליטי הממונה מצטופפים לתמונת ניצחון.
כלומר, לא רק זרעי הפורענות המבצעית נזרעו הרבה לפני הכישלון המהדהד בשמחת-תורה, אלא גם הנטייה לצמצם את מרחב האחריות ולהחיל אותה רק על ההצלחות (לפחות אצלי עלתה בזיכרון דמותו של רבין מתייצב באומץ בפני הציבור כדי לקחת אחריות על הכישלון בפעולת חילוץ נחשון וקסמן ז"ל).
הלך רוח שמאלני
ועוד משהו, שצריך להטריד דווקא את המחנה החילוני ליברלי, זה שתובע (בדין!) הקמת ועדת חקירה ממלכתית: חלק מאיבוד הדריכות ואף התוקפנות שנדרשת מצבא, שורשיה ברצון של המחנה הזה להיות עם ככל העמים, לשמור על שקט בכל מחיר, לצמצם נוכחות בלבנון, בעזה ובהמשך גם ביהודה ושומרון.
חלק ממי שרצים לחבק היום את תושבי הנגב המערבי, הפקירו אותם עת הסכינו לאותו "טפטוף", כל עוד זה ירד על ראשיהם של הראשונים בדמות קסאמים, פצמ"רים ובלוני תבערה - ולא על ראשי האחרונים בתל אביב.
לפחות החלק הראשון בתחקיר, זה ששודר אמש, צריך לגרום ללא מעט "שמאלנים", עם או בלי מירכאות, להכות על חזם ולומר "אשמנו, בגדנו" עוד לפני שהם מפנים אצבע מאשימה (שוב, בדין!) אל מי שהיה ראש הממשלה במרבית 20 השנים האחרונות, שותף בכיר למחדל.
אני לא יודע אם ועדת חקירה ממלכתית, שהקמתה נראתה כמעט ודאית ב-8 באוקטובר, אכן תקום. אם אכן לא יצליחו חלק מהאחראים לסכל את הקמתה, הרי שצפיה ב"מה קרה לצה"ל" של אסנהיים וטוקטלי, יכולה להיות נקודת מוצא טובה לדיוניה. שאפו.