1999 הייתה שנה של מהפך פוליטי וציוני דרך במוזיקה הישראלית, בז'אנרים שחדרו מהשוליים לזרם המרכזי. שרית חדד הייתה לזמרת המזרחית הראשונה שמוכתרת לזמרת השנה עם "כמו סינדרלה", ברי סחרוף הפך למלך הרוק האלקטרוני עם "נגיעות". גאיה פרצו, שוטי הנבואה חתמו חוזה הקלטות. הדג נחש הקליטו אלבום בכורה, סאבלימינל כתב את שלו. ובאופן סמלי, אריק איינשטיין ושלום חנוך התאחדו לאלבום אחרון ביחד.
במקביל לכל אלה, עמיר בניון המציא מחדש את ז'אנר זמר הנשמה, כשהוציא באותה השנה שני אלבומים, "רק את" מרובה הלהיטים, למשל "כשאת עצובה"; ו"אותו מקום אותה הרוח", שכלל את "שמחות קטנות". בשנים הבאות הוא החל בתהליך הדרגתי של חזרה בתשובה, אבל כבר באלבום הבכורה הוא שר על "מורה לחיים" ובזה שאחריו על המלאכים שיהללו. מוזיקלית הוא מצא את נקודת האיזון העדינה שבין שירי נשמה, מזרחית, ים תיכונית ומוזיקת עולם, עם קריצה לזמר העברי, נקודת איזון שעליה התיישב קול הפייטן המרוקאי האינסופי שלו, שפותח שערי שמיים כל פעם מחדש. אמנותית, בניון נחשף כבר מתחילת הדרך כאחד היוצרים המקוריים והייחודיים במוזיקה הישראלית. ככותב מילים, כמלחין, כמעבד ומפיק מוזיקה, וכמובן, שוב, כזמר.
זמרי נשמה כמו בועז שרעבי, שלומי שבת ויהודה פוליקר, היו כאן לפניו, אבל בניון שכלל את המודל והפך לזמר הנשמה האולטימטיבי, האמוני, למי שבשירתו ובאמצעות יפי ועוצמת קולו, שנשמע לעיתים כתפילה ופיוט מבית הכנסת, נדמה שהוא מתקשר לא רק בין הנשמה שלו, שמתפרצת החוצה מהשירים, לנשמות מאזיניו, אלא מתקשר גם עם נשמה בספירה גבוהה יותר, עם ההיסטוריה של הנשמה היהודית, עם נשמה מעולמות עליונים, יהיו שיאמרו הדופק של העולם, או נשמת הבורא, כמעין נביא מוזיקלי הבא בשיג ושיח עם האלוהים באמצעות המוזיקה, לה כתב את שיר האהבה הכי יפה שלו, "ניצחת איתי הכל".
אחיו אבי בניון, נתן גושן ושולי רנד, שהתארחו אמש על הבמה בקיסריה, ועוד שורה ארוכה של זמרים מהז'אנר האמוני, כולל כוכבי ענק כמו חנן בן ארי וישי ריבו, חייבים את פריצת הדרך של הז'אנר בו הם פועלים לבניון, שסלל בכשרונו את השבילים ובמשך שנים גם היה הסמל המזוהה עמו ביותר, לטוב ולרע.
מלווה בתשעה נגנים וארבעה אורחים - אלה שכבר הוזכרו ואיתי לוי - עלה אמש עמיר בניון על הבמה בקיסריה כדי לחגוג לעצמו יום הולדת חמישים. פעם חמישים היה גיל שבו נדמה שהקריירה של זמר עומדת להסתיים, אם לא הסתיימה כבר. היום מדובר על סוג של אמצע, ובעידן ה-AI שיכול להעניק לאמנים חיי נצח, אולי אפילו לפני האמצע. בניון פתח את המופע עם "תדליקו אורות", השיר שפותח את האלבום הקצר החדש "לא נוגע בקרקע", ובהמשך המופע הוסיף מאותו אלבום את "כל הדרך הביתה". את הדואט "לאבא שלי יש סולם", שהוציא אך לפני שנה עם ששון שאולוב, הוא ביצע עם אחיו אבי, שבעבר היה הגיטריסט הקבוע שלו. כך שאצל בניון מדובר, כמאמר הקלישאה, בגיל שהוא רק מספר. כי הנה, בגיל חמישים הוא ממשיך ליצור שירים טובים וממשיך להיות זמר ענק, כמבצע בהופעה חיה.
ולמרות היותו זמר עצום, יחיד ומיוחד ביכולותיו בנוף המוזיקה המקומית, ולמרות ארבעת האורחים, תשעת הנגנים שניגנו בצליל נהדר וכמויות הלהיטים מכל הקריירה, שנוגנו אמש בקיסריה, המופע הזה סבל מכמה החלטות אמנותיות שגויות. סדר השירים, למשל, היה כזה ששמר את הקהל בכיסאות רוב המופע, ורק כשאיתי לוי עלה לקראת הסוף, וסימן לכולם לקום, הקהל התעורר. עד אז הוא היה רגוע מדי, שלא לומר מנומנם והסתפק בשירה בציבור בישיבה. עמיר בניון הוא זמר מבצע גדול מהחיים, אבל הוא פרפורמר מוגבל מאוד. יש לו כריזמה, אבל - בדומה לשלומי שבת - הוא לא זז כמעט מהבלטה שלו על הבמה, הוא לא נותן שואו, הוא לא מייצר תנועה וסוחף אתו את הקהל להדדיות פיזית כלשהי, הסטטיות שלו לא מייצרת אנרגיות, שאצל פרפורמרים אחרים זורמות אל הקהל ושבות ממנו אל הבמה בהיזון חוזר, אנרגיות שהן סם חיים במיוחד עבור מופע שכזה, גדול וחגיגי, בלוקיישן רחב מימדים. לכן בניון היה צריך מישהו חיצוני כמו לוי, שיבוא מבחוץ וירים את הקהל. ניהול אמנותי נכון יותר, היה דואג שיהיה מישהו או משהו על הבמה בשלב מוקדם יותר, שיסחוף את הקהל לזוז, או שסדר השירים במופע יהיה כזה, שהחל מהשיר השישי או השביעי, כולם כבר עומדים, ומהאורקסטרה כבר נצמדים אל הבמה.
ניהול אמנותי נבון יותר היה מנקה מהדואטים החגיגיים אלמנטים מיותרים. למשל, כשבניון ושולי רנד שרים את ההמנון "שמחות קטנות", התוצאה צריכה להיות נאמבר להיטי מנצח מתחילתו ועד סופו, נאמבר ממוקד שאפשר אחר כך לחתוך אותו לטובת סינגל לרדיו או קליפ לטלוויזיה, כמו, למשל, "לבחור נכון" של ישי ריבו ואמיר דדון מהופעה באותה קיסריה. תחת זאת, באמצע "שמחות קטנות", הנגנים יצאו לסולו גיטרה בס ומיד אחריו סולו גיטרה חשמלית מיותרים לגמרי, שקטעו את הנאמבר ולא אפשרו לו להיות מהודק. זה הפריע לקהל וגם לרנד שעל הבמה. אותו הדבר קרה בעוד המנון כביר, "כשאת עצובה" עם איתי לוי. פתאום באמצע השיר הגיטריסט יניב דדון לקח סולו גיטרה. דדון הוא גיטריסט מעולה והסולו היה יפה, אבל הוא קטע את הרצף של הנאמבר וגרם למשהו באנרגיה להיעצר, דווקא כשגרסה מהודקת יותר של השיר היתה נשמעת טוב יותר.
לבניון יש המנונים בערימות, נכסים רשומים בטאבו בפנתיאון המוזיקה הישראלית, שבוצעו אמש, כמו "הכל עד לכאן", "מורה לחיים", "את" (שיצר במקור לישי לוי), "מי תרצי" (שיצר לגידי גוב), "ניצחת איתי הכל", "שלכת" ו"עומד בשער". דווקא על הרקע הזה היה מעניין לשמוע אותו מבצע אמש שיר כמו "שלום אישה", שיר מורכב שבעבר נמנע ממנו, ולא ברור איך מצא את עצמו במופע הזה, בהתחשב בכך שלבניון יש להיטים גדולים ממנו, או לפחות שירים שמייצגים אלבומים שלמים, כמו "עץ על מים", שהיה ראוי שיקבלו נוכחות במופע שכזה, שלכאורה מסכם את הכל עד לכאן.