אחוות סימני השאלה

נדמה שהשאלה מיהו ישראלי היא אחת השאלות המרכזיות בשיח הציבורי מאז החלה האינתיפאדה. כמעט ניתן לנסח רשימות IN ו-OUT של מיהו ישראלי, לולא רשימות כאלה היו כבר מזמן ממש OUT בעצמן. וכך, בעוד רבים ניכסו אליהם את הישראליות והפכו אותה למפגן כוחני שכולל בתוכו חומוס אחלה, שירה בציבור והתנדבות לשירות מילואים בג'נין, והפכו אותם ל-IN, אחרים, אולי כתגובה, התנערו מהישראליות שהפכה לשם תואר טעון מאוד. רבים מעדיפים להיות היום כמה שיותר OUT. ובכל זאת נדמה שיש מאמץ לדבר דיבור אחר של ישראליות. זהו שיח שמקורו אינו דווקא בצידה השמאלי של המפה הפוליטית. אם ניתן לדבר על ישראליות אחרת, מבלי ליפול לפח של בועז נול ואנשי "ישראל אחרת", הרי שכדאי לבחור במירה מגן כדוברת המגזר.

זוהי ישראליות שאינה בטוחה בעצמה ועדיין ממשיכה להתקיים. כזו שיש בה תכנוני חתונה לצד מחלה, אנשים שבעים ליד ילדים רעבים. כזו שאינה מתעלמת מהפיגועים וגם לא ממעשי צה"ל בג'נין. זוהי ישראליות שמבקשת לחיות שגרה. היא מתנהלת בין זוגיות יציבה ורומנים מהצד, בין דתיות לחילוניות. הרומן החדש של מירה מגן, "מלאכיה נרדמו כולם" (כתר), הוא רומן ישראלי מאוד, אולי דווקא כי יש בו יותר סימני שאלה מסימני קריאה, כי הכאב וגם החמלה הם חלק מהחיים. מנת חלקם של גיבוריה היא ההתמודדות עם יומיום לא פשוט, אבל לא טרגי.

הגיבורה הראשית של מגן היא מוריה, שנקראת במהלך הסיפור גם מור ומו ומריה. מוריה היא דמות שבשיעורי הספרות נהגו לאפיין כדמות עגולה: גם מורכבת ורבת תכונות, וגם חלים בה שינויים לאורך העלילה. בספרה של מגן מוריה נאלצת לעשות חשבון נפש. היא נפגשת מחדש עם ילדותה, עם הוריה ועם חייה הנוכחים. למרות שלא נפרץ אף סוד טמיר בעברה, זהו מסע של גילוי והיכרות עצמית. מוריה לומדת על המחיר שהיא משלמת על חייה ומחליטה לבחור בחירות שיאפשרו לה להמשיך לחיות. דרך היזכרות בילדה שהיתה, בקשרים עם חמשת אחיה בעבר ובהווה, בבית הדתי בו גדלה, היא מוצאת תיקון לנפשה. מתוך מודעות לכאב, ולכך שעצם הבחירה משמעה התבגרות אבל גם ויתור, היא בוחרת בחיים. דרך רומן שהיא מנהלת בחשאי היא לומדת על המחסור, הקשיים, אבל גם על הכוח שבזוגיות. מתוך התמודדות עם זקנתו ומחלתו של אביה היא מתמודדת עם הילדה שהיתה ומצליחה להכניס ילד נוסף לחייה, ולהשפיע עליו חום והורות מאוחרת. מוריה הופכת מודעת למטען שנשאה עמה תמיד. עצם מודעותה מאפשרת לה שלא להשליך את המטען ובכך להקל על המשא.

מגן בונה את עולם הילדות בצבעים חיים, כזיכרון שממשיך לחיות בתוך ההווה. וכך זכרונותיה של מוריה משייטים בתוך חייה, מצטלבים עם אירועים קונקרטיים ביומיום. הילדות, מסתבר, אף פעם לא נגמרת. מוריה ממשיכה לדבר בשפתה. וגם אם לעתים נדמה שעוצמתם של הילדות ושל זכרונות העבר מצמיתים אותה, נדמה שבסופו של דבר היא לומדת מהם וגם שואבת משם את כוחה. זהו אינו רומן של פתרונות. מוריה גם אינה מגיעה לשלמות אלא להשלמה, להבנה עמוקה יותר של עצמה וסביבתה. האשה הבשלה והילדה הקטנה הן אולי אחת, אבל בסופו של דבר מצליחה האשה להחזיק ביד הילדה ולצאת איתה מסבכי העבר אל מה שנדמה כחיים עצמם.

כמו בשיר הילדים הנרמז בשם הספר, מלחי הספינה, המלאכים השומרים נרדמו או נעלמו. מוריה המבוגרת לא תוכל, כמו מוריה הילדה, לסמוך על קיומם של מלאכים שומרים. היא חסרה מלאכים שמתווים קווים ברורים. ילדותה ראשיתה בעולם בו האמונה היתה המגן המוחלט. מוריה המבוגרת נאלצת לפלס דרכה בעולם לא ברור, ללא מלאכים, ללא אמונה ברורה. בסופו של דבר, היא אולי לא מצליחה להעיר את מלאכיה הנמים, אבל לומדת להסתדר בלעדיהם.