אתם אומרים שזאת הייתה שנה נוראית. האמת הרבה יותר גרועה

קוראים לי תשפ"ה. כן, זו אני. השנה הזאת שאתם כל כך ממהרים כבר להיפרד ממנה, כאילו אני איזה שכן חופר שתמיד יורד איתכם במעלית ומספר לכם על הגב התפוס שלו. תאמינו לי, גם אני לא ממש רציתי להתחיל. תשפ"ד כבר היתה גמורה, אז קראו לי מהספסל. "יאללה, תעלי", אמרו. אז עליתי. חשבתי שאולי אני אזכה להיות שנה נורמלית. מה כבר ביקשתי? כמה חתונות, קצת לידות, אולי איזה ניצחון ספורטיבי או באירוויזיון שייתן לכם לרגע תחושה שהעולם עדיין שייך לכם. רציתי שתזכרו אותי בזכות משהו קטן, ערב של קיץ עם אבטיח וגבינה מלוחה, או הופעה בפארק שאנשים חוזרים ממנה עם חיוך. אבל לא. מהרגע הראשון קיבלתי כאפה.

במקום שגרה קיבלתי מלחמה שלא נגמרת בעזה, חטופים שלא חוזרים, פיגועים, תאונות דרכים, עוד רציחות במגזר הערבי. שמות שהפכו לכותרות, פנים שהפכו לתמונות בשחור לבן. אתם קראתם לזה חדשות. אני קראתי לזה אינסוף.

ואתם, כמו תמיד, פתחתם אותי עם "שנה טובה". תפוחים עם דבש בסטורי, חיבוקים ליד שולחן החג, ברכות בוואטסאפ המשפחתי. ואני הקשבתי. באמת הקשבתי. אבל אחרי שהלבבות נמסו על המסך, לא נשאר כלום. שום דבר אמיתי לא עשיתם כדי שאני אהיה באמת טובה יותר.

ומה שהכי כאב לי היה לראות את הפערים בזמן. אצל החטופים במנהרות כל דקה היתה נצח. אצל המשפחות שלהם הזמן עמד במקום, קפא כמו שעון ישן בסלון. אצל ההורים השכולים הזמן הפך לזיכרון כבד שלא מוכן לזוז. הם כבר לנצח יזכרו אותי. ואני המשכתי להתגלגל, כי זה מה שאני יודעת לעשות. אבל אז הסתכלתי החוצה, וראיתי איך אצל חלק מהאנשים, הזמן בכלל טס. נגיד, יש מי שבמיאמי הרגיש שתשפ"ה עברה די מהר, בין קוקטייל לבריכה. לא צריך לנקוב בשמות, אתם כבר יודעים.

ואצל השרים שלכם? אצלם הזמן עבר בין ציוצים לפוסטים מסיתים, בין ראיון בערוץ 14 לבין השתתפות בבר מצווה של איזה פעיל במפלגה. חודשים ארוכים של דם, והם לא עשו כמעט דבר בשבילכם. לא החזירו את כל חטופים, לא עצרו את ההידרדרות, לא שיקמו את האמון. אבל אחלה תמונות בפייסבוק. אם הייתי צריכה להגדיר את תשפ"ה במשפט אחד, הייתי אומרת: אתם שילמתם בזמן אמיתי, והם בזבזו אותו על יח"צ. ולא רק שהם לא עשו, הם גם האשימו. כל הזמן. ככה זה עובד פה. וככה גם אתם מתחילים להיראות. מטילים עליי אשמה כאילו אני היועמ"שית. "תשפ"ה היתה שנה נוראית", אתם אומרים. נוח להאשים אותי. כי אני לא יכולה להחזיר תשובה. האמת? אתם נהיים דומים לממשלה שלכם, זורקים אחריות, מסיתים, שונאים, מקללים. במקום לעשות משהו אמיתי, אתם מתרגלים לזרוק את זה על מישהו אחר.

אני סתם שנה. זמן. אני לא כתבתי את ההחלטות הקואליציוניות, לא חתמתי על מינויי שרים מגוחכים, לא העליתי פוסטים מסיתים נגד חצי עם. אני רק הייתי כאן, ספרתי לכם ימים. זו לא אני שנרדמתי על כיסא ראש הממשלה בזמן שהעולם כולו התרחק מכם.

ובכל זאת, גם בתוך כל זה היו רגעים יפים. תמיד יש. ילד שחזר ללכת אחרי פציעה. אישה שמצאה אהבה שנייה. משפחה שאימצה כלב ופתאום הבית התמלא אור. דברים קטנים, לא פוליטיים, לא מתוקשרים, פשוט אנושיים. רגעים כאלה לא נכנסו למהדורה, אבל הם הצילו אתכם.

אבל אני לא יכולה להתרברב בהישגים. אין לי גביעים, אין לי שיאים חדשים. ההישג היחיד שלי, אם אפשר לקרוא לזה הישג, הוא ששרדתם אותי. או לפחות חלקכם. וזה כבר לא מובן מאליו.

לפני שאני הולכת, יש לי משהו להגיד לכם. אל תבנו על תשפ"ו שתהיה טובה יותר מעצמה. היא לא תגיע עם כנפיים ותביא גאולה. אם אתם לא תקומו, לא תדרשו, לא תעשו, היא תיראה בדיוק כמוני. עוד שנה של אינסוף. עוד שנה שבה אתם סופגים, והשרים מעלים ציוצים. עוד שנה שבה החטופים מחכים, והבן של ראש הממשלה סופר קוקטיילים מעבר לים.

אז הנה אני, אורזת. מקפלת את הימים והלילות שלי, מניחה בצד את השמות שלא יחזרו, מעבירה את המפתחות הלאה. אולי תשפ"ו תביא גשם בזמן. אולי תחזיר את החטופים. אולי היא תחליף את המנגינה. ואולי לא. כי הזמן לא מרפא. הוא רק משקף אתכם.

אני רק יודעת שסוף סוף אני יורדת מהבמה. סוף סוף נגמרת.

על החתום, בחיוך עייף ועקום,

תשפ"ה.