1. הקילס, Keep On Your Mean Side
אחרי ציפיה ארוכה ומעצבנת (בשנה שעברה הם הוציאו אי.פי בשם Black Rooster), מגיע אלבום הבכורה של The Kills, Keep On Your Mean Side שמו. הקילס נתפסים באזורים מסוימים כתשובה האותנטית של הווייט סטרייפס, לאחר שאלה כביכול איבדו את האותנטיות שלהם מתוקף ההצלחה (סיבה טיפשית). כמו הווייט סטרייפס, גם הקילס הם בן ובת (בחורה אמריקאית עם קול של פי.ג'יי הארווי המתכנה VV, ובחור אנגלי המכונה הוטל), וגם הם מביאים אינטרפרטציה מינימליסטית, רזה ובסיסית של מה שלהקות כמו ג'ון ספנסר בלוז אקספלוז'ן (או יותר נכון בוס הוג, אם לדייק בעניין השירה הנשית) עשו הרבה יותר טוב לפני עשר שנים.
הקילס עושים בלוז-פאנק בסיסי, עם מכונת תופים, שהוקלט בשמונה ערוצים באולפני Toe Rag האגדיים בלונדון. לעומת הוייט סטרייפס, שהלכו בכוונה על תדמית חיצונית ילדותית ותמימה, הקילס מעדיפים את אזורי הרפש של רוקנרול ומנסים להיות כמה שיותר סליזיים, אפלים, מסטוליים וסקסיים (אתם יודעים, וולווט אנדרדגראונד), עם שירים ארוכים ורפטטיביים. התוצאה היא צפויה נורא ואי אפשר שלא לחוש שהם משתדלים יותר מדי. אני מקווה שלפחות Royal Trux נקרעים מצחוק על נסיון החיקוי העלוב.
2. The Vessels
ואחרי שני הנודניקים היומרניים המוזכרים מעלה אתם ודאי מתגעגעים לקצת שעמום ישן וטוב. נא להכיר: The Vessels. ה-Vessels הם רביעייה לונדונית חסרת גינונים שבאה בסך הכל לעשות מוזיקה יפה. לא חדשנית, לא מהפכנית, לא מאתגרת, לא מגניבה ולא מעניינת - סתם יפה. ובזה הם מצליחים. תקליט הבכורה שלהם כולל שורה של שירי בריט-פופ במובן הבלתי יומרני או אופנתי של המילה, אלא במובן הפשוט והישיר הם בריטים והם עושים פופ. פופ בריטי, שמושפע מהביטלס (בצורה חנונית, לא אואזיסית). וכמו מיטב הפופ הבריטי, הוא משופע גם בהשפעות מהצד השני של האוקיינוס בעיקר קאנטרי וטיפ-טיפה בלוז שהועברו דרך הפילטר של היסטוריית המוזיקה האנגלית.
התקליט של ה-Vessels הוא תקליט מלודי ונעים, מלא בשירים יפים ואופטימיים והרמוניות על-זמניות. יש לו בסיס אקוסטי איתן וסולן עם קול חם וקצת צרוד שמזכיר את ג'ון לנון, ואף לא אונקיה אחת של מקוריות.
3. סטיבן מלקמוס והג'יקס, Pig Lib
נו, ואחרי שני תקליטי בכורה מאכזבים, לפחות יש לנו חברים ותיקים שתמיד אפשר לסמוך עליהם, ואפילו לגלות שהם רק משתבחים עם השנים, או לפחות מפתיעים. שנתיים אחרי שהוציא הסולן של פייבמנט את אלבום הסולו הראשון שלו (עם להקת הג'יקס, שהופכת עם הזמן לחלק יותר ויותר בולט ואינטגרלי מהיצירה שלו), מוציא סטיבן מלקמוס אלבום שני, Pig Lib. תאמינו לי שמדובר במשהו שצריך לשמוע כדי להאמין, אם כי צריך לקחת בחשבון שמעריצי פייבמנט אדוקים, שאסתטיקת הלואו-פיי והנגינה המבולגנת הם נר לרגליהם, עלולים לחטוף שבץ. שכן הג'יקס, בניגוד לפייבמנט, הם לא רק יחידת נגינה מגובשת ומשומנת היטב במובן הבית ספר רימוני של המילה, שוודאי נהנית עד מאוד לג'מג'ם, הם גם נתנו למלקמוס לקחת אותם לאזורים שהחבר'ה בפייבמנט היו נקרעים עליו מצחוק אם הוא בכלל היה מעלה. לא שפייבמנט לא היו אקספרימנטליים בדרכם, אבל פסיכדליה סבנטיזית???
בתקליט החדש שלו גולש מלקמוס, לאט-לאט, כאילו בטעות, לכיוונים שהם לגמרי רוק-מתקדם, עם סולואים ארוכים, נגינה מדויקת, אווירת פסיכדליית ארט-רוק בריטית מאמצע שנות השבעים, וכל המשתמע מכך (אפילו יש שיר שקוראים לו Witch Mountain Bridge!). אמנם בשיר הלפני אחרון באלבום, 1% of One, שעובר את התשע דקות עם קטע אינסטרומנטלי ארוך ומייגע (שמן הסתם לא יספק חובבי פרוג אמיתיים, ואילו עבור כל שאר העולם הוא מתחיל להישמע כמו בדיחה מיותרת אחרי הדקה השישית), הוא לגמרי הגזים, אבל למשך מרבית האלבום זה עובד בצורה לגמרי מפתיעה. הניגוד המוחלט בין הדרמטיות הסבנטיזית של המוזיקה לבין השירה הנונשלנטית וחסרת ההבעה המוכרת של מלקמוס ולטקסטים המצחיקים והשנונים שלו, יוצרים שילוב מקסים שקשה לעמוד בפני הקסם המשונה שלו, גם אם לפעמים אתה פשוט לא מאמין שאתה מקשיב לדבר הזה.