אם הייתם צריכים לנחש איך מתחיל סרט שנחשב פייבוריט לאוסקר השנה, בטח הייתם משערים שסצינת הפתיחה שלו מתרחשת במתקן לכליאת מהגרים. ואכן, כך קורה ב"קרב נגד קרב", האפוס המדובר של פול תומאס אנדרסון, שעלה לאקרנים בסוף השבוע כשהוא נישא על גל של ביקורות משתפכות, ועם מעמד של הפייבוריט לזהב. הדקות הראשונות שלו נדמות צפויות למדי, אבל מכאן והלאה הוא הולך ומפתח בצורה מפתיעה, מקורית, מרשימה וסוחפת להפליא. המסרים שלו חריפים, נוקבים וחד-משמעיים, אבל בכל זאת מורכבים ועמוקים. זה סרט עצום ויפהפה, שהדבר היחיד שמשתווה לתנופה הקולנועית שבו היא הרוח האנושית שלו. הוא מוכיח בקלילות שיש עוד עתיד לקולנוע, אבל הוא מנסה גם לעמוד באתגר קשה יותר - להוכיח שיש עתיד לאנושות.
התסריט כאן מתבסס על כתביו הקשים לעיבוד של תומאס פינצ'ון. כתב וביים פול תומאס אנדרסון, מי שהיה אחראי בעבר לכמה מן הסרטים המהוללים והבולטים ביותר של דורנו - מ"לילות בוגי" ו"מגנוליה" ועד "זה ייגמר בדם" ו"ליקוריץ פיצה". הוא תמיד שמר על פרופיל גבוה, אך מעולם לא זכה באוסקר או בדקל הזהב או משהו כזה וגם לא יצר שובר קופות של ממש, אבל נראה ש"קרב נגד קרב" הולך לשנות את המשוואה הזו, ולבסס את מעמדו כגדול הבמאים האמריקאים היום, בטח כשטרנטינו כבר די תלה את הנעליים.
הקולנוען, שנהוג לכנותו פת"א, משתף כאן פעולה עם לאונרדו דיקפריו, שלאט-לאט מסמן וי על שיתוף פעולה עם כל הבמאים הבולטים בימי חייו. בין השאר, הוא עבד בעבר עם סטיבן ספילברג, מליץ היוצר המרכזי של "קרב נגד קרב" שהשם שלו מצוטט במודעות הפרסומת של הסרט מזה שבועות, כמי שאומר עליו משהו בסגנון "יה אללה, איזה סרט מדהים". הוא צודק כמובן, ואולי יש סיבה שבחרו לצטט דווקא קולנוען מסחרי כמוהו: כדי להדגיש שלמרות היומרות הפוליטיות והאמנותיות, ואף שהוא נמשך לא פחות מ-160 דקות, מדובר בסרט נגיש, מבדר ואפילו משעשע. הוא חולף כהרף עין ומספק חווית צפייה אולטימטיבית. זאת בעיקר אם צופים כמו שצריך - באיימקס.
דיקפריו מגלם אקטיביסט בארגון מהפכני עם השם הנפלא "פרנץ 75". אנחנו פוגשים אותו לפני כעשור וחצי, בשעה שהמחתרת הזו פועלת במרץ, בין השאר בפריצה לאותם מתקני כליאה של מהגרים. זוגתו ואם בתו היא מנהיגת הארגון, אקטיביסטית עם השם הנפלא לא פחות פרפידייה בוורלי הילס, בגילומה של השחקנית והמוזיקאית מלאת העוצמה טיאנה טיילור. היא נאלצה לנטוש את הפעילות המחתרתית וגם את משפחתה בנסיבות מפוקפקות שהוא יידרש להשלים איתם לאורך הסרט, ומשאירה אותם עם בתם המשותפת. בשלב זה אנו פוגשים גם איש צבא גזען, שונא זרים ומתעב מהגרים, אותו מגלם שון פן. מכל המועמדויות ש"קרב נגד קרב" צפוי לקבל לאוסקר, זו של השחקן הוותיק נראית הבטוחה ביותר. הוא מגלם כאן שני דברים שהאקדמיה אוהבת במיוחד - פסיכופת שעובר טרנספורמציה פיזית, ועושה זאת בצורה בלתי נשכחת.
אחרי שהסרט מציג בפנינו את שלוש הדמויות הללו, הוא קופץ כעשור וחצי קדימה, לימינו אנו, ואז מכניס לתמונה את מי שמתגלה בסופו של דבר כדמות הכי משמעותית וחשובה בו - בתם של המהפכנים, נערה בגילומה של התגלית המדהימה צ'ייס אינפינטי (לכולם פה יש שמות וואו!). היא נחושה להשלים את העבודה שההורים שלה זנחו באמצע, ולהפוך את העולם לטוב יותר. למרות שהנושא לא מוזכר בסרט, די ברור שהיא מסוג הנערות האמריקאיות שיקימו מאהלים למען עזה, וסביר להניח גם שזו סוג ההשראה שהצפייה בו תעורר. בכל מקרה, זה התפקיד הקולנועי הראשון של השחקנית, בת 25, והתצוגה שלה כל כך מרשימה שהיא גונבת את ההצגה מדיקפריו. הוא כשלעצמו מצוין, אבל לא עושה משהו שלא עשה בעבר, וההופעה שלו מזכירה בעיקר את תפקידו ב"הזאב מוול סטריט".
כל הנ"ל אינו ספוילר, אבל מה שקורה לאחר מכן - כן. לכן, נאמר רק שבניגוד למצופה, התסריט לא נצמד לאירועים אקטואליים וגם לא מנסה להקביל אליהם, אלא יוצר השתלשלות עניינים שונה, הזויה ופרועה, ובכל זאת רלוונטית. היא קשורה בארגון עליונות לבנה שהקולונל מעריץ ושואף להצטרף אליו, מה שמאפשר לסרט גם לנסח את אחת האמירות המרתקות שלו - שכל קיצוני יפגוש בסופו של דבר קיצוני גדול ממנו, וכך הפשיזם יקרוס לתוך עצמו. בכל מקרה, האינטרקציות של איש הצבא עם חבורת המופרעים הזו תוביל אותו לרדוף אחרי המהפכן ובתו. מרדף יוביל למרדף, וכמשתמע משם הסרט, קרב יוביל לקרב, והתוצאה היא חשמלית של תשוקה ורכבת הרים של פעולה.
המהפכן, שהפך לסטלן, ייאלץ לקחת אחריות מחודשת על חייו, והנערה תידרש להבין מי היו ההורים שלה באמת, ומי היא עצמה. "קרב נגד קרב" הוא שילוב יוצא דופן של קומדיית סטלנים, דרמה משפחתית, מותחן פעולה וסאטירה פוליטית. המסרים הפוליטיים כאן חריפים ונוקבים, ואחת הסיבות שהתקשורת האמריקאית כל כך מתלהבת מהסרט היא שהוא מהיצירות הקולנועיות היחידות כרגע שמיישרות קו עם מה שג'ימי קימל וסאות' פארק עושים בטלוויזיה, וכמובן שהמבקרים אוהבים אותו גם כי הוא אומר בדיוק את מה שהם מסכימים איתו. אך חשוב לציין שהוא עושה זאת בצורה מורכבת.
"קרב נגד קרב" מהדהד מסרים ליברליים, אבל עושה זאת תוך כדי חצייה של קווי הפוליטקלי קורקט, ועם לא מעט ביקורת על הליברלים עצמם. חוץ מזה, הוא לא סתם יורה חיצים לעבר אירועי השעה, אלא גם אומר דברים כלליים יותר על הטירוף הפשיסטי והצביעות של הגזענות, ומקשר בין ההווה לעבר באמצעות כמה אזכורים לשואה, למשל תאי גזים ומשרפות. התסריט עוסק גם בנושאים פחות פוליטיים בטיבם, למשל חשיבותה של השפה והצורה שבה היא מגדירה קרבה בין אנשים. והכי חשוב - הוא עוסק בקשר הסימביוטי בין הורים ובתם, ועושה זאת בצורה מרגשת להפליא, מלאת אמונה ברוח האנושית ובכוחה של אהבה.
את כל זה מנווט פת"א בכישרון עצום. הוא עושה זאת יחד עם הצלם הנהדר מייקל באומן, שהפליא לשתף איתו פעולה גם ב"ליקוריץ פיצה". שניהם מגישים כאן מלאכת אמן, שמגיעה לשיאה במערכה השלישית המסחררת של הסרט. היא כוללת כמה מן הרגעים המפעימים ביותר שראינו לאחרונה על המסך הגדול. כולל רגעים שבהם המצלמה מלווה את הגיבורים כשהרכב שלהם דוהר בכביש המהיר, אנו מרגישים סחרחורת כאילו שאנחנו חווים איתם את העליות והמורדות בדרכים. זו חוויה אימרסיבית בצורה יוצאת דופן. "קרב נגד קרב" הוא חוויה אינטלקטואלית, רגשית וגם גופנית. כל זה מתעצם בזכות המוזיקה המבריקה שכתב שותפו הקבוע של הבמאי, איש רדיוהד ג'וני גרינווד. מכל האמנים אותם שונאי ישראל קוראים להחרים, הוא ללא ספק אחד הגדולים מכולם.
אולפני וורנר השקיעו 140 מיליון דולר בסרט. ההשקעה ניכרת, והלוואי שתחזיר את עצמה ותפתח את הדלת לעוד סרטים כאלה. מה שבטוח, "קרב נגד קרב" הוא סרט שעוד ידברו עליו. על התגלית צ'ייס אינפינטי עוד נשמע, ושון פן ופת"א הוכיחו כאן סופית שמקומם בפנתיאון.
הסרט גם ממחיש שגזע ויחסים בין שחורים ולבנים היו ונותרו נושא מרכזי בקולנוע האמריקאי. חווינו הפוגה קצרה אחרי ההצלחה של "אור ירח" ו"תברח" באמצע העשור הקודם, אך השנה התמה הזו עומדת במרכז שניים מן הסרטים הבולטים של התקופה - "קרב נגד קרב" ו"חוטאים".
"קרב נגד קרב" גם מאפשר לתקן מיתוס. ההנחה השגויה היא שהקולנוע האמריקאי עוסק בצורה כפייתית בתא המשפחתי הגרעיני והשמרני. אך יותר מכך, הוא אוהב לעסוק במשפחות שאנחנו בוחרים ומרכיבים לעצמנו, גם אם הן לא בהכרח ביולוגיות. הסרט הזה שואל את הגיבורים שלו ולכן גם את הקהל שלו - איזה בית הייתם רוצים לעצמכם, ומי הייתם רוצים שיהיו האבות שלכם, כשהכוונה היא גם לאבא של המשפחה, וגם לאבא של המדינה.
זו שאלה שמופנית לציבור האמריקאי אבל רלוונטית כמובן גם למדינת החסות שלה במזרח התיכון. לפי הסרט, הבחירה ברורה. לא בטוח שהמסר הזה יתורגם לתוצאות הבחירות הקרובות, אבל לזכייה באוסקר זה כנראה יספיק.