צפיתי בסרט על מוטי קירשנבאום. מדהים איך הוא הזהיר מפני האסון שיגיע

אדם חי עם עצמו במשך כמה עשורים. פה ושם הוא שם לב לנשיכות קטנות, נגיסות של שיני הזמן: שיערה לבנה צצה בחזהו או בגבתו, קמט קטן מופיע בזווית העין, קו המצח שלו עולה לכיוון הפדחת, גלגל (של נחת, אלא מה) נתלה על מה שהיה פעם קו המותניים.

לא רק בגוף נושכות שיני הזמן, אלא גם במערכת ההפעלה שלו. פתאום קשה לו לדלג במעלה המדרגות, שתיים-שתיים, כמנהגו בימים עברו. פתאום הגב שולח אות של כאב כשהוא רוכן להרים משהו כבד - וניחא כל אלה: פתאום קשה לו לזכור שמות חדשים או משימות - כאלה שלא נכנסות ליומן שבטלפון הנייד (עד שלמד להפעיל את האפליקציה) פשוט נשכחות מלבו.

רק שאת כל אלה, טבעות של הזמן, כמו בגזע עץ, הוא לא מונה מדי יום ביומו. איפה מכה בו הזקנה? כשהוא מדפדף באלבום החתונה שלו, למשל. איך רקדו כל הלילה, כמה לגם באותו הערב, איך זה שהבטן שלו נראית כה שטוחה - ואיך ההיא שרוקדת לצידו, רגליה כמעט שאינן נוגעות ברחבה, היא כל כך...

עזבו, הבה נעצור כאן לפני שנסתבך באמת. מה שחשוב הוא שפתאום יום ועוד יום ועוד יום, הפכו בבת אחת לארבעים שנה שכמעט מנתקות בין בן ה-25 שניבט אליו מהתצלומים לבן ה-65 שהופך דף אחר דף, עיניו קרועות מתימהון.

ובכן, זה מה שקרה לי אתמול כשצפיתי בסרט התיעודי על מוטי קירשנבאום, סרט שנוצר על ידי בנו, כנען, במלאת 7 שנים למותו אבל שודר שוב אתמול, כחלוף עוד שלוש שנים. כלומר - לציון עשור למותו של המתעד הטלוויזיוני הבכיר של הסיפור הישראלי.

זו לא ביקורת טלוויזיה קלאסית - ולו בשל הסיבה שהדבר היחידי שהשתנה בסרט הזה מאז שודר לראשונה, לפני שלוש שנים, אינה בו אלא בנו: מאז עברנו ניסיון הפיכה משטרי (שעדיין מתחולל, אפרופו מינוי מסוים שהוכשר אמש) ומלחמה, הארוכה שבמלחמות ישראל.

רוצה לומר, מוטי קירשנבאום שסיפורו נפרש לנגד עיני הצופה מצעירותו, דרך תחנות חייו ועד למותו המפתיע בטרם עת, הוא אותו מוטי קירשנבאום. אלה אנחנו שהמציאות קוראת לנו: "יאללה לך הביתה מוטי, שלום ותודה", אלה אנחנו שמדפדפים באלבום שלו באצבעות רועדות מחמה כבושה, ששיער ראשינו הקליש והלבין - אולי לא בן לילה, אבל בתוך שנתיים.

הסרט הוא אותו הסרט. קירשנבאום שבו הוא אותו אחד שהיה שם כצלם אירועים, מנציח כל רגע חשוב בחיינו, אבל כל היתר מסביב השתנה. בכל זאת כמה מילים על היצירה הזאת, בחלקה ביוגרפיה של האב, בחלקה סימפוניה בלתי גמורה ליחסים מורכבים בין אב לבן. הסיפור האישי, שבוודאי חשוב לכנען קירשנבאום, הוא משני, לא צריך את הסרט הזה כדי לחשוף את דבר קיומה של המאהבת שנרצחה בפיגוע, הבת עם הצרכים המיוחדים או הפרידה הכפויה מהאישה שחלתה בסרטן.

מה שחשוב כאן, בראי הזמן, מתקדם בשני צירים: הנוסטלגי והנבואי. הנוסטלגי מוכר וידוע - ועם זאת מרגש בכל פעם מחדש: הנה דן שילון והנה ארנון צוקרמן, הנה חיים יבין והנה רפיק חלבי. הנה טוביה צפיר, רבקה מיכאלי, דובי גל, הנה והנה והנה והנה.

זה מרגש, אבל זה קצת כמו שאותו ציבור של צופים צורך את מופעי האיחוד של הכבש ה-16. כלומר, לא בשביל המוזיקה אלא כמסע פרידה מהמפעל הציוני כפי שהכרנו אותו. הורים לוקחים את ילדיהם לשיר על הגן שלנו שסגור, לא כדי לומר להם: יום אחד כל זה יהיה שלכם, אלא כדי להזכיר לעצמם: פעם כל זה היה שלנו. היה ואיננו עוד. אתם תחזרו להיות פליטים, כמו סבתא וסבא. היהודאים ניצחו, הישראלים הפסידו.

עד כאן באשר לציר הנוסטלגי, אבל יש גם ציר נבואי - והפלא ופלא, גם הוא מקבל משנה תוקף משלוש השנים שחלפו בין שני השידורים של הסרט הזה. קירשנבאום היה הראשון להבין את שנאת תושבי עזה לישראלים ב"רימון בעזה" (1970).

קירשנבאום היה גם הראשון להבין את העובדה שאם לא נשכיל לגמור את הסכסוך עם הפלסטינים, סופנו יהיה שהוא יגמור אותנו, ביצירת המופת "אל בורות המים" (1982) שהפגישה בין נעמי שמר כנציגת ארץ ישראל השלמה לעמוס קינן כנציג השמאל.

אלוהים אדירים, חושב לעצמו הצופה בבית - אפשר לחזור לימים שבהם הוויכוח הזה היה בין שמר לקינן? ויש כמובן את התיעוד המטורף בחדותו של אחד בשם מאיר כהנא (1986). האם קירשנבאום תיעד אותו אז כקוריוז או כסכנה? בתצלומי התקריב התזזיתיים, מי היה מקור ההשראה שלו, צ'רלי צ'פלין או ההוא שעליו ביסס את הדמות? ובכלל, מי האמין אז שיבוא היום וכהנא ינצח?

עשר שנים למותו של מרדכי קירשנבאום, על סף השנה הרביעית לחורבנה העקבי של מדינת ישראל - ואם יש נחמה פורתא בסיפור הזה, היא אולי בכך שלפחות את נשיקת המוות שמעניק בנימין נתניהו למפעל הציוני, קירשנבאום לא נדרש לתעד. אללי, האם הגענו לשלב שבו אנחנו מתקנאים במתים?