המסע לניו יורק של בני הזוג נתניהו התחיל כמו סרט דוקו-זבל בנטפליקס על סוף העולם: שדה תעופה ריק, לפנות בוקר, מדרגות מטוס, חיבוק זוגי רומנטי עם כלום ושום דבר באופק. מין טייק אוף רומנטי בסגנון "מועדון קרב" רק שכאן אין פיצוץ של מגדלים, יש בעיקר פיצוץ של יחסי החוץ שלנו. במקום קתרזיס יש צילום יח"צ.
הטיסה עצמה נראתה יותר כמו סצנת בריחה מסרט אמריקאי סוג ז', גרסת "תלמה ולואיז" במטוס ממשלתי. 'כנף ציון' חוצה את הים התיכון כדי לא לעלות בטעות על מסלול של צווי הסגרה אירופאים. לא ראש ממשלה טס לאו"ם, אלא פושע נמלט עם חליפה ותסרוקת שמחזיקה מעמד יותר מהיחסים הדיפלומטיים שלנו. מדהים לחשוב שעד לפני שנתיים העולם עוד עמד לצידנו, ועכשיו אנחנו המדינה שכולם מחפשים איך להתרחק ממנה. כאן כבר אין על מי להטיל את האשמה: לא בג"צ, לא היועמ"שית. זה לגמרי ביבי. הכישלון חתום על שמו כמו חותמת גומי שמסרבת להישחק.
וכמו תמיד, "ההברקות". אם עד עכשיו קיבלנו מצגות פאוורפוינט וציורי קווים אדומים על קרטון, הפעם שלח נתניהו חיילים עם רמקולים ענקיים לעזה, כדי שישמיעו את הנאום שלו באו"ם. פרקטיקה של דיקטטורה קרקסית. קוריאה הצפונית עם צ'ייסרים. אפילו נתנו למבצע שם: "הצעקה". כאילו זה פרויקט גמר במחלקה לתקשורת חזותית. תארו לכם חייל שנפגע תוך כדי הצבת רמקול. מה היה אומר בהספד נציג הממשלה? "תדע כל אם עברייה שהפקידה גורל בניה בידי הדי-ג'יי הראוי לכך"?
וכמובן, אי אפשר בלי השקר הקטן שמתחיל מהצהרה שהרמקולים יישבו "מחוץ לרצועה", ואז צילומים של חיילים מזיעים בעומק עזה, מחברים כבלים כאילו הם מפיקים של מסיבת טבע. זו מדינה שממשלתה הפכה את עצמה לחברת הגברה, רק בלי חשמל, בלי טכנאי סאונד, ובלי שום קהל חוץ מהחיילים עצמם.
הנאום עצמו התחיל עם נטישה קולקטיבית של הקהל. לא נטישה חרישית, אלא יציאה המונית כמו בתחילת הופעה של אמן חימום כושל. במרכז הבמה עמד נתניהו עם גימיקים חדשים: קוד QR על הז'קט (כי מה יותר מכובד מראש ממשלה שמסתובב כמו פרסומת מהלכת), פנייה לחטופים דרך הרמקולים בעזה (שסביר להניח שמעו רק את הפידבק), וחידון לקהל. באמת. חידון. כאילו אנחנו באולפן של המרדף ונתניה הוא הצ'ייסר ולא מנהיג שנואם באולם העצרת הכללית של האו"ם.
והתוכן? שבלונה מוכרת: ה"אכלו לי, שתו לי" הרגיל. החמאס התחיל, הפלסטינים לא רוצים שלום. אותה קסטה ישנה שחוקה. כן, הייתה הצהרה על רצון בשלום עם לבנון, אבל זה נשמע כמו בדיחה עייפה. הרי כרגע העולם רואה בנו מבצעי רצח עם. לדבר על שלום במצב הזה זה כמו לנסות להציע נישואין באמצע קטטה בפאב.
אחרי כל משפט של נתניהו נשמעו מחיאות כפיים מהיציע הישראלי, מין תיאטרון בובות שבו הקהל תמיד מוחא כפיים גם אם השחקן על הבמה שכח את הטקסט. כל זה לא הצליח להסתיר את מה שכל צופה בבית ראה: אולם ריק, מדינות שיצאו בזעם, עולם שמביט בנו בהשתאות ומפנה גב.
האנגלית בסדר, המציאות פחות
כשזה נגמר, מכונת החנופה עבדה שעות נוספות. שרים שיבחו את האנגלית המשובחת. עיתונאים מערוץ 14 טפחו על כתפיו של נתניהו כמו מעריצים אחרי הופעה. אבל הרי זאת אף פעם לא הייתה הבעיה של נתניהו, האנגלית שלו בסדר גמור. מה שלא בסדר זה הכל מסביב: המדיניות, המציאות, ההרס.
ואז, מה שבאמת נגע בי. תגובתה של עינב צנגאוקר, אמא של מתן, שתקפה את נתניהו על כך שהעז להזכיר את שמו של בנה מעל במה בינלאומית בזמן שהוא מפקיר אותו כבר שנתיים. זה היה רגע שבו הדימוי התפוצץ. מילים גדולות, אולם ענק, מצלמות מכל העולם, ומולן, אישה אחת שמזכירה שהבן שלה עדיין שם, נמק בשבי בעזה.
אני כיביתי את הטלוויזיה. הסתכלתי בשעון. חמש אחר הצהריים, הזמן שבו הייתי אמור להירדם לשנת שישי קלה. במקום זה ישבתי עם מועקה. כי נאום לא מחזיר חטופים. נאום לא מסיים מלחמה. נאום לא משנה מציאות. והנאום הזה? בעוד שבוע כבר לא יזכרו ממנו כלום.
וזה אולי השקר הכי גדול של כל העסק הזה: הניסיון להלביש עלינו תחפושת של "המדינה שקמה על אויביה", בזמן שבפועל אנחנו שקופים בעולם, מתפרקים מבפנים, עסוקים בגימיקים של רמקולים ו-QRים במקום בלבנות משהו אמיתי. הרי אף קוד QR לא יכפר על מחדל, ואף רמקול לא יכסה על שתיקה מוסרית.
ואם יש משהו שהנאום הזה השאיר, זו תחושה של קקופוניה. מדינה שמפעילה רמקולים בעזה כדי שישמיעו נאום שאף אחד לא רוצה לשמוע, בזמן שהעולם סוגר עלינו את הדלתות ואנחנו מוחאים כפיים לעצמנו באולם ריק. סצנה אחרונה בסרט רע, בלי פסקול, בלי סוף טוב. רק המראה של זוג מחובק על מדרגות מטוס, מביט על כלום, ומתעקש להאמין שזה עדיין הכל.