ירון אברהם עומד בפינה של השדרה השישית ורחוב 51 בניו יורק ומדבר על התוכנית של דונלד טראמפ לסיום המלחמה - כולל ההזדמנויות והמוקשים שבה. הדיווח התרחש במוצאי שבת שעון ישראל, אך בניו יורק זו הייתה שעת צהריים ומאחורי אברהם בלט השלט המפורסם של רדיו סיטי. "בימת הראווה של האומה", כפי שהאולם המיתולוגי מכונה על ידי המקומיים. בעוד יומיים, בזמן שרה"מ נתניהו ייפגש עם הנשיא טראמפ - תיערך ברדיו סיטי הופעה של המוזיקאי דיוויד בירן, סולן "ראשים מדברים". סביר להניח שהוא יבצע את הלהיט "Burning Down The House". סביר לא פחות שנתניהו יעשה את זה גם. נתניהו כנראה לא ישיר, אבל את הבית הוא בהחלט שורף.
זה היה שידור מדכא למדי. דנה ויס ניהלה פאנל שהתפזר בין נווה אילן, תל אביב, וושינגטון ומנהטן - אך כולו עם אותה בשורה: שוב יש הזדמנות לסיים את המלחמה, שוב יש הזדמנות להחזיר את החטופים - ושוב כבר אפשר לראות איך נתניהו והממשלה הרעה שלו תפעל כדי לטרפד את זה. המנגינה בדיבור של עמית סגל ובן כספית שונה, אבל הפזמון זהה. זה מדכא במיוחד כשעוברים לכיכר החטופים, שם מיכל פעילן ויולן כהן מדווחות על "תקווה" אצל משפחות החטופים.
התקווה כבר בת יותר מ-2,000 שנים, וכולנו מתפללים שהפעם זה יקרה - והחטופים יחזרו. אלא שאחרי שנתיים של טירפודים, וגם לאור ההתנגדות הנחרצת של סמוטריץ' ושות', קשה להיות אופטימיים גם הפעם. יכול להיות שזה יקרה כמובן, אבל באותה מידה יכול להיות שדיוויד בירן יחליט להמשיך את סיבוב ההופעות שלו מניו יורק לתל אביב ולהופיע בפארק הירקון. אבל נכון לכרגע ישראל היא מדינה מצורעת ואין שום סיכוי שאמנים בינלאומיים בסדר הגודל הזה יגיעו להופיע פה, בדיוק כמו שאין סיכוי שנתניהו יפעל לסיום המלחמה בתנאים הנוכחיים.
עמית סגל מנרמל את השקר
מי שיודע תמיד להסביר בצורה הכי נהירה ונחרצת את ההתנגדויות של נתניהו וממשלתו לדברים הוא עמית סגל. את "המוקש" בתכנית טראמפ הציג סגל בצורת שאלה: "האם הרשות הפלסטינית תקבל פרס על השבעה לאוקטובר?". זה הוביל לוויכוח בינו לבין בן כספית, כשהאחרון פשוט מנרמל את השקר שבעצם השאלה עצמה.
בשורה התחתונה הרשות הפלסטינית אינה מושלמת ואבו מאזן אינו פרטנר אמיתי - הכל נכון ובוודאי ראוי לדיון, אבל הרש"פ אינה חמאס, ובטח שאינה אחראית לשבעה באוקטובר. להציג את המתווה של טראמפ כמתנה לרשות הפלסטינית על השבעה באוקטובר זה בערך כמו לטעון שצריך לתת פרס למכבי תל אביב על ניצחון של הפועל תל אביב - רק כי שתיהן מאותה עיר.
כשעמית סגל מציג את המתווה של טראמפ כמתנה לרשות הפלסטינית על השבעה באוקטובר, הוא מוכיח בעצם שאין לו טענת נגד חזקה יותר נגד המתווה. ומשום מה, הוא עדיין זה שמוביל את הטון באולפן. ומצד שני, כשעמית סגל אומר במהדורה שהסיכויים שהעסקה תצא לפועל קלושים (ולא משנה מה הסיבה) אפשר להאמין לו. לא משנה איזה "מוקש" עוד ימצאו בדרך, סגל כבר ידאג לספק את הנרטיב ההולם. כנראה שהוא כבר מונח אצלו במגירה.
זה קל יותר ממה שחשבתם>> כך תהפכו רגעים קטנים לפלוסים אמיתיים
אלמוג בוקר הוא לא שופר, וזו לא מחמאה
סטודנטים להיסטוריה שילמדו על התקופה הזאת בעתיד, וישאלו איך התקשורת הישראלית נכשלה בתפקידה לתווך את המציאות לאזרחי ישראל הדמוקרטית (לפחות על הנייר) - הם יחזרו כנראה לדיווחים על נאום נתניהו באו"ם ב-26 בספטמבר כדוגמה מובהקת למחלת "האיזון" שמנסים בכח להכניס לאולפנים, ובעיקר בחדשות 12.
אחרי שעות של ברבורים רגילים, החליט ברק רביד לשבור את ארשת הממלכתיות המזויפת של האולפן, ולהגיד בשידור חי ממטה האו"ם בניו יורק שהגיע הזמן להתעורר. "אנחנו לא יכולים להמשיך עם הנרמול הזה של הדברים ולדבר במשך דקות ארוכות על איזה גימיק נתניהו עשה ואיזה שלט ואיזה QR… אני מצטער, אבל זה קשקושים", אמר. "יש פה מלחמה שנמשכת שנתיים. יש חטופים שעדיין בשבי. יש לחץ מדיני בינלאומי מטורף על ישראל. תמונת כישלון באולם האו"ם ובכל מה שקרה פה בשבוע האחרון, ואנחנו מדברים על איזה שלט נתניהו הרים, ואם כן משדרים לטלפונים בעזה, והרמקולים או לא הרמקולים… זה פשוט עיסוק בטפל".
זה היה רגע נדיר של פיכחון בערוץ הנצפה בישראל. עיתונאי שזוכר שתפקידו הוא לא להנעים את הזמן לצופים, אלא לתווך להם את המציאות. אין צורך שעיתונאים ייסעו לניו יורק כדי להדהד את המסרים של ראש הממשלה. אפשר להתעדכן בטלגרם של טופז לוק בשביל זה.
ברק רביד הוסיף כי הדבר העיקרי שהוא מצא בנאום של נתניהו זה "אפס נכונות להתקדם עם תכנית טראמפ לסיום המלחמה". זה ההבדל בין עיתונאי רציני לסתם תועמלן. כל אחד יכול לתמלל את הדברים שנאמרו בנאום, אבל צריך חוש עיתונאי קצת יותר מפותח בשביל לשמוע את מה שלא נאמר בנאום - שהוא בעצם הדבר הכי חשוב.
בהמשך אותו ערב ישב בפאנל של חדשות 12 אלמוג בוקר ונתן את "האיזון" המתבקש כל כך - כשהוא מתפייט בהערצה כמעט על פעולות ההסברה המדהימות של נתניהו בניו יורק ובעזה. "זה חלק חשוב במלחמה. הזירה ההסברתית היא לא פחות חשובה", טענה מדהימה, שאפילו נתניהו עצמו לא טרח לטעון. נו, לפחות אי אפשר לקרוא לו שופר. לא בטוח שזו מחמאה.