צלמת העיתונות, חן ג. שימל, זוכת פרס צילום השנה של "עדות מקומית" 2024, משיקה את ספרה הראשון, "7 באוקטובר | עדות". הספר, הזמין כעת בחנויות ובאינטרנט, מתעד את האירועים שלאחר האסון, באמצעות צילומים, עדויות, מכתבים אישיים, הספדים, פסוקים מהתנ"ך וציטוטים. כלל ההכנסות ייתרמו לתוכנית "דרור" של מכון סאמיט, המסייעת בשיקום לוחמי צה"ל הסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) .
ימים ספורים לאחר השבעה באוקטובר, שימל (26), אשר גדלה בלונדון ועלתה לישראל לפני שמונה שנים, עשתה את דרכה לקיבוץ בארי כדי לתעד את האירועים. שם היא תיעדה את ההרס: הבתים והקיבוצים החרבים, צוותי החירום במקום, המשפחות שנאלצו להתפנות ועבודת צוותי ההצלה של זק"א. במשך השנתיים האחרונות תיעדה שימל את משפחות החטופים, ניצולי פסטיבל נובה, חיילים ומילואימניקים.
"יומיים לאחר השבעה באוקטובר הגעתי לבארי, הרצפות והקירות היו מכוסים בדם. ביד אחת צילמתי וביד השנייה עזרתי לנקות. השתיקה והריח ילוו אותי לנצח. ידעתי שאני עומדת בתוך שבריר של היסטוריה שאסור שישכח", מסרה שימל. היא תיעדה בין השאר את משפחות החטופים אביתר דוד, עומר ונקרט ואמילי הנד ותילמה גם בעזה, בין השאר את כורסתו הנטושה של יחיא סינוואר. "זה היה סמל קטן של ניצחון בתוך ים של כאב. הבטחתי לעצמי שאמשיך לצלם, גם ברגעים הקשים ביותר, בשביל המשפחות, בשביל הדורות הבאים, בשביל המדינה שלנו", מסרה.
על עטיפת הספר מופיעה תמונה מצמררת: טביעות ידיים על קיר חרוך בבית בבארי. חודשים לאחר מכן, במצעד החיים בפולין, עמדה שימל בתוך תא גזים באושוויץ וצילמה את טביעות הידיים והשריטות שנותרו מהקורבנות ברגעיהם האחרונים. שתי התמונות ניצבות זו מול זו.