הייתי אמור לנוח ביום הזה. אתם קוראים לו "יום הכיפורים", אבל אצלי למעלה זה פשוט עוד יום שבו אני פותח את האימיילים, רואה מי מבקש סליחה, מי מנסה להתחכם, מי חושב שאני איזה מחשבון עם פונקציה של reset. ואני קורא את כל ה"סלח לי אלוהים", ה"נשבע שלא אעשה זאת שוב", וצוחק. צחוק קטן, לא רועש, כזה של מי שכבר ראה הכל. כי בינינו, אני יודע שאתם חוזרים לאותן שטויות רגע אחרי שתפילת נעילה מסתיימת והחזן נותן בשופר את ה"תקיעה".
וזה תמיד אותו דבר. אנשים באים אליי לבושים בלבן, כאילו זה הופך אותם ליותר טהורים. לובשים חלוק של מלאך, אבל הראש שלהם מלא בעסקאות אפלות, קללות בפייסבוק, וידיים שעד אתמול תלשו שלטים למען חטופים. אתם באמת חושבים שאם תעמדו חמש שעות על הרגליים ותצומו, זה יכסה על זה? זה לא עובד ככה. אני לא איזו חברת סלקום שמספיק שתתקשרו ותבקשו "למחוק חיובים קודמים".
תשמעו, השנה הזאת שברה אפילו אותי. אני אמור להיות חסין, אלוהי, אבל גם אני לא האמנתי שאשמע שרה בממשלה שלכם, איך קראתם לה? עידית סילמן? יושבת וכותבת "טבח קפלן", אני מתבונן מלמעלה ואומר לעצמי: אלה הנציגים שלהם? זה מה שהם בחרו? זה מי שמחזיק במפתחות של העם שאני ניסיתי להביא לו תורה, מצוות, קצת ערכים? ואתם עוד רוצים שאסלח?
בין אדם לחברו, זוכרים? כתוב אצלי שחור על גבי לוחות אבן: "לא תעמוד על דם רעך". אבל מה אתם עשיתם? הפקרתם את החטופים. עזבתם אותם שם, בשבי, בזמן שהפוליטיקאים שלכם נואמים בערוץ 14. וגרוע מכך, הפכתם את מי שדורש את שחרורם לאויב. כאילו הבן אדם עם הדגל בקפלן הוא זה שירה עליכם רקטות. ואני שואל את עצמי: מי פה באמת צריך כפרה?
אני מסתכל על אלה עם הכיפות. הם אמורים להיות "הנציגים" שלי. אבל אז אני רואה אותם מתלהמים, קורעים שלטים, מקללים מפגינים. מנשקים מזוזה בכניסה לבית ואז דורסים את כל מה שכתבתי בספר שלי. לא מבין אתכם, באמת שלא. אתם הפכתם אותי לקריקטורה, איזה מין אוטומט שתמיד מוחק חטאים אם רק מקישים את הקוד הנכון. תפילה, צום, כמה חבטות על החזה, וזהו. אבל תדעו: אני לא מחשבון. אני לא delete. אני לא reset.
ואני קורא את כל הפוסטים שלכם. כן, גם את אלה בפייסבוק. כל השרים שלכם עם הציוצים הצבעוניים ליום כיפור. "נתפלל עבור עם ישראל", "סליחה" "מחילה" ואני תופס את הראש. תגידו לי, זה רציני? אתם חושבים שאני מתרשם מסטורי עם נר דולק? אתם חושבים שזה שווה יותר מהאגרוף שהנחתתם על משפחות השכול? מהבוז שהפגנתם כלפי אימהות של חטופים בכנסת? מהצעקות והקללות?
יום כיפור אמור להיות שלכם, לא שלי. אני לא צריך את זה. אני פה מאז ומעולם, אין לי יומן שנה עברית, אין לי מחזור תפילות. זה שלכם, זאת ההזדמנות שלכם לשנות. אבל כשאני רואה איך אתם מתנהגים, נדמה לי שזה הפך לעוד מופע של יחסי ציבור. אתם מתענים כדי להיראות טוב, כדי לסמן וי, כדי שלא יגידו "הוא חילוני גמור". אבל בפועל, לא השתנה כלום.
השנה הזאת הייתה שנת קרע, שנת שקר, ושנת גזלייטינג. אתם קוראים לאנשים "בוגדים, רק כי הם לא מסכימים איתכם. אתם קוראים לאנשים "אנרכיסטים" רק כי הם דורשים חיים. אתם מכתירים את עצמכם "שליחי האל" בזמן שאתם מועכים כל דבר קדוש. ואני? אני אמור לתת לכם פטור?
האמת, יש בי חלק שממש מתבייש בכם. הרי הרעיון שלי היה פשוט: תאהבו זה את זה. אל תהיו חארות אחד לשני. תעזרו לחלשים. וזה כל כך קשה לכם? במקום זה המצאתם תורה מקבילה: לשנוא את מי שלא כמוך, לקלל את מי שלא מסכים איתך, להפוך את מי שמוחה לאויב. תגידו, מי המציא את זה? בטח לא אני.
אני רואה אתכם ביום כיפור, עומדים עם מחזור ביד. חלק מכם באמת מתכוונים, באמת מנסים. אבל רבים מכם מתפללים ומרמים את עצמכם. אתם חושבים שזה טקס קסם. כאילו תעמדו, תשבו, תצעקו ,חטאנו לפניך" והופה, הכל נמחק. זה לא עובד. כי אם אתם יוצאים מבית הכנסת וחוזרים לדבר כמו אחרוני הבריונים לאחים שלכם, כל הצום הזה שווה לתחת.
אני אגלה לכם סוד קטן: לא אכפת לי אם אתם צמים או לא. באמת שלא. זה לא הרעיון. הרעיון הוא מה אתם עושים אחרי. אם אתם יוצאים מהיום הזה ומנסים להיות יותר טובים, אפילו קצת, אז הצלחתם. אבל אם אתם חוזרים להיות אויבים לבני עמכם, כל מה שעשיתם זאת עוד הצגה. ואני כבר לא קונה כרטיסים.
אני יודע, אתם אוהבים לחשוב שאני "אדון רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד". כן, זה אני. אבל רחמים זאת לא טיפשות. חסד זה לא חוסר צדק. אתם לא יכולים להמשיך להתנהג כמו מנוולים ולצפות שאני אנקה אתכם כי עמדתם בצום. יום כיפור לא יכפר לכם על זה שהפקרתם חטופים. הוא לא יכפר לכם על זה שצעקתם על הורים שכולים. הוא לא יכפר לכם על זה שהסתתם איש כנגד אחיו. ואם אתם חושבים שכן אז אתם לא מאמינים בי, אתם פשוט מזלזלים בי.
אז הנה האמת: החשבון נשאר פתוח. לא נמחק. לא נסגר. אני לא קופת חולים שאפשר לסגור דרכה חוב עם פריסת תשלומים. אם אתם רוצים סליחה, תתחילו בלהפסיק להיות אויבים אחד של השני. תתחילו בלא לקרוא "שונא ישראל" לכל מי שלא חושב כמוכם. תתחילו בלראות את מי שמפגין עבור שחרור החטופים לא כאויב, אלא כמי שכואב.
ובינתיים, אני אמשיך לשבת פה, מלמעלה, לצפות בכם עושים את ההצגה שלכם בלבן. ולפעמים אני אגחך, לפעמים אתעצבן. אבל תמיד אחכה שתבינו: אני לא סולח כשעושים לי הצגות. אני סולח על שינוי. אז תעשו מה שתרצו מחר: תצומו, תתפללו, תעמדו, תשבו. אבל תזכרו, הכפרה האמיתית מתחילה רק ברגע שהצום נגמר.
צום קל? זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה איך תקומו מחר בבוקר.