אסור להקל ראש ואי אפשר להמעיט בערכו של "לייב בארבי", אלבום ההופעות החיות של שלמה ארצי, שהוקלט בחמש הופעות במועדון בארבי ביפו בשנה החולפת וכולל 25 שירים, כמות של אלבום כפול. מדובר בהישג לרוק הישראלי, מעצם קיומו של האלבום הזה. ארצי הוא האייקון החי הגדול ביותר במוזיקה הישראלית (לצד שלום חנוך), ואחד הפרפורמרים הגדולים בתולדות הרוק המקומי. אלבומי הופעות קודמים שלו תיעדו אותו בקיסריה, בצוותא ובזאפה תל אביב. הצטרפותו של מועדון בארבי לרשימה המצומצמת הזו, היא אות אמיתית של כבוד לרוק הישראלי, שבארבי הוא המקדש שלו בשלושת העשורים האחרונים. נכון, ארצי כבר בן 75. נכון, הוא הרוויח מההופעות האלה בבארבי לא פחות ממה שבארבי הרוויח מהגעתו. ועדיין, כששלמה ארצי מוציא אלבום כפול בהופעה חיה במקום מסוים, מדובר בציון דרך חשוב, מוערך, למותג בארבי ולקהילה שהוא מייצג.
לפני השיר השלישי באלבום, "אבסורד", ארצי מספר לקהל: "בארבי, בארבי, וואיי, אני כל כך רציתי להכיר את שאול מזרחי. לפני כמה חודשים אמרתי לו שאני חושב שאלך להופיע בבארבי, בתור חתול מחשב את קצו לאחור, בשק. ואחרי זה אמרתי לו, אתה יודע מה? בוא נעשה חמש הופעות, ונראה, נראה, בגילי, איך אני מסתדר עם כל האופרציה הזו". והקהל כמובן מריע, ואז ארצי שר את "אבסורד", שנכתב על ההופעות המיתולוגיות שלו בקיסריה ("אומרים שלא רחוק מחדרה, בין הים לבין החולות, יש מקום בו השמש זורחת בלילות"). ובמהלך האלבום ארצי מקדיש למזרחי את "כבר עבר די זמן". נשמע כל כך רומנטי, עד שאפשר לחשוב שמחזמר הרוק "שאול" נכתב על בעלי המועדון.
אבל בשונה מהדרך הסנטימנטלית שבה ארצי תיאר לקהל את הכמיהה שלו לבארבי ולמייסדו ובעליו, האמת היא קצת אחרת. ניסיונות החיזור בין ארצי לבארבי החלו לפני כעשור וחצי, כשבארבי היה במשכנו המיתולוגי ברחוב קיבוץ גלויות פינת הרצל. זו היתה תקופה בה המועדון אירח את המופע "חיות לילה" של שלום חנוך, הופעות שהיו מתחילות בשתיים לפנות בוקר ומסתיימות לקראת אור ראשון. ארצי שמע על המקום והתלבט אם להופיע בו. הוא מעולם לא ביקר בו (הוא כן הגיע לביקור במועדון הג'ה פן שבפלורנטין, להופעה של להקת "היהלומים"). מספרים שכדי לבדוק אם בארבי ראוי שיופיע בו, ארצי שלח מטעמו צלם עם מצלמת וידאו, שיצלם את המועדון מבפנים באור יום. הצלם הגיע, תיעד את חלל המועדון, צילם את השנדליר המפורסם, ואחרי זמן הגיעה תשובה מארצי: לא מופיע בבארבי. זה היה ארצי אחר, צעיר יותר, של ימי האלבום החי המשולש "עונת ההופעות" ואלבום האולפן "אושר אקספרס", כשעוד חלם להיבחר לזמר השנה בגלגלצ. הוא העדיף אז את זאפה תל אביב, עם קהל מעונב שמשלם 350 שקל לכרטיס כדי לנשום את הבל פיו, עם רשימת המתנה לכרטיסים שנמשכת שנה ויותר.
שלמה ארצי מודל 24'-25' הוא רוקר מתבגר (שלא לומר מזדקן), שהתעורר על עצמו והבין שהוא צריך לקבל זריקת נעורים. שהוא צריך לקבל אנרגיות מחודשות מקהל רוקיסטי שמסתכל לו לתוך העיניים, ולהרגיש איתם "קול" ומגניב כמו שהוא יודע להיות. לכן הוא סגר חמש הופעות (ועוד כמה אחריהן) במועדון במחיר כרטיס של 169 שקל בלבד, והגיע עם שבעה נגנים (בלבד), כדי לקבל מולו למשך שעתיים וחצי אלף איש בעמידה, בחלל סגור, שבאים לראות את האגדה מקרוב, לשיר איתו במקהלה "ירח", לרקוד, להתרגש איתו, לרקוע ברגליים בסיום (כמו בבר ההוא בלונדון, עליו הוא מספר לקהל), ולגמוע בצמא את המילים כשהוא מתחיל עם "לב שבור לרסיסים", על הלהקה שניגנה במרתף "הרוס כמו שדה קרב" ליד התחנה המרכזית, עד שמישהו ייפול על ברכיו, תיאור שמתחבר לקהל בראש עם הבארבי בגלגוליו הקודמים.
זה מופע שבו הקהל צועק לארצי שמות של שירים נשכחים, שכוכב-העל מחליט לבצע בספונטניות. לפעמים כדי לשמח מעריץ אחד ויחיד, שמאבד עשתונות מהביצוע. האלבום "לייב בארבי" מתעד את הספונטניות הזו, למשל, ב"ליד הבית שגרתי בו", וב"אושר אקספרס". "היא לוחצת מתחילת ההופעה, אני לא עומד בזה", אומר ארצי לקהל לפני שהוא שר את שיר הנושא מהאלבום ההוא, וזמרת הליווי רז שמואלי, בחודש תשיעי להריונה, שרה "קמנו בני שלושים בהריון". שיר שמספר על "דניאל שהתאהבה באישה" וחזר לתודעה בזכות דניאל עמית, בת זוגה של אמילי דמארי, שחזרה מהשבי. והלב מתמלא דם כשדניאל וייס מקיבוץ בארי, מ"הכוכב הבא", עולה לשיר את "שדות של אירוסים", ומי שלא מזיל דמעה בשורות "ולפעמים משם באים אלי, עוד ילדים, אולי לא ילדים. זו לא אותה המדינה", כנראה שאין לו לב.
וכן, זה אלבום הופעה כפול של שלמה ארצי, מאמני הבמה הגדולים שקמו כאן, ועדיין, בגילו, זמר נהדר שמגיע גבוה עם הקול, שמתאמץ, שנותן מעצמו את המקסימום באלבום הזה. ולצד היכולות הגבוהות, קיימות המניירות הארציות המוכרות. לפעמים הוא מדקלם את המילים, לפעמים משנה את המלודיה, לפעמים מדבר תוך כדי השיר. כמו שחקן אימפרוביזטור שמאלתר, ארצי מרגיש את הקהל, שולט בלהקה שלו כמו פאפטיר בבובות על חוט ("איזי, להקה", הוא מבקש כדי שינגנו חלש), חש את עצמו, ונותן את השואו הממכר שלו, שהפך אותו לאגדה חיה. והכל בגובה העיניים, ממרחק של מטר. אפשר להריח מהאלבום הזה את הזיעה שלו ושל הקהל, למרות אוושת המזגנים.
אחד מיוצרי השירים העצומים במוזיקה הישראלית נותן פה קלאסיקות-על, שאין ארצי בלעדיהן, כמו "ירח", "ארץ חדשה", "חום יולי אוגוסט", "גבר הולך לאיבוד", "שיר חייל", "נרקוד נשכח", "שינויי מזג האוויר", "זה מה שנשאר", "היא לא יודעת מה עובר עלי" ו"תתארו לכם". בין הקלאסיקות הוא מקפיד להכניס גם שירים "נדירים", כאלה שהוא כמעט ולא שר, כמו "אגדת 21", "הבית שלך", "ימים כאלה", "ואלס בחמש ושלושים" ו"ליד הבית שגרתי בו". וטורח לספר לקהל הצעיר שלא מכיר מי היה נמרוד גאון ז"ל, שכתב את "שיר חייל", ואיך ב-1970, שנה אחרי שהתחיל את הקריירה, כשהיו לו רק שני שירים מוכרים, הוא כבר הוכתר לזמר השנה.
יש באלבום הזה שירים שאישית אני לא סובל כמו "מלך העולם" ו"פעם תורי ופעם תורך", ולצידם שירים שגורמים לי לרצות להיות מעריצה בת שש עשרה שלו בבסיס האם לנצח, כמו "לא עוזב את העיר" ו"תגידי". אם הייתי יכול לבקש ממנו רפרטואר פרטי, הוא היה שר בשבילי את "אומרים ישנה ארץ" (הלחן שלו יפה משל נעמי שמר), "הרדופים", "כמו אז", "מטוס סילון", "מהן המילים", "את ואני" ו"לאן לאן לאן". כולם נעדרים מהאלבום הזה. אבל יש לארצי לפחות 50-60 שירים שכל ישראלי שגדל פה מכיר, וכמו שאמר בעצמו לקהל: "אני לא יכול להופיע שבע שעות".
ההופעות בבארבי שהאלבום הזה מתעד (וכנראה שגם העבודה על המחזמר "שאול") השילו מארצי הרבה שנים של פוזה, של חשיבות עצמית, וגם עשרה קילוגרם ממשקלו. הן הוציאו אותו מהסטגנציה שאפיינה אותו בשנים האחרונות, ממעין לאות שאפפה אותו. מי שראה אותו לאחרונה בקיסריה, יכול להעיד שקיבל ארצי חזק יותר, רזה יותר, שר יותר (ופחות מדקלם את השירים). במילה אחת, רוקר. בארבי החזיר לארצי את הרוקריות. ארצי נתן לבארבי חותמת בנצח. לסדרה הבאה שלו בבארבי הייתי קורא "רוקר חיי".