אשתו של עידן רייכל עזבה אותו. הגעגוע שלו אליה גרם לנו להזיל דמעה

"ארץ הותר לפרסום, דקה דומיה, ניפול ונקום", כך מסתיים "ארץ", השיר היפה שחותם את האלבום החדש של "הפרויקט של עידן רייכל", "עד סוף העולם". יחד עם אורי מילשטוק ועמרי קסטן, רייכל מצליח, ברייכליות אופיינית, לכתוב כאן שיר הכי ישראלי, שכל דובר עברית יכול להתחבר אליו, לשאוב ממנו עידוד ולנסות להירפא בעזרתו מהפצעים. שיר שמכוון, כדרכו של רייכל, לנקודת אמצע כל-ישראלית שקיימת בפרסומות לחברות תעופה ומפלגות מרכז, ועושה שימוש בקיטש ובמשחקי מילים ("יש בה גם ים, וים של חרדות"... "כמה דרמה יש פה, מאמא, מי יביא קצת נחת, קצת חיים"). אבל למרות החסרונות, רייכל חוזר ומוכיח בשיר הזה, שהוא יודע לשוב ולגעת ברגש ולפרוט על נימיו. מוכיח שהוא לא איבד את מגע הקסם הרייכלי, זה שהפך אותו בשני העשורים האחרונים ליורשו של שלמה ארצי כמלך של המיינסטרים המקומי.

ולא רק בשיר הזה. גם השיר שפותח את האלבום, "האהבה שלי", הוא מהיותר יפים שלו בקריירה. יפה להחריד וכואב להחריד. כמו הנשים היפהפיות האלה, שמרוב שהן יפות הן כבר מסנוורות במראן. לשמוע את רייכל שר אותו רק בליווי פסנתר, הופך אותך די מהר לשלולית של רגש. גורם לך לרצות לבכות עם וויסקי ביד. שני השירים החזקים האלה, "ארץ" ו"האהבה שלי", מסמנים שתי תמות בולטות באלבום של רייכל. מצד אחד, אלבום מלחמה בגוון לאומי. מצד שני אלבום מלחמה בגוון אישי, עם שירים שנכתבו, ייתכן, בהשראת עזיבת משפחתו, זוגתו וילדיו, את הארץ. התמה הלאומית מתבטאת, למשל, ב"לא לעצור", בו הוא שר על ההפגנות והמחאה: "לא לעצור, לא לעצור, יש כמונו מיליונים, שיצאו לרחובות, שיקשיבו לרוח, מבקשים לחיות".

התמה האישית, הדואבת באמת, מיתרגמת למשל לשיר טוב כמו "תגיד לי אתה" הרוקיסטי, שנכתב בלשון נקבה, ורייכל שר אותו בהרבה עוצמה ורגש, שר את הכאבים של זוגתו, שעברית היא לא שפת-האם שלה והוא כמו משמש לה כאן כפה. התשובה הזוגית מהצד של רייכל מגיעה ב"אם את הולכת" ("סגרי את הדלת, כבי את האור"), שיר מקסים שהוא כמו מכתב פרידה זמני. מסוג השירים שבהם הקול והשירה של רייכל מרגשים, כשהם מתיישבים היטב על המלודיה, עם ליווי מדויק ברקע.

הגעגועים לאישה שמעבר לים מגיעים לשיאם ב"רחוקה מכאן", ששר כפיר בן ליש, שמלווה את דני סנדרסון בעשורים האחרונים. אבי אוחיון שותף כאן לאחד הטקסטים המשמעותיים של רייכל בשנים האחרונות. הוא מוותר בו על הירח, הכוכבים, אור השמש, השמים והמים שבים, כי אין בהם יותר טעם. "ואני מפרש בלי רוח, בלי תנועה בים העצב הגדול, הכול חתום הכול ידוע, אין אוויר היום ואי אפשר לנשום". חזק. הביצוע של בן ליש שקט ודרמטי, אבל זה מסוג השירים שרייכל צריך לשיר בעצמו.

אחת הפנינים באלבום הזה הוא "ויום אחד", שמבצע ששון איפרם שאולוב. טקסט יפהפה של שחר הדר, ששואל מה יישאר מהאדם אחרי מותו ומספק מבט נאה על החיים. שאולוב הוא זמר בחסד, שנותן כאן את מיטבו, ולמרות שהביצוע שלו יפה, גם זה מסוג השירים שבביצוע של רייכל עצמו בהופעות, יישמע הרבה יותר יפה והרבה יותר מחובר. מסוג הנאמברים שיגרמו לקהל להזיל דמעה. גם "עוד ועוד" ששר כאן אליה גבאי, יישמע טוב יותר מהפה של רייכל. גבאי זמר לא רע, אבל השירה שלו כאן לא מספיק נוגעת.

התגלית החדש של רייכל באלבום הזה של "הפרויקט" היא שירה בן שמחון, יוצאת להקה צבאית, ששרה כאן יפה את שיר הנושא "עד סוף העולם", שקטע בו מזכיר מדי את "Águas de Março" של ז'ובים, ואת "דרישת שלום מחיים אחרים", שהבית שלו מזכיר מדי את "לבחור נכון" של אמיר דדון. אלה שני שירים רכים ונעימים על אהבה, מהסוג שהפכו את "הפרויקט" של רייכל להצלחת ענק. ואם כבר "הפרויקט", רייכל סוגר כאן מעגל וחוזר אל האמהרית ואל השירה האתיופית, עם מקהלה שכוללת את כברה קסאי (מ"הביתה, הלוך חזור"), יהלום דוד ושלו מלסה, ב"שרק אוכל לשכוח", שמדבר על התבגרות, זקנה וחלומות ילדות, אבל כבר שמענו מרייכל יפים ממנו.

מעגל נוסף נסגר באלבום הזה עם ריקי גל, שרייכל היה קלידן שלה בתחילת דרכו והתארח לאחרונה בהופעה שלה בהיכל התרבות. גל שרה כאן את "שמלת חלומותיה", מסוג השירים שהם בסדר, לא יותר מזה. גל היא זמרת-על שצריכה כביש מחוספס, דוקרנים כואבים או תהומות ליפול בהם בשיר, כדי להוציא מעצמה את המיטב. השיר הזה מיינסטרימי מדי עבורה, כמו רק נעורה משנתה. אולי גל הייתה צריכה לשיר דווקא את "געגועים לא מזדקנים" עם המקצב הרוסי הסוחף, שיש לו סיכוי להפוך להפתעת האלבום בקרב הקהל, ולהפוך אפילו לריקוד עם. איך רייכל אמר פעם? שהוא רוצה שבעוד מאתיים שנה השירים שלו יישארו ויהיה כתוב עליהם "מילים ולחן: עממי"? זה מסוג השירים שעשויים לעבור את התהליך.

הקריירה של רייכל המריאה מהאלבום הראשון ב-2002 עד שהגיעה לשיא עם "בין קירות ביתי" ב-2008, ואז במשך כעשור הוא היה האמן הפופולרי והאהוב בישראל. קונצנזוס אמיתי. בשנים האחרונות הפופ השתנה, הרדיו השתנה, הרשתות החברתיות השתנו והוא צריך להיאבק על מקומו בצמרת הגבוהה. ולמרות שיש לו מספיק להיטים מהעבר כדי להחזיק מופע של שעתיים, שבו כל שיר הוא להיט, והוא יכול לרוץ איתו לנצח, בשנה שעברה הוא הוציא את האלבום "מגדל של אור" אחרי הפסקה בת חמש שנים, וכעת מגיע "עד סוף העולם", שיש בו מספיק שירים יפים כדי לרענן את הקריירה שלו ושל "הפרויקט".

פיטר רוט הוא אמן שהקריירה שלו נחלקת בין להקת האם "מוניקה סקס" לבין קריירת סולו ופרויקטים גדולים אחרים, כמו ניהול מוזיקלי לתוכנית "דה וויס". הוא זכה להוציא אלבומים עם אריק איינשטיין ושלום חנוך, ולנגן כמה שנים עם שלמה ארצי. "50" הוא האלבום החמישי שלו, וכמו אלבומיו הקודמים, הוא מעיד על הוורסטיליות של רוט כאמן ועל הפיצול המובנה בדרך שלו. מצד אחד, הגיטריסט של "מוניקה", להקה שנולדה ומחויבת קודם כל לטייטל של "רוק ישראלי" משנות התשעים ואילך. מצד שני, באלבומי הסולו שלו, רוט הוא ממשיך דרכם של כאלה שבאו לפני אותו רוק ניינטיז - סנדרסון, אקשטיין, קלפטר, שמוליק צ'יזיק (כמובן) ובאלבום הנוכחי גם של אריק איינשטיין עצמו. אמן גדול יכול לקוות לכך שמה שיישאר אחריו מלבד השירים, הוא אמן אחר שימשיך את דרכו, רוט מגשים את התקווה הזאת לרוקרים שהלכו לעולמם, ולכאלה שעדיין בועטים.

"הצליל המציל", השיר שסוגר את האלבום החדש "50", השיר הכי חשוב בו, יש שיאמרו הכי יפה בו, הוא הנקודה שבה רוט סוגר מעגלים. אישית, עם סבו לסלו רוט בן ה-105, שניצל בשואה בזכות שניגן לקצינים הנאצים, ועם אביו, פאול, יוצא להקת פיקוד צפון. הסב, שעדיין פעיל, עיבד כאן את המיתרים, כולל הכינור של אבנר קלמר והצ'לו של נועה איילי. תענוג. המילים של אהוד מנור מספרות על שלושה דורות של מוזיקאים למשפחת רוט, שיחד ניצחו את המוות, מילים שמחברות באהוד מנורית את פיטר הרוקר עם המורשת וההיסטוריה של משפחתו ושל העם היהודי כולו. מוזיקלית, זו סגירת מעגל עם אריק איינשטיין, שרוט יצר אתו לפני שני עשורים את האלבום "רגעים". השיר הזה, שרוט הלחין, הוא מאוד "איינשטייני". במיוחד הפזמון. אפשר לדמיין את הקול של אריק שר אותן ולהתגעגע לצליל החם שלו. ואז לשמוע את רוט שר אותו ולדעת שהוא כאן, כבר בן 51, כדי להמשיך את דרכם של ענקים.

בחג המולד הקרוב אהיה בן חמישים. מספר בלתי נתפס. והאלבום הזה של רוט, עם שיר הנושא שלו "50", כאילו נוצר בשבילי. גם אני כמוהו עם הראייה לקרוב ולרחוק, עם הבדיקות והדגימות, וכמו ילד מתפעל מצלילי גיטרה, כשהשיער מתבהר. אני שומע אותו ומרגיש שהוא שר עלי. כמו שבצבא הרגשתי שהוא מנגן את האנרגיות שלי ב"סאן חוזה" ו"הר של בייגלך". השיר שמשלים את "50" לקראת סוף האלבום הוא "המחר שייך לצעירים", שיר רוק מיינסטרים נוסטלגי, שבו רוט חוזר לתקופה שבה החל את דרכו במבט מתגעגע. וגם אני כמוהו, אם הייתי יכול, הייתי חוזר (כמעט) על הכל. הרוקנ'רול של פיטר רוט הוא מה שנשאר כשרוקרים משילים מעצמם את שכבות הציניות והפוזה ונותרים עם האמת, עם הגיטרות הסוחפות, מחיאות הכפיים הקצביות, קולות הרקע הביטלסיים וההרמוניות הביטלסיות והרצון לחיות לנצח בתוך שיר של שלוש דקות וקצת.

אנחנו ילדי אייטיז ונערי ניינטיז, וכמו רוט גדלנו על הגיטרות של קלפטר וסנדרסון, רומנו ובודגוב, רובס ואקשטיין, אשדות ופוליקר. כמה טוב שפיטר רוט קיים כדי להמשיך את המסורת שלהם ולבנות אחת משל עצמו, באלבום עמוס גיטרות חשמליות ושירי רוק טובים, כמו של פעם, שגורמים לך להגביר את הווליום עוד ועוד ולהתענג.

למשל "רגליים קרות", שהוא כל כך סנדרסון, בחיבור בין ההשפעה של דוויין אולמן מ"האחים אולמן" ועד למלודיה והרמוניות בסגנון גזוז. שיר שכל השליש האחרון שלו הוא התפייטות של גיטרת סלייד עם צליל בלוז ורוק הדרומי, עד שבשניות האחרונות של השיר רוט מנגן בגאווה את הריף של "Centerfold" של הג'יי ג'יילס בנד. ב"נייר יפני" ו"העולם שייך לצעירים" נדמה שרוחו של קלפטר שרתה באולפן. "דום שתיקה" מצליח להיות רוק כבד מבלי להכביד על האוזניים. "אני איתה" הוא רוקנ'רול שמח, עם המילים של שחר אבן צור והאורגנים של אלדד גואטה שיוצרים "בטן" באמצע.

בניגוד לרוקרים אחרים, שגם תחת עינויים לא יודו שהם אוהבים פופ ומיינסטרים, רוט הוא אחד שלא מתנצל על חיבתו לאזורים הנוצצים והזוהרים. "זזים" הוא דיסקו סבנטיז מגניב בסגנון "אדמה, רוח ואש", שמיישר קו עם הדיסקו ש"מוניקה" עשו באלבומם האחרון "לילה חדש". רוט חוגג כאן בקולות גבוהים בפזמון בסטייל של הבי ג'יז ופרינס ("רק שלא ייגמר השיר הזה, עוד פזמון אחד ודי"), כלי נשיפה שמרימים מסיבה וסולו סקסופון שמזכיר את "בייקר סטריט" של ג'רי ראפרטי מהגרסה של אנדרקאבר. "שמש חדשה" הוא רוק מיינסטרים עם "שה לה לה לה" שכולו אור ואופטימיות עם תקווה לעתיד טוב יותר. "מגדל קלפים" הוא בלדת רוק, שהחלק הראשון שלה מתחבר ל"האם להיות בך מאוהב" של אביב גפן והשני בומבסטי בסגנון בריאן אדאמס. כי חיים רק פעם אחת.